אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כוכבים דועכים בפסטיבל קאן

הסרט הכי מעניין שנצפה עד כה בקאן דווקא לא משתתף בתחרות: זהו "טטרו", סרטו החדש של קופולה. אורי קליין מדווח מקאן

תגובות

לכאורה הכל כשורה בפסטיבל קאן ה-62 שמתקיים בימים האלה. נוסף על סרטי התחרות הראשית מוקרנים מספר רב של סרטים במסגרות הנוספות המתקיימות בפסטיבל וכן בשוק שבצדו; אותו חלק של העיר המקורב לים התיכון, שבו מתקיימים אירועי הפסטיבל השונים ובו ניצבים בתי המלון הגדולים שבהם מתרכזת אוכלוסיית הקולנוע הבינלאומית שבאה לקאן, מעוטר, כמו בכל שנה, בכרזות של הסרטים שאמורים לשעשע, לרתק ולהסעיר אותנו בחודשים הקרובים; והשמש זורחת. חוץ מיום אחד שבו הציף הגשם את רחובותיה של קאן, השמש זורחת, ממש כמו בכל שנה.

אבל משהו איננו לגמרי כשורה במהדורה הנוכחית של פסטיבל קאן. פחות עיתונאים צובאים השנה על הכניסות לאולמות שבהם מוקרנים הסרטים; מארצות הברית, למשל, באו עיתונאים מעטים בלבד. התורים קצרים יותר, ופה ושם נראים אפילו מושבים ריקים בהקרנות, בעוד שבשנים קודמות אפילו המדרגות היו תפוסות במרביתן. גם לשוק באו פחות קניינים ונציגי חברות הפקה והפצה מאשר בשנים קודמות. זה המיתון, אתם מבינים.

גם ברחובות אפשר להבחין בפיחות הזה. הם דחוסים פחות, לחוצים פחות; וגם אם עדיין, כמו בכל שנה, נאספים רבים בחזית ה"פאלה", שבו מתקיימות ההקרנות החגיגיות של הסרטים בתחרות, כדי לצפות בכוכבים המטפסים אל האולם במדרגות הידועות, המכוסות שטיח אדום, יש הרגשה שמספר המעריצים הסבלניים האלה נופל מזה של השנים הקודמות. כי למי יש זמן או אפשרות לצאת לחופשה כדי לראות כוכבים, ובכלל, כוכבים כמעט שאין השנה בפסטיבל קאן.

"כוכב זוהר"

כל זה משרה על פסטיבל קאן הנוכחי מידה של רוגע ואף נעימות, כי מי צריך את הלחץ שמאפיין את הפסטיבל לרוב; אך יש בו גם משהו מדאיג ועוכר שלווה, שנובע תמיד משגרה שאיננה לגמרי כשורה.

לעומת האפרוריות המאפיינת את קאן השנה, התחרות, על הנייר לפחות, נוצצת, וכוללת את סרטיהם של כמה מהשמות הנודעים והמוערכים ביותר בקולנוע בן זמננו. מבין 20 הסרטים שמשתתפים השנה בתחרות, ארבעה הם של במאים שזכו כבר בעבר בפרס דקל הזהב - ג'יין קמפיון, קן לואץ', לארס פון טריר וקוונטין טרנטינו; ונמנים עמה גם סרטיהם של במאים שזכו בעבר בפרסים הנוספים המחולקים בטקס הנעילה של הפסטיבל, ובהם פדרו אלמודובר, איליה סולימן, אנדראה ארנולד ומיכאל האנקה.

בימיה הראשונים של התחרות, שנפתחה ביום רביעי ותינעל ביום ראשון הבא, לא הסתמן שום סרט כמועמד בולט לזכייה בפרס דקל הזהב היוקרתי. מבין סרטי התחרות שהוקרנו כבר, "Taking Woodstock", סרטו החדש של הבמאי אנג לי, הוא המהנה ביותר, גם אם זו יצירה מינורית במכלול היצירה של הבמאי המעניין הזה.

כמו בסרטים קודמים שלו, כגון "סופת קרח", "לרכוב עם השטן", "הר ברוקבק" ו"תשוקה, זהירות", גם בסרטו החדש אנג לי חוזר אחורה בזמן אל רגע היסטורי מסוים, נצמד אליו ומשחזר אותו בכישרון ושנינות. הרגע הפעם הוא אמריקה, 1969; והמקום הוא מוטל מוזנח באזור הרי הקטסקילס בצפון מדינת ניו יורק, שנושא את השם הנוצץ "אל מונקו" ונהפך לגמרי במקרה למטה הארגון וההוצאה לפועל של פסטיבל וודסטוק. החן של הסרט נובע מהעובדה שהוא מתעד את שוליו של אותו אירוע, שהיה לאחד האירועים המכוננים של המחצית השנייה של המאה הקודמת.

גיבור הסרט הוא אליוט טייכברג (דמטרי מרטין הסימפטי), מעצב פנים יהודי והומו, שנקלע לצרות ונאלץ לעזוב את גריניץ' וילג' שבניו יורק, שבה התגורר, ולחזור להתגורר עם הוריו במוטל שהם מנהלים. כאשר הוא שומע שעיירה סמוכה ביטלה את התוכנית לקיים בסביבתה פסטיבל של "מוסיקה היפית", הוא יוזם את העברת הפסטיבל לאזור שבו שוכן המוטל של הוריו במטרה להציל את הנכס המשפחתי שעומד בפני קריסה.

