אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ואל ארצך תשוקתך

ארוטיקה, בתולים ותשוקה גופנית הם המושגים שמשמשים את בעז נוימן בבואו לבחון את יחסם של החלוצים לארץ ישראל. לפי ספרו החדש, המאבק בין הישראלים לפלסטינים הוא מאבק בין שני מחזרים נלהבים המוכנים להקריב עצמם בעבור אהובתם

תגובות

דם, זיעה ולפעמים גם דמעות - אלה היו נוזלי הגוף שהגירו חלוצי העלייה השנייה והשלישית במגעיהם, וביניהם המגעים הארוטיים, עם ארץ ישראל; כך מלמדת הקריאה ב"תשוקת החלוצים", ספרו של ההיסטוריון בעז נוימן, שרואה אור עתה (הוצאת עם עובד/ ספרית ספיר).

נוזלים אלה סייעו לחלוצים לעבוד את הארץ, לעבד אותה ואף לאבד את עצמם למענה, ובעזרתם מבקש נוימן להבין את המפעל החלוצי-ציוני כמהפכה אקזיסטנציאלית, קיומית. ומכיוון שאנשים משתוקקים נוטים לעתים להתעלם מתשוקות של אחרים, ממאהבים נוספים המחזרים אחר מושא תשוקתם, הספר גם מציע לאתר את שורשי הסכסוך הישראלי-פלסטיני בהתנגשות בין שתי תשוקות אל אותה חלקת ארץ, שעליה כתב ירון לונדון בשירו "מרדף": "ארץ טובה שהדבש בעורקיה/ אך דם בנחליה כמים נוזל".

"נוזלי הגוף היו בין החומרים שמימשו את תשוקת החלוצים אל ארץ ישראל בשליש הראשון של המאה ה-20, תשוקה שמצד אחד היתה אקסטטית ומטשטשת גבולות ומצד שני יצרה גבולות", אומר נוימן. "ההזעה, למשל, לא היתה רק עניין פיסיולוגי; הזיעה פיעפעה לקרקע ובכך שימשה להסרת הגבולות בין גוף החלוץ לגוף האדמה. לתפישת החלוצים, האדמה מתענגת על זיעתם או שותה את דמם, וכך נוצרת סימביוזה ומופיע גוף אחד. בעת ובעונה אחת, הזיעה והדם היהודיים הופכים את ארץ ישראל למקום בעל משמעות; הם מגדירים גבול בכך שהם קובעים שאדמה זו היא יהודית".

בעז נוימן: "הזיעה פיעפעה לקרקע ובכך שימשה להסרת הגבולות בין גוף החלוץ לגוף האדמה. לתפישת החלוצים, האדמה מתענגת על זיעתם או שותה את דמם"(תצלום: תומר אפלבאום)

המקום העברי-יהודי הוגדר, נוצר והתפתח, לפי נוימן, הודות למגוון פרקטיקות חלוציות שכוננו את מה שהוא מכנה "אקולוגיה עברית". מדגניה ועד נהלל, ממרחביה ועד תל חי, הצעירים היהודים שבאו לפלשתינה והקימו בה צורות יישוב חדשות נקשרו אל אדמתה, צמחייתה, נופיה, בעלי החיים בה וגרמי השמים שלה, והחלו בעבודת כפיים, שבנתה את הארץ כשם שבנתה גם אותם. "החלוצים היו היהודים הראשונים, לפחות בתקופה המודרנית, שזיהו את הקיום בארץ ישראל עם הקיום בכלל", אומר נוימן. "מבחינתם, להיות בארץ ישראל משמעו להיות לא רק בארץ ספציפית זו, אלא להיות בכלל. זו, לדעתי, משמעותה העמוקה של המהפכה החלוצית-הציונית".

