אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שנה למותו של איב סאן לורן: יחיד בדורו

הדיכאונות העמוקים, הבדידות הקיומית, החברות הקרובות, המאהב הנצחי, ההתמכרויות לאלכוהול ולסמים, ההתמוטטויות התכופות, הקולקציות הבלתי נשכחות והמעמד המיתי. לפני שנה נפרד איב סאן לורן מהעולם, אך הוא השאיר אחריו סגנון שיחיה כאן לנצח

תגובות

לפני כשלושה חודשים, במהלך שבוע אופנת סתיו-חורף 2009-2010 בפאריס, עמדה קתרין דנב מחוץ למלון הפאריסאי היוקרתי "הוטל דה קריון", שם הוצגה דקות ספורות קודם לכן הקולקציה של בלנסיאגה, והתראיינה לתקשורת הצרפתית. השחקנית המפורסמת אמרה שהבגדים שהציג ניקולא גסקייר הזכירו לה במידה רבה את עבודתו של איב סאן לורן - מעצב העל שדנב היתה ידידתו הקרובה ואחת המוזות הידועות ליצירתו.

זו לא היתה הפעם היחידה ששמו של סאן לורן עלה במהלך אותו שבוע. דומה כי רוחו של המעצב האגדי, שמת ב-1 ביוני 2008 ממחלת הסרטן והוא בן 71, ריחפה מעל עונת התצוגות האחרונה בעיר והתגלמה בקולקציות רבות שהציגו המעצבים, החל בחוסיין שאלאיין ושמלת הטוקסידו שעיצב ועד להשראה הרוסית בקולקציה של ג'ון גליאנו.

בהתחשב במגמה הבולטת שאפיינה את שבוע האופנה - חזרה ללבוש אלגנטי בנוסח הבורגנות הפאריסאית - אין זה מפתיע כלל, שהרי היה זה סאן לורן שהיטיב לנסח את המראה בתלבושות שיצר לדנב בסרט "יפהפיית היום" מ-1967. זו גם בהחלט לא הפעם הראשונה שהסגנון הקלאסי שניסח סאן לורן נהנה מתחייה מחודשת; למעשה, מעצבי האופנה אף פעם לא חדלו לפנטז על המראות האיקונים שיצר. גם אם בעונה האחרונה היה זה בהשפעת מותו של סאן לורן - אחד מגדולי המעצבים של המאה ה-20, שנחשב בעיני רבים כמחייה האופנה הצרפתית שהשיב לארצו את הבכורה בעולם האופנה העילית - נראה שנוכחותו בעולם האופנה תורגש עוד שנים רבות.

ב-40 שנות פעילותו של בית האופנה שייסד, בין השנים 1962-2002, היה סאן לורן אחראי במידה רבה לשינוי שחל באורח לבושה של האשה המודרנית. הוא יצר עבורה מכנסיים ליום ולערב, את מעיל המלחים והטרנץ', חולצת שיפון שקופה, את חליפת המכנסיים והטוקסידו "לה סמוקינג", ז'קט הספארי ועוד. עם הנשים הרבות שהלביש נמנו נשות החברה הגבוהה ושחקניות ידועות כמו קתרין דנב, לולו דה לה פאלז, פאלומה פיקאסו, ומארי-הלן דה רוטשילד.

בין אומללות והצלחה

איב אנרי דונא מאתיו-סאן-לורן עשה כברת דרך מאורן שבאלג'יריה, שם נולד ב-1 באוגוסט 1936. הוא גדל עם אביו, עורך דין וסוכן ביטוח, אמו ושתי אחיותיו הצעירות, מישל וברידג'יט (אמו ואחיותיו מתגוררות כיום בפאריס). כילד היה שקט ונהג להתבודד, ואת אהבתו לאופנה ותיאטרון פיתח כבר בגיל מוקדם. בהיותו בן 11, לאחר שצפה במחזה "בית ספר לנשים" מאת מולייר, שיחזר אותו בביתו באמצעות מיניאטורות שבנה והרכיב את תלבושותיהן. בערך באותו גיל, על רקע חריגותו החברתית בקרב בני כיתתו, נשבע לעצמו כי בעתיד יתנוסס שמו באותיות יוקדות בשאנז-אליזה בפאריס. קוטביות דומה בין אומללות גדולה והצלחה אדירה תאפיין את מהלך חייו עד לסופם.

בנערותו נהג לעצב בגדים עבור אמו, שנתפרו לאחר מכן בידי חייטים מקומיים, ובין השניים שררו יחסי קירבה חמים במיוחד. במרוצת השנים נהפכה אמו למעריצתו הנלהבת ביותר, נוכחותה אינה נפקדת לעולם מהשורה הראשונה של תצוגות האופנה שקיים בפאריס, והיא לבושה אך ורק בעיצוביו.

