אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תמונה בשלוש מערכות

השושלת הצילומית של תל אביב נמשכת: סדרת האתרים שצילם אברהם סוסקין ב-1909 וב-1926 תועדה בשנה האחרונה שוב, על ידי צלם האדריכלות רן ארדה

תגובות

"כבר כיום תל אביב היא המרכז הכי חשוב בארץ", כתב הצלם אברהם סוסקין בהקדמה לאלבום התמונות "מראות תל אביב" שהוציא לאור ב-1926, ככל הנראה האלבום הראשון בארץ במתכונת של "אז ועכשיו". באלבום מציג סוסקין תצלומים מוקדמים שלו באחוזת בית מול תצלומים מאותם מקומות כ-20 שנה מאוחר יותר, כשאחוזת בית היא כבר העיר תל אביב. מראות תל אביב - לפרטים נוספיםחגיגוגת המאה לעיר תל אביבלילה לבן 2009: חשיפה ראשונה לצילום המאה של תל אביב

שושלת הצילומים שהחלה אז לא נפסקה. את הרעיון ההיסטורי המקורי, שהוא גם גימיק מסחרי לא רע שנהפך פופולרי למדי עם הזמן - ממשיך בימים אלה הצלם התל אביבי רן ארדה, המוסיף שכבה שלישית לארכיאולוגיה הצילומית העירונית. ארדה הלך בעקבות סוסקין. במשך כשנה סבב ארדה באתרים שצולמו ב-1909 וב-1926, ותיעד אותם שוב כפי שהם בימינו אלה, עד כמה שאפשר מאותן זוויות צילום ובאותן שעות ביום כפי ששוחזרו מאומדן כיוון הצללים ואורכם.

צילומיו של ארדה לצד הצילומים של סוסקין יוצגו ביום רביעי הקרוב בתערוכה "מראות תל אביב", שאצר הד"ר מיכה גרוס במרכז באוהאוס בתל אביב, לרגל חגיגות ה-100 לעיר ואירועי "לילה לבן". המרכז שיזם את המבצע גם הוציא לאור לרגל התערוכה אלבום מחודש ומשולש - אז, פעם והיום - אלבום שהוא מסמך היסטורי בזכות עצמו. מעבר לנוסטלגיה ולאנקדוטה שבדבר, האלבום הוא עוד עניין לענות בו, ולא מהפחותים שבהם בתל אביב הנסחטת ללא הפסקה. סדרת התצלומים של סוסקין נפתחת בתצלומו הנודע "הגרלת המגרשים", אבל למרבה התדהמה התאריך המצוין על התצלום אינו 1909 אלא 1908 - ומעלה שאלות שלא באו על פתרונן המלא, כפי שמציין במאמרו באלבום המחודש הצלם והיסטוריון הצילום גיא רז.

הים בקושי מציץ

שאלה נדושה שאי אפשר שלא להציג מול האלבום המחודש היא מתי תל אביב "יפה" יותר, ב-1909, ב-1926 או כיום, בשחור לבן או בצבע, בזיכרון או במציאות. רן ארדה מתלבט ומתקשה לשפוט באופן אובייקטיבי. יחד עם זאת כצלם, הוא אומר, "הנוף העירוני אז היה פתוח ונגיש לצילום, והיום הנוף דחוס וצפוף ומקשה על הצילום. מצד שני היום הדרמה גדולה יותר. אם משווים למשל את הצילום של סוסקין ברחוב הרצל עם גימנסיה הרצליה, לצילום מאותה זווית כיום עם מגדל שלום, אז הצילום היום דינמי ודרמטי יותר. חבל שהרסו את הגימנסיה, אבל מגדל שלום הוא בניין עם ערך. אם נשכח לרגע את הרס הגימנסיה, ובלי הסנטימנטים והרגישות, היום הפרספקטיבה של רחוב הרצל הרבה יותר מעניינת".

רחוב הרצל בתצלומיהם של רן ארדה (למעלה) מ-2009 ושל סוסקין, מ-1926

תל אביב השתנתה לבלי היכר מאז, על כך אין עוררין. בניינים נבנו ונהרסו, קו הרקיע נסק, האופק נעשה קרוב יותר והמבטים התקצרו, הים בקושי מציץ פה ושם, אין פריים ללא מכוניות או כבלי חשמל, ולפעמים כדי לצלם כהלכה צריך להזמין במיוחד מנוף, כפי עשה ארדה השבוע. ויחד עם זאת, אומר ארדה, "יש בתל אביב משהו שממשיך את היסוד, וזה מפליא אחרי כל כך הרבה שנים. השלד האורבני עדיין קיים, לפחות באזורים שצולמו אז. גימנסיה הרצליה אמנם נהרסה אבל מגדל שלום ניצב בקצה של אותה פרספקטיבה. הרבה בניינים שסוסקין תיעד בשנות ה-20 נהרסו, אבל יותר ממה שנדמה נשארו והצלחנו לעלות על העקבות של רבים מהם. גם אווירת השטעטל קיימת עד היום, ובעיני לא לרעה".