דרך להסביר את הטירוף

נוימן, מרצה בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, עובר בספרו החדש לעסוק בתולדות הציונות, לאחר שהתמקד עד עתה בחקר ההיסטוריה הגרמנית המודרנית. זו עמדה במרכז שלושת ספריו הקודמים: "ראיית העולם הנאצית: מרחב, גוף, שפה" (הוצאת אוניברסיטת חיפה וספרית מעריב, 2002), "להיות ברפובליקת ויימאר" (הוצאת עם עובד, 2007) ו"נאציזם" (הוצאת משרד הביטחון, 2007).

אבל למרות השוני במושאי המחקר, שלושה מושגים בסיסיים שבחן במחקריו על גרמניה הוויימארית ועל גרמניה הנאצית - מרחב, גוף ושפה - נבדקים ומנותחים לעומקם גם ב"תשוקת החלוצים". ובדומה למחקריו הקודמים, גם בספר החדש הוא נשאר נאמן לאותה מתודולוגיה שבאמצעותה ביקש להציג "היסטוריה לא שיפוטית ואנטי-פרשנית", כדבריו.

פנחס גוברין (משמאל), חבר "גדוד העבודה", עם חבר, עמק יזרעאל, ראשית שנות ה-20. תצלום מתוך ספרו של פנחס גוברין, "היינו כחולמים" (כרמל, 2005)

נוימן מספר כי הרעיון הבסיסי לספר עלה בראשית שנות ה-2000, על רקע אינתיפאדת אל-אקצה: "'המצב' ששרר אז חרג מעבר לגורמים הפוליטיים, האידיאולוגיים, ההיסטוריים, הדתיים והכלכליים, שבאמצעותם נהוג להסביר את העימות הממושך בין שני העמים. האלימות שנקטו שני הצדדים - בין שהיו אלה פיגועי הטרור הרצחניים של מחבלים פלסטינים ובין שהיו אלה הפצצות חיל האוויר הישראלי על אזורים המיושבים בצפיפות באוכלוסייה אזרחית - היתה כל כך בלתי נסבלת, שנראה היה לי שאי אפשר להסבירה רק כהמשך ישיר למאבקים הפוליטיים, החברתיים, הכלכליים והדתיים. חשבתי שיש לראות בה עימות אקזיסטנציאלי, המבוסס על שתי תשוקות אין-סופיות של הישראלים והפלסטינים לאותה ‘ארץ מובטחת'.

"לכן, ביקשתי לכתוב היסטוריה אקזיסטנציאלית של הציונות ולהתמקד בחלוצים המתיישבים. גם אם הם היו מיעוט מבחינה מספרית בתקופתם, הרי הם עיצבו את החוויה של מה שאני מכנה ‘להיות-בארץ-ישראל' ואת המיתוס הציוני לפחות עד שנות ה-70, ובמידה מסוימת גם עד ימינו".

למה לא אוגנדה

במחקרו מבקש נוימן להיבדל מהזרם הביקורתי של חוקרי הציונות. "הכתיבה ההיסטוריוגרפית על הציונות התאפיינה ב-25 השנים האחרונות בדומיננטיות של העמדה הביקורתית, כפי שהוצגה במחקריהם של ‘ההיסטוריונים והסוציולוגים החדשים'", הוא טוען. "אחרי הדור הראשון של חוקרי הציונות, שבדרך כלל התייחס לחלוצים כגיבורים, צמח דור חדש ומפוכח של חוקרים, שהאיר את צדו האפל של המפעל הציוני, הצביע על הפגמים, הליקויים והעוולות שהיו בו והדגיש את קורבנותיו.

"אני סבור שהעמדה הביקורתית הזאת, שרואה בציונות תנועה קולוניאליסטית, אירופוצנטרית, אפילו גזענית, מיצתה את עצמה והיא כבר אינה מהפכנית או חתרנית כמו שהיתה; במידה רבה היא נהפכה לאורתודוקסיה. בספר אני מביט בהתיישבות החלוצית מזווית אחרת - זווית פנומנולוגית, אמפתית. במקום לשאול מה היה לקוי, למתוח ביקורת ולחפש משמעויות נסתרות, אני מבקש לחשוף את העולם החלוצי מתוך שפתו הוא. אני מראה בספר כי בעבור החלוצים, המעשה החלוצי של להיות-בארץ-ישראל לא היה הבניה לאומית או קולוניאלית, אלא אירוע קיומי".

