אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לערער את פלורידה

האם תושבים הומוסקסואלים אכן תורמים לשגשוגה הכלכלי של העיר שהם חיים בה? פרופסור ג'יימס מקגואיגן, בניגוד לרבים מעמיתיו, אינו מתלהב מטענותיו הפופולריות של החוקר ריצ'רד פלורידה. בהרצאת הפתיחה, שיישא הבוקר בירושלים בכינוס על מדיניות תרבות, הוא יסביר למה

תגובות

אני רוצה לציין שני דברים על עצמי, אמר פרופסור ג'ים מקגואיגן בפתח שיחה טלפונית קצרה אתו בסוף השבוע שעבר. "אחד, אני סוציולוג ביקורתי ומאמין גדול בביקורת; שניים, אני יודע רק מעט על ישראל".

אשר למוניטין שלו כחוקר, הוסיף מקגואיגן בדרך אגב, הוא צועד כיום בראש מסדר המצוטטים מקרב החוקרים הכותבים על מדיניות תרבות בעולם כולו. "זה כך לפי מוסד אקדמי שוודי שבדק את הנתונים. אני המוביל במספר הציטוטים שלי במאמרים של אחרים, מאז שהמוביל הקודם, פייר בורדיה, מת לפני שבע שנים".

מקגואיגן בא לישראל כדי להרצות באירוע שיתקיים היום ומחר בתיאטרון ירושלים, במסגרת פסטיבל ישראל. זה הכינוס השני של מועצת הפיס לאמנויות וחברה - יומיים של דיונים, הרצאות וגם החלטות, בהשתתפות מנהלי מוסדות תרבות, ראשי עיריות, אמנים יוצרים, חוקרים. גם שרת התרבות החדשה לימור לבנת תהיה שם ואף תישא דברים. נושא הכינוס הוא "מדיניות תרבות". הבוקר ידבר שם מקגואיגן על התיאוריה המפורסמת והאופנתית של ריצ'רד פלורידה.

גים מקגואיגן  (תצלום: אמיל סלמן / ג'יני)

חצי מנה

את תמצית התיאוריה הציג בין השאר שלמה חסון, מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, במאמר ב"הארץ" באוגוסט האחרון. התיאוריה של פלורידה מציגה אתגר מעניין לפרנסי ירושלים, כתב חסון, באשר היא קובעת כי "מה שמבטיח את הצמיחה העירונית הוא ההתקבצות של אנשים יצירתיים שחושבים באופן רב-ממדי. פלורידה טען שמקומות שמושכים את האנשים היצירתיים הם מקומות שמתאפיינים בסובלנות רבה ויכולת הכלה של השונה. אחת האינדיקציות לכך היא האם יש קהילות הומו-לסביות בעיר". יכול להיות, המשיך, שפרנסי ירושלים יגידו ש"הם מקבלים את העיקרון והם בעדו, אבל פתיחות כלפי הקהילה ההומו-לסבית - זה לא. אז זהו: נראה שכאן אי אפשר ללכת על חצי-מנה. חוסר פתיחות, גם אם היא חלקית, מקרינה על מידת הפתיחות הכללית".

אבל פרופסור מקגואיגן אינו מתלהב מהתיאוריה, בלשון המעטה. פלורידה, אומר מקגואיגן, מדבר על השיעור של בני המעמדות היצירתיים ומדגים זאת בערים כמו ניו יורק, לוס אנג'לס, או סיאטל, שבהן כשליש מהאוכלוסייה משתייך למעמד זה. לדעת מקגואיגן, יש בכך בנאליות שמתחזה לחידוש. "המעמדות היצירתיים האלה שפלורידה מדבר עליהם כוללים עיסוקים רבים: מתמטיקאים, עורכי דין, אנשי שיווק, למעשה - כל מי שעבר באוניברסיטה".

וזה פגם מתודולוגי?

"בוודאי. אני מלמד באוניברסיטה (אוניברסיטת לאפבורו בלסטרשיר, אנגליה) ובשנות עבודתי הכרתי מאות רבות של תלמידים. רק מעטים היו אנשים יצירתיים וחדשנים".