בגיל 17 נסע לפאריס במטרה לעסוק בעיצוב אופנה ותלבושות לתיאטרון (בבגרותו סיפר כיצד נקרע בצעירותו בין שתי אהבותיו - אופנה ותיאטרון - וכי מפגשו עם מעצב האופנה כריסטיאן דיור הוא שהכריע את הכף). הוא למד במשך שלושה חודשים ב"שמבר סינדיקל", ואז שכר כריסטיאן דיור את שירותיו לבית האופנה שלו. מותו הפתאומי של דיור ב-1957 הוביל למינויו של סאן לורן הצעיר, בטרם מלאו לו 21, ליורשו בבית האופנה.

כבר בקולקציה הראשונה זכה סאן לורן להצלחה סנסציונית. בשלוש השנים שעיצב בבית דיור הוא התפרסם כעילוי, עד שב-1960 חדל למצוא חן. קולקצית ה"ביט" שיצר לא תאמה את הסגנון ההדור של לקוחות בית האופנה, שהתקשו להזדהות עם רוח הנעורים של סאן לורן, והאוסף היפהפה של סריגי גולף שחורים וז'קטים מעור ברוח תנועת ה"ביט" הפך לשירת הברבור שלו בבית דיור.

              איב סאן לורן, סוף שנות ה-70. "אופנות נעלמות, סגנון הוא עניין נצחי"

באותה שנה נקרא לשירות צבאי של 27 חודשים. שלושה שבועות לאחר גיוסו אושפז עקב מה שהוגדר כהתמוטטות נפשית, ושוחרר משירותו הצבאי. בשנים שלאחר מכן סבל מדיכאון עמוק ופיתח התמכרות באלכוהול וסמים, תלות שייחס לסמים שניתנו לו בביה"ח הפסיכיאטרי הצבאי, שם גם טופל באמצעות שוקים חשמליים. אולם תמיד הספיק להתאושש בזמן על מנת לבצע את הצעידה המפורסמת על המסלול בסוף כל תצוגה.

כששב לפאריס גילה שבהעדרו מונה האסיסטנט שלו מרק בוהן לתפקיד המעצב הראשי בדיור. הוא תבע את בית האופנה על הפרת חוזה, זכה ב-68 אלף פרנק (שהיו אז כ-140 אלף דולר), וב-1961, בהיותו בן 24, הקים ביחד עם פייר ברז'ה, שותפו העסקי לאורך כל חייו (ורוב הזמן גם בן-זוגו), את בית האופנה שנשא את שמו.

נוחות תיאטרלית

הקולקציה הראשונה שהציג בית האופנה שנה לאחר מכן היתה תחילתו של סיפור הצלחה, שכלל בהמשך קולקציות פרט-א-פורטה שנמכרו בבוטיקים רבים ברחבי העולם; צעיפים, תכשיטים, נעליים, בגדי גברים, מוצרי קוסמטיקה ובשמים, ואף סיגריות; תלבושות לבלט, לתיאטרון ולקולנוע; ופרסים רבים, ביניהם אות לגיון הכבוד שהעניק למעצב ב-1985 נשיא צרפת דאז פרנסואה מיטראן.

עולם האופנה עקב בהשתאות אחר עבודתו. השפעתו הגיעה לשיאה במהלך שנות ה-60 וה-70. עם הצלחותיו הגדולות של סאן לורן בשנים אלה נמנות קולקצית מונדריאן מ-1965, שהתבססה על ציורי משטחי הצבע הגיאומטריים של האמן ההולנדי פיט מונדריאן, וקולקצית הבלט הרוסי מ-1976, שעוררה עניין רב והוצגה פעם נוספת בניו יורק עבור קהל מעריציו לאחר הצגתה בפאריס. "הקולקציה שילבה יחד את כל חלומותי", אמר לאחר התצוגה. "כל הגיבורות שלי מהרומנים הגדולים, מהאופרה, מהציורים. זה היה הלב שלי שם - כל מה שאהבתי נתתי לקולקציה הזו".

את חייו הוא חי באופן אלגנטי. כל הבתים שבבעלותו רוהטו בפאר, עמוסים בעתיקות וביצירות של האמנים האהובים עליו - פיקאסו, קוקטו, בראק, ומעצב התלבושות כריסטיאן ברארד. על האחרון נהג לומר שהוא השפיע רבות על עיצוביו, בייחוד בנוגע לשימוש בצבע.

ב-1983, כשהיה בן 47, זכתה עבודתו להכרה בקרב אנשי האקדמיה, ותערוכה מקיפה של בגדיו התקיימה במכון לתלבושות של מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק (שאותה אצרה עורכת "ווג" דאז דיאנה ורילנד), הראשונה שהוקדשה לעבודתו של מעצב חי.