התשוקה לארץ ישראל הוחמצה, לדעתו, על ידי היסטוריונים שפירשו את יחס החלוצים לארץ כצורך ביולוגי או כרצון פוליטי: "מצד אחד, היסטוריונים מהדור הראשון ראו בציונות מענה לצורך של היהודים בקרקע, במשאבים כלכליים ובביטחון. מצד אחר, היסטוריונים ביקורתיים טענו שהציונות מבטאת רצון פוליטי קולוניאלי בעיקרו, וניסו להבין מה משרת אותו רצון; כלומר, מדובר לדעתם בכוונה מודעת או לא מודעת, המוליכה לגרימת עוולות.

"אך כשקוראים את הטקסטים שכתבו החלוצים", הוא מוסיף, "מבינים שיש שם משהו שהוא יותר מצורך או רצון; כי אם בכך היה מדובר, הרי גם אוגנדה או כל מקום אחר היו יכולים לספק פתרון לקיום היהודי. אני נמנע מעשיית רדוקציה של המפעל החלוצי לצרכים או לרצונות, כי מבחינת החלוצים, הם משתוקקים אל ארץ ישראל בדיוק כפי שהיא משתוקקת אליהם; הם שומעים אותה זועקת אליהם לבוא וליישב אותה, ולכן רק היא יכולה להיות פתרון קיומי. לתפישה זו גם ניתן ניסוח פילוסופי בכתביו של א"ד גורדון, שהוא, להבנתי, הפילוסוף המרכזי של הציונות. הוא זה שנתן ביטוי הגותי אקזיסטנציאלי למשוואה שלפיה להיות-בארץ-ישראל שווה להיות".

האם התשוקה לארץ ישראל באה במקום תשוקה רומנטית בין החלוצים ובין עצמם?

"בכתבי החלוצים מופיעים רק לעתים נדירות ביטויים ארוטיים כלפי חבריהם, והיו חוקרים שהסיקו מכך שהם חיו כמו כת של נזירים. מובן מאליו שהיתה ארוטיקה בחיי היום-יום בין החלוצים, אבל לדעתי, העניין העיקרי הוא הארוטיקה שהם מפנים כלפי ארץ ישראל. מבחינתם, הארוטיקה אינה מטאפורית. כשהם אומרים שהארץ היא בתולה, אז אני, כחוקר המכבד את השפה שלהם, מניח שהיא בתולה, ומנסה מכאן והלאה להבין איך הדברים עובדים בעולמם".

המוות היפה

החלוצים הרבו לכתוב שירים, ספרים, מאמרים, יומנים ומכתבים, שבהם ביטאו את תשוקתם אל הארץ. הם גם נהגו לכתוב את עצמם על פני הארץ: ב"תשוקת החלוצים" מובאות עדויות שלפיהן נהגו המתיישבים בעת טיוליהם לחרוט את שמותיהם באתרים ארכיאולוגיים, על שרידי חורבות ועל אבנים בולטות.

"זה היה חלק מהניסיון שלהם להיוולד מחדש בארץ", אומר נוימן. "רבים מהם שינו את שמותיהם לשמות עבריים בהגיעם לארץ ושינו את תאריכי הלידה, כך שתאריך העלייה ייחשב לתאריך הלידה שלהם. הסברים פסיכולוגיים הציעו ניתוחים שונים לכך, אבל ההסברים האלה פיספסו את הדבר עצמו - את העובדה שהחלוצים חוו את הקיום שלהם כאן כלידה מחדש במלוא מובן המלה; הם חשו שהם אכן נולדים מהים, האדמה, הסלעים, הנופים וכדומה, ושיחד אתם נולד הגוף היהודי החדש".

