שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מיכאל הנדלזלץ
מיכאל הנדלזלץ

כמו בכל עיסוק, גם בתחום ביקורת התיאטרון קיים צורך מתמיד להשתלם ולשכלל את המיומנויות. אני בוחר להשתלם - מלבד בצפייה מתמדת בהצגות, וכל המרבה בסגנונות וסוגים הרי זה משובח - בקריאת עמיתי המבקרים. לא בעיתונים המתפרסמים היום וכאן, אלא בספרים המאגדים ביקורות שנכתבו פעם ושם.

המחזאי הפולני סלבומיר מרוז'ק נחשב לאחד המחזאים הבולטים של מה שכונה על ידי מרטין אסלין "תיאטרון האבסורד" במאה ה-20. הוא יישאר בהיסטוריה של התיאטרון בזכות שני מחזות שכתב: "טנגו", שזכה להפקת מופת בישראל בתיאטרון הבימה ב-1967 בבימויו של אלכסנדר ברדיני, על חוסר היכולת למרוד בעולם שבו הכל מותר ועל כך שהליברליזם המוחלט מוביל בסופו של דבר להשתלטות הרודנות האלימה; ו"המהגרים", המפגיש בחדר בניכר שני מהגרים לדיון על משמעות חייהם מחוץ למולדת. המחזה נכתב כשמסך הברזל עוד היה על תלו ומרוז'ק התגורר מעברו החופשי, אבל קיבל משמעות מיוחדת דווקא בשנים האחרונות, עם התגברות גל מהגרי העבודה. בימים אלה עולה הפקה של המחזה בתיאטרון הסמטה, אך לצערי אינני יכול לצפות בה בגלל מגבלות נגישות.

מכל מקום, עוד לפני שהיה מחזאי, היה מרוז'ק במשך תקופה קצרה - פחות משנה, ב-1956 - מבקר תיאטרון. הוא לא המחזאי היחיד שהחל דרכו במושב המבקר. כך נהג גם תום סטופארד, וכזה היה גם המקרה של ג'ורג' ברנרד שו. מרוז'ק חי מחוץ לפולין מאמצע שנות ה-60 - באיטליה, בצרפת ובמקסיקו. עם נפילת הקומוניזם חזר לבקר בפולין. בראשית שנות ה-2000 לקה בשטף דם במוח והשתקם ממנו, אך הוא טוען שמאז השתנתה אישיותו. כחלק מהתרפיה שלו כתב אוטוביוגרפיה תחת הכותרת "בלתזר", שמו החדש. במקביל יצאו לאור קבצים של כתביו, בין היתר אוסף ביקורות התיאטרון שלו, תחת הכותרת "איך נהייתי מבקר".

היזהרו מהאח הגדול

הוא החל לכתוב ביקורות תיאטרון לאחר שעורכת עיתון בקרקוב פנתה אליו והציעה לו לכתוב, והוא חשב לעצמו שהוא ממילא הולך לראות הצגות, אז למה לא. הוא הפסיק, כעבור פחות משנה, כשגילה שאי אפשר להיות מבקר תיאטרון, לחיות במחיצת אנשי תיאטרון ולשמור על שפיות. בין לבין ניסח ופירסם כמה מסקנות מעניינות על תיאטרון.

ליא קניג ורפאל קלצ'קין ב"טנגו" של מרוז'ק בתיאטרון הבימה, 1967

התקופה שבה כתב היתה מרתקת מבחינה חברתית-פוליטית בפולין. משהו מסוג ההוויה בא לידי ביטוי בהצגה "רוקנרול" של טום סטופארד, שהועלתה לאחרונה בארץ על ידי תיאטרון צ'כי. אלו היו השנים אחרי מות סטלין, שנים של "הפשרה" מסוימת באווירת החיים של מדינות הלוויין הקומוניסטיות. היה ברור שיש דברים שעליהם אסור לדבר ולכתוב כדי לא להרגיז את האח הגדול, אבל היתה מידה של חופש ביטוי שאליה האמנים - והמבקרים - לא היו רגילים עד אז.

הסיסמה הרשמית היתה כי פולין (וצ'כוסלובקיה, ומדינות אחרות) צועדות לקראת "סוציאליזם אנושי". מה שהניע את מרוז'ק להעיר (לא אז, אלא כשכבר היה בניכר) שזה אומר כי מה שיש עכשיו זה "סוציאליזם חייתי". זו הערה שאפשר ליישם, אגב, גם על אימרתו של שמעון פרס נגד ה"קפיטליזם החזירי"; שמה שהיה לנו עד עכשיו זה קפיטליזם "אנושי". כדאי לשאול על כך את העשירון התחתון.

מכל מקום, אחת המסקנות של מרוז'ק באחת הביקורות הראשונות שכתב (על הצגת "בית ברנרדה אלבה") היא ש"כולם, כולל רוב המבקרים הכותבים על משחק בתיאטרון, יודעים שמה שהם כותבים על משחק הוא חסר משמעות... המשימה מאתגרת בסיכון שבה, וגם בהיותה בלתי מושגת מלכתחילה. הסיכון והיעדר האפשרות נובעים מכך שהחומר ובמידה רבה הכלי של השחקן הוא הזמן, וזהו אחד העניינים המסתוריים ביותר עבור האנושות".

בביקורת אחרת כותב מרוז'ק על הפקה של "טורנדוט": "התיאטרון עושה הערכה כדלקמן: ‘אם בתיאטרון נצהיר על כל צעד ושעל שזה רק תיאטרון, שהארמונות עשויים מקרטון והשחקנים רק ‘אזרחים' שלרגע עטו תלבושות - נשיג רושם של תיאטרליות כפולה ומכופלת'. מה אני יודע... יש רגעים שבהם ההערכה מכזיבה. אם זמן רב מדי ובצורה מטרידה מדי נזכיר לצופה ‘רק אל תשכח שזה הכל משחק בנדמה לי, שכל זה העמדת פנים, מין ליצנות בכאילו', מתישהו הצופה יהנהן, ובמקום להיות מתוחכם יגיד: ‘אתם יודעים מה? צודקים. זה הכל סתם. אבל אם זה כך, אז למה באתי לראות את זה, ומה אתם בעצם עושים?'".

הוא גם כותב בהרחבה על "ז'אן ד'ארק" של ג'ורג ברנרד שו ומסכם: "אני מודה שחוץ מזה אני לא כל כך מסוגל לנתח את ההצגה שראיתי, כי אני מרגיש לאין ערוך טיפש יותר מההצגה, וכך עלינו להרגיש מול אמנות של אמת".

ב-1956-1957 היה מרוז'ק עד לתפאורות הראשונות שעיצב תדיאוש קנטור, ולהפקות הראשונות של להקתו "קריקוט 2" (שלימים תגיע לכאן עם "הכיתה המתה"). הוא כותב על אווירת עולם התיאטרון של קרקוב באותם ימים, כשלראשונה מותר היה להשמיע קול ייחודי ולא להיות חלק מ"הכלל". הוא גם מתייחס ל"סנובה" השוררת בסביבת התיאטרון ומגדיר אותה כ"חלק חיוני של המדגרה. הסביבה האמנותית צריכה להיות מורכבת מאמנים ואמניות כמו מסנובים". בנוסף הוא מהלל את הימים שבהם, כמאמר אחד מחבריו, "'חברים מהברנז'ה' היתה קללה שבלעדיה האמן אינו יכול לחיות".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