רטרוספקטיוות נוספות הוצגו בהמשך גם בפאריס, בייג'ין, מוסקווה, סנט פטרבורג, טוקיו וסידני, אולם התערוכה בניו יורק יכולה להיחשב לנקודת השיא בקריירה שלו, שכן לאחריה נהפך סגנונו למיושב יותר, והוא עבר להתמקד בהענקת פרשנות מחודשת להצלחותיו המוקדמות. כפי שאמר בראיון באותה שנה: "מלתחתה של אשה אינה אמורה להשתנות בכל שישה חודשים. מן הראוי שיתאפשר לה להשתמש בפריטים שבבעלותה ולהוסיף עליהם חדשים בגלל היותם קלאסיקות על-זמניות". מהלך זה הושפע בוודאי מעבודתו לצד דיור: "המראה החדש" שעיצב דיור מיד לאחר מלחמת העולם השנייה היה בבחינת אירוע תרבותי בינלאומי שהגדיר מחדש את האופנה. סאן לורן הצעיר היה עד לעול הכבד שהיה מוטל מאז על דיור להמשיך ולהמציא את האופנה מחדש מדי עונה, בניגוד לבלנסיאגה, למשל, שבמשך כל חייו התרכז בפיתוח המראה שיצר. בעבודתו שילב סאן לורן בין שני הסגנונות - בתחילת דרכו העשיר את המלתחה הנשית בפריטי הלבוש החדשניים שיצר, ובשנים שלאחר מכן בחר לשכלל את הסגנון האישי שברא.

על האופן שבו בחר ליישב מתח נוסף שאפיין את עבודתו, בין נטייתו האישית לתיאטרליות ססגונית לבין החתירה אחר נוחות, יכולה ללמד אחת מאמרותיו המפורסמות: "הלוואי והייתי ממציא את מכנסי הג'ינס הכחולים, מרהיבי העין, הפרקטיים, הנינוחים והנונשלנטיים ביותר. יש להם נוכחות, צניעות, סקס אפיל, פשטות - כל מה שאני מקווה להעניק לבגדיי".

סוף עידן האופנה העילית

סאן לורן עיצב את הבגדים המפורסמים והמשפיעים ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20, המשך ישיר ליצירותיה של קוקו שאנל במחציתה הראשונה של המאה. (שאנל, שמעולם לא היססה להשתלח בגלוי בעמיתיה המעצבים, אמרה עליו בשנות ה-60 כי הוא היחיד שראוי להמשיך את דרכה). כפי שאמר עליו ברז'ה: "קוקו שאנל העניקה לנשים חופש. סאן לורן העניק להן עוצמה". אך מאמצע שנות ה-70 הפכו דיכאונותיו, התמוטטויות העצבים והאשפוזים שלו לידועים כמעט כמו יצירותיו האלמותיות. בתחילת שנות ה-90, מותש מסמי הרגעה ואחרי שנים של התמכרות לאלכוהול ולסיגריות, הסתגר המעצב, שבעבר היה נפיל חברתי, בבתיו בפאריס, ובמרקש.

בית האופנה שייסד, שהחליף בעלים רבים במרוצת השנים, נרכש ב-2000 על ידי קבוצת גוצ'י (זו רכשה את מחלקות הפרט-א-פורטה והבשמים, וסאן לורן וברז'ה המשיכו לנהל את בית האופנה העילית). מנהלי גוצ'י מינו לתפקיד המעצב הראשי את טום פורד, שהדיח את אלבר אלבז מהתפקיד, זמן קצר לאחר שנבחר באופן אישי על ידי סאן לורן וברז'ה. "הבחור המסכן עושה את מה שהוא יכול" אמר סאן לורן על ממשיך דרכו האמריקאי, שלא מצא חן בעיניו. בחמש השנים האחרונות עומד בראש בית האופנה סטפאנו פילאטי, מי שעבד שנים רבות כאסיסטנט תחת פיקודו של פורד.

בינואר 2002 הכריז סאן לורן על פרישתו במסיבת עיתונאים בבית האופנה העילית בשדרות מרסו 5 בפאריס. עורכי אופנה ומכרים ותיקים שנכחו באירוע חשו כי התפטרותו נעשתה בעקבות לחץ שהופעל עליו, אף שהוא וברז'ה הכחישו זאת. שבוע לאחר מכן הכריזו השניים על תוכניתם להסב את בית האופנה למוזיאון שמשמש גם כמרכז מחקר וארכיון, שבו מוצגות עד היום תערוכות שמוקדשות לעבודתו של סאן לורן.

רבים ראו בסגירתו של בית האופנה העילית של סאן לורן, שצבר עד אז הפסדים של 10 מיליון דולר, את סוף עידן התפירה העילית. "אופנות נעלמות, סגנון הוא עניין נצחי", נהג סאן לורן לומר. ובמלות הפרידה שלו במעמד הפרישה, מאושש במקצת אם כי עדיין חיוור למדי, סיכם למעשה הכל: "כל אדם זקוק לחזיונות האסתטיים שלו כדי לשרוד. יצאתי לצוד את שלי, רדפתי אחריהם, לכדתי אותם, נאבקתי בייסורים ובדיכאון ועברתי דרך גיהינום מוחלט. ידעתי פחד ואימת בדידות, אך אני גאה ביותר על כך שנשים לובשות היום חליפות מכנסיים, טוקסידו, מעילי מלחים ומעילי טרנץ'. בדרכים רבות אני חש שיצרתי את מלתחתה של האשה המודרנית". באותה הזדמנות הוא הודה לכל הנשים "מפורסמות או אלמוניות, שלבשו את בגדי והסבו לי כל כך הרבה שמחה".

כתבות שאולי פספסתם

*#