רבות כבר נכתב ודובר על בנייתו של הגוף היהודי החדש בידי התנועה הציונית ועל האופן שבו דחתה את הגוף היהודי הגלותי, שנחשב מנוון וחולה, וביקשה להחליפו ב"יהדות השרירים". לפי נוימן, בהגיעם לארץ ישראל טיפחו החלוצים את הגוף בשלושה מובנים: גופו היחיד של כל חלוץ, שהתחשל בעבודה הפיסית ובשמירה; גוף הארץ, שהחלוצים חשו שהם מתמזגים עמו ויוצרים גוף אחד; ובמידה מסוימת, גם גוף העם היהודי כולו. "משום כך לא היתה להם בעיה למות למען הארץ, כי האדמה נהפכה לחלק מגופם והם לחלק מהגוף שלה", הוא אומר.

המוות המכובד על אדמת ארץ ישראל - "המוות היפה", כפי שמכנה זאת נוימן - היה מנוגד למוות המכוער והמשפיל שהיה מנת חלקם של יהודי הגולה. ובעוד שמהגרים שעזבו את הארץ ולא התמידו בבנייתה קיבלו את הכינוי "יורדים" ונתפשו כמי שבוגדים באהובתם, או תוארו כחסרי כוח גברא שאינם מסוגלים לממש את

התשוקה הציונית, הרי מותם של יהודים על אדמת הארץ נתפש כמעשה הפריה, כ"עירוי דם יהודי" שהעניקו החלוצים לארצם.

אין מדובר רק במוות בנסיבות ביטחוניות של הגנה על יישובים, כמו במקרה של יוסף טרומפלדור וחבריו בקרב על תל חי ב-1920. גם בחירתם של אלה ששלחו יד בנפשם בשל הקשיים הפיסיים והנפשיים שנתקלו בהם בעבודה החלוצית התקבלה בהבנה על ידי חבריהם; בניגוד למסורת היהודית, הם נטמנו בתוך בתי העלמין ולא מחוץ לגדר.

ההתאבדויות נחשבו לפי פרשנותו של נוימן ל"חילופי נוזלים" עם מושא התשוקה. כך, למשל, רבים מבין המתאבדים הטביעו את עצמם במימי הארץ - בים התיכון, בכנרת ובירדן. לאחר שאחד מחברי דגניה, יוסקה מיכאלי, שם קץ לחייו ב-1916, הצדיקה ידידתו, חיה קסטולנץ, את מעשהו וראתה בכך חלק מזרימתו של הטבע הארץ-ישראלי: "כוח החיים דחף אותו למות", היא כתבה, "הלא גם הירדן במימיו החיים, בזרמו הכביר, שואף לים המלח - לים המוות שואף הוא".

השפה, המעדר, המחרשה

דוד בן גוריון נמנה עם החלוצים שלמדו עברית עוד לפני עלייתם, והוא פיתח אובססיה לשפה זו: הוא הרבה להדגיש את חשיבות תחייתה של העברית כשפת דיבור, קריאה וכתיבה, ראה בכך תנאי הכרחי לתחיית העם היהודי בארצו וגם נהג להפיץ את השפה בין קרוביו וחבריו. הוא דחק ברעייתו, פולה, ללמוד את השפה וציווה עליה לדבר עם ילדיהם אך ורק בעברית. הוא התגאה בכך שהילדים, גאולה ועמוס, הם אלה שמלמדים את אמם את שפת אבותיהם, ובאחד ממכתביו סיפר בן גוריון כיצד הבן הקטן נזף בפולה: "אסור לדבר יידיש, רק עברית".

בדומה לבן גוריון, גם חלוצים רבים אחרים הקפידו מאוד על הנחלת העברית, סירבו לתקשר עם חבריהם בשפות אחרות ולעתים העדיפו לשתוק עד שירכשו את אוצר המלים העברי. נוימן בוחן את דרכי השלטת השפה העברית בקרב יהודי הארץ - משימה שלא נפלה בחשיבותה, או במידת התשוקה שלה, מעבודת האדמה ומהשמירה על היישובים.