ביקורת אחרת של מקגואיגן על פלורידה נוגעת בזווית שממנה מתבונן החוקר האמריקאי במדיניות תרבות. "אגיד רק זאת: לפלורידה יש חברת ייעוץ. יש מתח מובנה, מהותי, בין עיסוק בייעוץ ובין התבוננות מדעית".

לתיאוריה של פלורידה יש כוח משיכה, מודה מקגואיגן. ערים שהיו פעם מרכזים כלכליים מובהקים וירדו מגדולתן מתפתות לחשוב שהשקעה בתרבות עשויה להחזיר אותן למעמדן. "לדעתי, הממצאים העובדתיים שפלורידה מביא אינם מאששים את התזה ויקצר המצע מלפרט זאת כאן. אין ספק שלאחוז של אנשי בוהמה ושל אמנים המתגוררים בעיר יש השפעה, אבל בפירוש לא בעוצמה שפלורידה מדבר עליה".

מנוף כלכלי מוגבל

העובדה שרק פרומיל-וחצי בערך מתקציב מדינת ישראל מושקע בתרבות אינה מפתיעה את מקגואיגן, והוא קושר זאת להתקפה שלו על פלורידה. "אחוז נמוך של הוצאה ממלכתית על תרבות מאפיין לא רק את ישראל", הוא אומר. "פוליטיקאים נוטים לחשוב, בעקבות פלורידה, שהם מזהים מנוף כלכלי יעיל וזול. מוקסמים מהרעיון שהגדלה משמעותית בנתח תקציבי שבעיקרו הוא זעום - העלאה שלא תסתכם בהוצאה אבסולוטית גדולה - תניב תוצאות כלכליות גדולות. הנתונים העובדתיים שפלורידה מביא אינם מבססים רעיון כזה".

וזה מה שמרתיע אותך בגישתו?

"לאו דווקא. מה שמדאיג אותי בעיקר הוא הגישה שכדאי לפתח ולעודד תרבות - לצרכים כלכליים, ראיית התרבות כאמצעי ולא כמטרה. אני מעדיף מדיניות תרבות שמעוצבת לשם התרבות ובשביל הפירות המבורכים שלה: שיפור התקשורת בין אנשים, עידוד למידה, גרימת הנאה, גיוון צורות הבילוי, טיפוח יצירתיות, בניית זהות".

לא הומופוב

כיום, ההצדקה החשובה להשקעה בתרבות היא הצבת משקל נגד לאינרציה הקפיטליסטית, להשקפתו של מקגואיגן. "משקל נגד למסחור התרבות". בהקשר זה חשוב להסתייג ולדייק, הוא מדגיש. "איני רוצה שדבריי יתפרשו כהתנערות ובוז לתרבות עממית. אין זו כוונתי, אני אוהב את התרבות העממית ככזאת, אך לא את התרבות העממית שנוצרת על ידי המנגנונים של מסחור התרבות. לממשלות יש אחריות לתמוך בתרבות הגבוהה - כמשקל נגד למסחור. נכון, למנגנון המסחור אני אכן מתנגד; אסור להרשות שהמנגנון הזה יעצב את פני התרבות".

ומה בקשר לטענתו המפורסמת של פלורידה על התרומה הכלכלית של הומואים ולסביות?

"אינני הומוסקסואל ואני שונא להיות מושמץ כהומופוב. אני חושב שקביעתו של פלורידה בעניין זה מתקבלת על הדעת. נכון, שיעור משמעותי מקרב חברי הקהילה ההומוסקסואלית הם אנשים יצירתיים. מה שמפריע לי בהיבט זה של התיאוריה, ממשיך מקגואיגן, הוא שהדיבור על הקהילה הגאה משמש ביחסי הציבור של התיאוריה, מתפקד כמרכיב באטרקטיוויות שלה. הדיבור הזה על תרומתם של ההומוסקסואלים בנה לתיאוריה של פלורידה תדמית של ליברליות, של רב-תרבותיות, פתיחות לזר ולשונה. זה עיוות, לדעת מקגואיגן. "הנכון הוא שהתיאוריה מתחזה לליברלית. בעיקרה היא קפיטליסטית, ברוח הקפיטליזם שמשל בשנים האחרונות, קפיטליזם לא-מרוסן שהביא עלינו את המשבר שאנו מצויים בו כיום".