האלבום המקורי של סוסקין - חוברת של 80 עמודים - הודפס בזמנו באיכות טובה, וייתכן שיצא לאור לקראת שבוע הספר העברי הראשון שנערך בשדרות רוטשילד באותה שנה, משער גיא רז. במסע בעקבות סוסקין זוהו רבים מבין האתרים, אם כי לא כולם - מהקיוסק הראשון בשדרות רוטשילד, דרך שכונות בתי אפ"ק ונווה שאנן בדרום העיר, ועד הבניין עם המעלית הראשונה בעיר ברחוב הרצל. מעבר לתמורות האורבניות, האלבום מתעד למעשה גם שינויים שחלו בתנאים ובגישה לצילום: סוסקין צילם בשחור-לבן במצלמה בפורמט גדול ובתשלילי זכוכית, כותב רז; הוא מיקם את מצלמתו על חצובת עץ גדולה והשקיע זמן רב בהכנת כל צילום. ארדה מצלם בצבע במצלמה דיגיטלית וללא חצובה, "מה שהופך את הצילום שלו לנייד ולדינמי הרבה יותר".

רן ארדה הוא בן הדור השלישי של צלמי תל אביב אחרי סוסקין (1881-1963), הנחשב לצלם התל-אביבי הראשון. האלבום וחגיגות ה-100 הם בלי ספק גם ההזדמנות של תל אביב להציב את ארדה על הרצף של ההיסטוריה הצילומית העירונית, שאותה הוא מתעד במשך עשרות שנים. ארדה החל לצלם כילד במצלמה שקיבל מאביו, הצלם התל-אביבי אפרים ארדה (1905-1987). ארדה האב נולד בפולין והגיע לארץ ב-1933. בראשונה פתח סטודיו ברחוב לילינבלום ליד קולנוע "עדן" וקרא לו "סטודיו עדן". בשנות ה-40 עבר לרחוב אלנבי ופתח את "פוטו ארדה" שעסק בכל תחומי הצילום בתחום הפרטי והמוסדי, צילומי אישים ומבנים, צילומים לתנועות נוער ואגודות ספורט ועוד.

הסטודיו שכן סמוך לגלידה "ויטמן" והיה מוסד תל-אביבי מוכר. אפרים ארדה הוא בן דורו של רודי ויסנשטין מהצלמנייה ברחוב אלנבי. שניהם נחשבים ממשיכי דרכו של סוסקין. משום מה שמו של אפרים ארדה מוכר כמעט רק ליודעי דבר והוא רחוק מהפרסום שלו זכה ויסנשטין. "המורשת של אבי לא טופלה מספיק, אולי זאת קצת הזנחה מצדי", אומר רן ארדה. אפרים ארדה העביר את ארכיונו לעיריית תל אביב. הארכיון, המונה למעלה ממיליון תשלילי פילם מגולגלים, מאוחסן כיום במוזיאון ארץ ישראל ועד כה לא מוין או קוטלג. עם זאת גורלו שפר עליו בהשוואה לארכיונים היסטוריים אחרים, שמצבם ירוד יותר או נזרקו, אומר יונתן נדב מהפורום לשימור הזיכרון האור-קולי בישראל, הפועל לשינוי המצב בחקיקה ובתודעה הציבורית.

רן ארדה, בשנות ה-60 לחייו, הוא יליד תל אביב ומתגורר ועובד בעיר. את הידע בצילום רכש מאביו ובעבודה בשטח. ב-1967 פתח סטודיו עצמאי משלו. לפני כן צילם לביטאון הנוער העובד "במעלה" ובשירותו הצבאי. הוא מצלמי האדריכלות והאמנות המוערכים והמבוקשים בארץ ונודע בצילום מקצועי קלאסי. הוא רואה את עצמו כצלם מסחרי לכל דבר, המגויס לשירות הלקוח. "אני לא חלק מעולם הצילום האמנותי", הוא אומר. גם אחרי יותר מ-40 שנות קריירה מקצועית, "לא מפריע לי ששמי מופיע רק בקרדיט של ‘צילום: רן ארדה'. אולי בבוא היום אתפנה לצילום אמנותי. היום, אם יש לי כמה שעות פנויות אני מתנתק מצילום. המקצוען שבי הרג את חובב הצילום שבי".

בשנותיו כצלם היתה לארדה הזכות, כהגדרתו, לעבור את כל הדרך מטכניקות הצילום הישנות לצילום דיגיטלי בעידן שבו "קל מאוד לצלם, כמעט בחינם". כל אחד יכול לצלם היום, אומר ארדה. הבעיה מבחינתו מתחילה כשכל צלם מחזיק מעצמו צלם אמנותי. "אמנות צריכה ליצור התרגשות כלשהי, אהבה, שנאה, זעזוע", הוא אומר, "אבל הרבה תערוכות צילום הן סתמיות ולא מעוררות שום רגש. בחור או בחורה לקחו מצלמה והתחילו לטייל ברחוב, לצלם פחי זבל או בניינים. מגדילים את התמונה לגודל ענק ויש תערוכה. בעיקר מצלמים בתל אביב. העיר נהפכה לנושא בפני עצמו וחושבים שמה שלא יצלמו, זה כבר טוב. צילום ארכיטקטוני טוב, טכני, יבש, מרגש אותי יותר מכל הצילום האמנותי הזה".מראות תל אביב - לפרטים נוספיםחגיגוגת המאה לעיר תל אביבלילה לבן 2009: חשיפה ראשונה לצילום המאה של תל אביב

*#