"מבחינה פרקטית, לתנועה הציונית עדיף היה להשתמש ביידיש, השפה שהיתה שגורה בפי הרוב הגדול של יהודי התפוצות וגם בפי רבים מיהודי הארץ, וכך להפיץ את מסריה", הוא אומר. "אבל החלוצים סברו שהם בונים את הארץ בעזרת העברית וטענו שהיידיש אינה מסוגלת לתת ביטוי לחיים בארץ ישראל כהווייתם. השפה היתה לעוד כלי עבודה, שבעזרתו הם בנו והגדירו את הטריטוריה. כמו האת, המעדר והמחרשה, גם השימוש בעברית יצר מקום יהודי וסייע לכינון המיתוס החלוצי - מיתוס שאין לראות בו נרטיב מומצא אלא מקום של ממש, אקולוגיה של מקום; מקום שעד היום מוכנים להרוג ולהיהרג למענו. מבחינת החלוצים, גבולות השפה העברית היו באמת גבולות עולמם. רק העברית הצליחה להנכיח את ארץ ישראל. לכן היא היתה כל כך קריטית ולכן היה גם דחוף להשתיק שפות אחרת. ברל כצנלסון הבין זאת היטב כשעמד על הקשר בין פעולת ‘הנחלת השפה' ובין ה'נחלה', דהיינו הטריטוריה".

נוימן סבור כי תפקיד מרכזי מאוד בהנחלת העברית היה לצורות ההתיישבות השיתופיות, שיצרו מרחב שבו דיברו אך ורק עברית (בניגוד לערים, בעלות האוכלוסייה המעורבת, שבהן נשמר ריבוי של שפות). לדבריו, אלמלא הושתתו היישובים השיתופיים על טהרת שפה זו, ייתכן שהעברית לא היתה מנצחת במאבק בין השפות.

מכונת התשוקה

נוימן, שנולד לפני 37 שנה בראשון לציון, עבר בבגרותו לצורת התיישבות שיתופית - קיבוץ שפיים. הוא נשוי לבת הקיבוץ, זהר בר קמה, ולהם שלושה ילדים - עמליה, הגר ונמרוד. מהיבט מסוים, "תשוקת החלוצים" סוגר מעגל שנפתח בספרו הראשון של נוימן: "חייל טוב" (הוצאת זמורה ביתן, 2001) - רומן אוטוביוגרפי, המבוסס על חוויותיו בשירותו הצבאי כלוחם בשטחים בזמן האינתיפאדה הראשונה ובדרום לבנון של ימי "רצועת הביטחון".

אפשר לטעון נגדך שב"תשוקת החלוצים" אתה מתרכז בשלב התמים והרומנטי של הציונות ועוצר את הדיון בחלוצים דווקא באמצע שנות ה-30, כאשר לאתוס החלוצי היתוסף נדבך מרכזי: שמירה וביטחון.

"אכן, החל באמצע שנות ה-30 נתפש החלוץ בעיקר כלוחם המגן על חיי עמו וארצו, ולשם כך עליו גם לתקוף, להרוג ולהיהרג. החלוץ נתפש משלב זה כאיש פלוגות הלילה והפלמ"ח. אבל דיון בתקופה הזאת חורג מהמסגרת של הספר: אני כותב על הדור של שמואל דיין, לא על הדור של משה דיין. כלומר, משנות ה-30 מדובר כבר בדור הבנים של החלוצים, לא בדור המייסדים. אני רציתי להצביע על המהפכה האקזיסטנציאלית שכוננה טריטוריה מרחבית, גופנית ולשונית; על הפלטפורמה הזאת אפשר היה אחר כך לעשות דברים רבים, טובים או נוראיים, בתחומי הפוליטיקה, הביטחון, הכלכלה ועוד. אבל הדברים הללו כבר חורגים מהדיון, ואיני מנסה לטעון שהם תוצאות הכרחיות של התקופה החלוצית המכוננת".