סרטו של אנג לי אינו אומר שום דבר חדש על הרגע ההיסטורי שבו הוא מתרחש, אך את מה שיש לו לומר הוא אומר בחן, ויש בו כמה סצינות שמתעלות מעבר לשגרה לתחום הפיוט. מכיוון שבאזור שבו העלילה מתרחשת חיים יהודים רבים, וגם גיבוריה הם יהודים, הסרט משופע בבדיחות על יהודים. מרביתן נשענות על דמותה המיוסרת של אמו של אליוט, שאותה מגלמת השחקנית הבריטית אימלדה סטנטון כאילו נהפכה לגלגול עכשווי של שלי וינטרס.

"כוכב זוהר", סרטה החדש של הבמאית הניו-זילנדית ג'יין קמפיון, שסרטה "הפסנתר" זיכה אותה ב-1992 בפרס דקל הזהב, קיבל ביקורות אוהדות ביותר בעיתוני תעשיית הקולנוע האמריקאיים, שיוצאים לאור כל יום במשך הפסטיבל. קשה להבין מדוע, אלא אם כן התגובה נובעת מאהדתם של האמריקאים לכל סרט שמתרחש באנגליה של המאה ה-19 ומציג סיפור אהבה טרגי שאירע במציאות (ואחד מגיבוריו היה משורר נודע שמת צעיר - ג'ון קיטס).

הסרט, שמתאר את סיפור האהבה שהתפתח בין קיטס (בן וישו) לשכנתו, פאני ברון (אבבי קורניש), מייגע מכל בחינה אפשרית כמעט. הוא מייצג עשייה קולנועית קורקטית, אקדמית, שסובלת מהעדר מוחלט של רגש. אפילו לרגע אחד לא מצליח סיפור אהבתם של קיטס וברון לרגש, גם לא כאשר הוא מתקרב לסופו העגום, והסרט מעצב את דמויותיהם של צמד האוהבים ברדידות מוחלטת.

במסיבת עיתונאים סיפרה קמפיון שפאני היתה אחת הנשים השנונות של תקופתה, אך אין כל סימן לכך בסרט, והוא גם אינו מספק לנו כל תובנה בנוגע למה שהפך את ג'ון קיטס לאחד מגדולי המשוררים הבריטים בכל הזמנים.

קמפיון גם נשאלה כמובן מדוע היא היתה ונותרה הבמאית היחידה שזכתה אי פעם בפרס דקל הזהב, וגם מדוע לדעתה יש עדיין מיעוט של במאיות. בתשובתה התייחסה לקונפליקט הנצחי שנשים עדיין נתונות בו בין קריירה לחיי משפחה, וגם הכריזה שלהיות במאי תובע עור עבה ומרפקים חדים, ולנשים יש אותם פחות מאשר לגברים. הבנאליות של התשובה רק חיזקה את תחושת הלאות שעוררה הצפייה בסרטה החדש.

אם סרטה של ג'יין קמפיון יזכה בפרס דקל הזהב, תצטרף הבמאית לקבוצה המצומצמת מאוד של יוצרי קולנוע שזכו עד כה פעמיים בפרס היוקרתי. אחד הבמאים שזכו פעמיים בפרס הוא פרנסיס פורד קופולה; הפרס הוענק לו ב-1974 בעבור "השיחה" וב-1979 בעבור "אפוקליפסה עכשיו". מאז עברה הקריירה של קופולה מהמורות משונות רבות, וכעת הוא חזר לקאן, היכן שסרטו החדש, "טטרו", פתח את "שבועיים של במאים", אחת המסגרות הנלוות לתחרות הראשית.

מבין כל הסרטים שראיתי עד כה השנה בקאן, זהו המעניין ביותר. כמו מרבית סרטיו המאוחרים של קופולה, זהו סרט פגום ולעתים גם תמוה, אך יש בו להט ואפילו טירוף יצירתיים שהופכים את הצפייה בו לחוויה מרתקת.

כמו סרטים קודמים של קופולה, כגון "הסנדק" על חלקיו השונים ו"ראסטי ג'יימס", הסרט הוא מלודרמה העוסקת ביחסים בין אחים ובין אבות לבנים. עלילת הסרט, שמצולם בשחור לבן (בתוספת כמה סצינות בצבע), מתרחשת בבואנוס איירס ומתארת את האיחוד בין שני אחים (וינסנט גאלו ואולדן ארנרייך), שנפלו קורבן לרודנותו של אביהם (קלאוס מריה ברנדאואר), מנצח תזמורות ידוע. כמו סרטו הקודם - והפחות טוב - של קופולה, "נעורים ללא נעורים", קשה להניח ש"טטרו" יזכה להפצה רחבה, אך יש לקוות שהקהל הישראלי יזכה לצפות בו באחד הפסטיבלים המקומיים.

בתום ההקרנה עלה קופולה עצמו לבמה, לבוש בחולצה צהובה, לקול תשואות הקהל, שקם על רגליו, וענה לשאלות. חבל שתשובותיו היו מתחכמות ולא רציניות ביותר. הוא התחמק, למשל, מלהתייחס בעומק לקשר התמטי והסגנוני שבין סרטו החדש לכמה מסרטיו הקודמים החשובים ביותר. לעומת זאת, הוא הזכיר בגאווה ש"טטרו" הוא סרטו הראשון מאז "השיחה" שמבוסס על תסריט מקורי שהוא כתב בעצמו ודיבר על ההנאה שהסבה לו השליטה המוחלטת על תהליך היצירה של סרטו.

*#