כאמור, ג'ים מקגואיגן הוא פרופסור באוניברסיטת לאפבורו, לסטרשיר. תלמידיה של אוניברסיטה זו ידועים, כפי שטרח מיוזמתו להזכיר, בהישגיהם הספורטיוויים. בישראל ישהה מקגואיגן עד יום חמישי ויצטרך אפוא לראות בטלוויזיה מכאן את מפגש הפסגה הכדורגלני בין ברצלונה למנצ'סטר יונייטד, בגמר גביע אירופה לאלופות. "אצפה במשחק אצלכם ועלי להודות שאני אוהד את ברצלונה, לא את מנצ'סטר יונייטד. אם כבר, אני מעדיף את טוטנהאם".

למה בעצם?

"לא בא לי לאהוד קבוצה שתמיד מנצחת, קבוצה משעממת, קבוצה שתוצאות משחקיה ידועות מראש".

מקור של כסף והזדמנויות

ד"ר נרי הורוביץ, בעזרת עמיתיו לחברת היייעוץ "אגורא מדיניות", הכין נייר עמדה לקראת הכינוס. לדעתו, בתוך ים התובנות וההמלצות בנייר העמדה בולטת ההמלצה לעודד את חשיפת התרבות הנוצרת בישראל אל העם היהודי כולו. "שם הכסף ושם ההזדמנויות" אמר ד"ר הורוביץ שלשום.

בקטע הרלוונטי בנייר העמדה כתוב על כך, בין השאר: "עבור צעירים יהודיים במערב, תחומי התרבות והפנאי ישמשו בעתיד מרחב עיקרי של עיצוב זהות ומשמעות, הפותח הזדמנויות לגיוס מדיניות תרבות לשם שמירה על המשכיות יהודית וקשר עם ישראל. פתיחתן הספונטאנית של קבוצות יוצרים, להקות חובבים וסדנאות של צעירים יהודיים מחוץ לארגונים הפורמאליים במערב, והפריחה בשדה הקולנוע היהודי, מלמדים על הפוטנציאל הגדול הטמון בתחום זה".

המלצה אחרת בנייר העמדה נוגעת בהתמודדות של קהילת התרבות על נתח התקציב הממלכתי המועבר לתרבות. בנושא זה מציעים המנסחים מדיניות זהירה שאולי תשמח את אנשי אגף התקציבים באוצר. כך כותבים אנשי "אגורא מדיניות", בין השאר: "ההכרח בקיצוץ תקציבי עמוק בישראל מבשר כי לא יהיו בידי הממשלה די משאבים להוסיף לשדה התרבות. היחסים בתוך הממשלה עם משרד האוצר, וההסכמים מרחיקי הלכת עם מוסדות התרבות, הם הישג שיש לשמור עליו. מכאן, שאין להציג לממשלה תביעות חדשות, אלא למקד את המאמץ בשמירה על ההסדר, אשר במונחי תקציב המדינה הוא זניח למדי".

מה עדיף, משרד תרבות עצמאי או משרד תרבות שהוא חלק ממשרד החינוך והתרבות? במסגרת דיון קצר בשאלה זו כללו מנסחי נייר העמדה צליפה לכיוונה של שרת החינוך היוצאת יולי תמיר, וכתבו: "שרת החינוך היוצאת שיעבדה את הגמישות התקציבית של משרד החינוך והותירה אותו ללא שוליים של תקציב או של כוח אדם. אילו היתה מדיניות התרבות מוסדרת מתוך משרד החינוך היה מצבה כיום קשה במיוחד".

*#