ההיסטוריון אריק הובסבאום, יהודי שאינו חשוד בציונות, טען בספרו "לאומיות ולאומים" כי "ההתיישבות והכיבוש הציוניים הם שיצרו את הלאומיות הפלסטינית הקשורה לטריטוריה, אשר עד 1918 אפילו לא היתה בעלת זהות אזורית משמעותית" (תרגום עידית שורר, הוצאת רסלינג, 2006). נוימן סוקר בספרו את התעלמותה של הציונות מהשאלה הפלסטינית ומגיע למסקנה דומה לזו של הובסבאום, אף כי בדרך שונה לחלוטין.

"מבחינת החלוצים", הוא אומר, "כיבוש הארץ לא היה כיבוש במובן האלים והקולוניאליסטי, מפני שבעיניהם, הארץ לא היתה בנויה ולכן לא היה מה לכבוש; ‘כיבוש האדמה' במשמעות שהם ייחסו למושג היה לברוא את הארץ, ליצור בה ולגאול אותה. ערביי הארץ לא היו קיימים בעולם החלוצי, או לכל היותר - הם נתפשו כמי שחיים בארץ ויכולים להמשיך לחיות בה ולא יותר. הציונות לא הכירה באקזיסטנציאליזם ערבי-פלסטיני בארץ ישראל. הנוכחות שלהם נחשבה למקרית, שרירותית, הם לא חדרו לאדמה ולא נחשבו כמשתוקקים לארץ. לכן, הציונים היו יכולים לומר בקלות שהערבים יכולים ללכת לארצות אחרות. החלוצים תפשו אז את העימות עמם כסכסוך בין אקזיסטנציאליזם ציוני ובין פוליטיקה ערבית-פלסטינית".

ואולם, לאבחנתו של נוימן, אופיו של הסכסוך השתנה בפרוץ אינתיפאדת אל-אקצה: "כשהפלסטינים החלו להתאבד על הארץ, אנו מזהים לראשונה את התשוקה הפלסטינית. המתאבד הוא למעשה מכונת תשוקה, ולכן האיום שהוא מציב הוא כל כך קשה. ומשום כך, גם קשה לראות באופק פתרון לעימות, כי כבר אין מדובר רק בסכסוך פוליטי, כלכלי ודתי, אלא בסכסוך בין שני זרמי קיום, בין שתי תשוקות; ותשוקה, כמובן, אינה כבולה להסדרים מדיניים כאלה או אחרים. בראייה היסטורית, האקזיסטנציאליזם החלוצי-ציוני יצר את האקזיסטנציאליזם הערבי-פלסטיני בארץ ישראל. אחד הראשונים שזיהו זאת היה המחנך יצחק אפשטיין במאמרו ‘שאלה נעלמה' מ-1905, אחד הטקסטים החשובים בתולדות הציונות".

ואף כי המסר העולה מהספר בנוגע לעתיד הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו סובל מעודף אופטימיות, נוימן בכל זאת סבור כי אפשר ללמוד מחלוצי הציונות לקח בעל משמעות גם לימינו: "בישראל העכשווית, השיח הביקורתי חילחל מהאקדמיה לזירות נוספות וכיום רבים מהישראלים מגדירים עצמם כקורבנות, בצדק או שלא בצדק; כל אחד, מהאדם הפשוט ועד ראש הממשלה ובעלי ההון, מציג עצמו כקורבן של משהו. בעיני, אפשר ללמוד מהחלוצים באותו רגע מכונן של הציונות שיעור חשוב: הם קמו, עשו מעשה, בראו עצמם מחדש וחוללו מהפכה קיומית. החלוצים הם דוגמה ומופת לאפשרות לקבל אחריות ולשנות".

כתבות שאולי פספסתם

*#