אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבמאי שמסרב להישכח

34 שנה לאחר שנרצח, דמותו של הבמאי, הסופר והמשורר פייר פאולו פאזוליני, כפי שמשתקפת בספר חדש וחושפני שכתב בן דודו, ממשיכה להעסיק את איטליה

תגובות

גופתו המרוטשת של פייר פאולו פאזוליני, הבמאי, הסופר והמשורר השנוי ביותר במחלוקת שידעה איטליה, נמצאה בשעת בוקר מוקדמת בנובמבר 1975. מותו אפוף המסתורין נתפש בעיני רבים כהמשך ישיר לחייו הסוערים של האמן הביקורתי, נביא הזעם שביקר את הרס התרבות, הקומוניסט שנלחם בבורגנות והכעיס את הכנסייה, ההומוסקסואל המוצהר שהתפרסם בהרפתקאותיו הליליות ובקשריו עם כמהה מהיוצרים הבולטים בתקופתו וביניהם מריה קאלאס, פדריקו פליני ואלזה מורנטה. בספר חדש שיצא לאחרונה באיטליה, "החיים הקצרים של פאזוליני", מתאר בן דודו, הסופר ניקו נאלדיני, את חייו ומותו של פאזוליני מנקודת מבט אישית ונוסטלגית.

פאזוליני נולד בבולוניה ב-1922 לאב קצין בצבא הפשיסטי ולאם מורה. שנתיים מאוחר יותר נולד אחיו , גווידו-אלברטו. יחסיו עם אמו, שלה הקדיש שירים רבים ועמה המשיך להתגורר עד יום מותו, היו קרובים ביותר. "זה היה אחד המרכיבים המרכזיים בביוגרפיה של פאזוליני", אומר נאלדיני. "אמו היתה קשורה אליו באופן מוחלט. זה מצב דומה מאוד למשפחת פרוסט. גם שם היה אח אחד קיים-לא-קיים ואח אחר שסביבו סבב הכל".

ילדותו של פאזוליני עברה עליו בנדודים ברחבי איטליה בגלל עבודתו של אביו. ב-1928 הגיעה משפחתו לקאזרה שבחבל פריולי שבצפון איטליה, לאחר שהאב נעצר בשל חובות הימורים. מדי קיץ המשיכה המשפחה לשוב לעיירה, שהשפיעה עמוקות על יצירתו. כבר בגיל 17 התקבל פאזוליני, תלמיד מצטיין, לפקולטה לספרות באוניברסיטת בולוניה. את זמנו הקדיש בעיקר לכתיבת שירה בדיאלקט המקומי ולהשתתפות בפעילויות חברתיות, בין היתר בארגון הנוער הפשיסטי.

פאזוליני, יוני 1975, זמן קצר לפני מותו (תצלום: ויז'ואל פוטוס)

ב-1943 נקרא פאזוליני לשירות צבאי אך הצליח להימלט, מחופש לאיכר, לבית אמו בקאזרה ושב לפעילותו כמשורר. אחיו, לעומת זאת, החליט להצטרף לפרטיזנים. "גווידו היה בחור חזק ואמיץ", מספר נאלדיני, "ואילו פייר פאולו ואמו גרו ביחד כמו שניים שלא יכלו להתנתק זה מזו. הוא נשאר עמה בבית וכתב לה שירים".

התנדבותו של גווידו לשורות הפרטיזנים הסתיימה באסון. באירוע שמאוחר יותר כונה "הטבח בפורזוס", טבחה קבוצה של פרטיזנים פרו-קומוניסטים בפרטיזנים אחרים, ליברלים תומכי המונרכיה. מותו של גווידו זיעזע את המשפחה, אך פאזוליני נותר מרקסיסט נאמן והצטרף למפלגה הקומוניסטית, שעמה ניהל במשך שנים ארוכות מערכת יחסים מורכבת.

מהגר עני

דעותיו הפוליטיות ונטיותיו המיניות, שאותן לא הסתיר, הפכו את פאזוליני לשעיר לעזאזל ומטרה להתקפות פוליטיות וחברתיות קבועות. ב-1949 אף נעצר בגין פיתוי קטין והתנהגות לא ראויה במקום ציבורי. הוא איבד את משרתו כמורה וגורש מהמפלגה הקומוניסטית. המצב בבית המשפחה נהפך לקשה, לא רק בשל העוני שבו חיו אלא בעיקר בגלל מצבו הנפשי הירוד של האב, שסבל מהתפרצויות זעם פרנואידיות תכופות. לבסוף החליטו פאזוליני ואמו לברוח מהבית באישון לילה לרומא, שם שכר פאזוליני חדר קטן בפיאצה קוסטאגוטי, בלב הרובע היהודי, והתפרנס בדוחק כעורך טיוטות בעיתון.

הסרט "אקטונה" (בתמונה: פאזוליני עם תושבי שכונות העוני של רומא בעת הצילומים)תצלום: מתוך החוברת "פאזוליני: קולנוע של שירה"

ברומא פגש פאזוליני את האוכלוסייה שנהפכה למקור השראה קבוע ליצירותיו - תושבי ה"בורגטה", שכונות העוני העלובות שבפרוורי רומא. כמהגר אבוד ועני בעצמו, הוא נמשך למי שייצג בעיניו את החברה האמיתית והאותנטית. המגע עם הצעירים ועם אורח חייהם שימש בשבילו השראה לרומן הראשון שפירסם, ב-1955, Ragazzi di Vita ("נערי החיים") שנכתב בדיאלקט הטיפוסי לשכונות העוני הרומאיות. "פאזוליני ראה היבט פשיסטי בהנחתה של האיטלקית הרשמית כשפה יחידה אל מול השפות העממיות", אומר נחמן אינגבר, מבקר ומרצה לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. "הוא התעקש להשתמש בדיאלקט של המקום שבו הוא חי".

מי שלימד את פאזוליני את שפת המקום היה נער צעיר שפגש ונהפך לידיד קרוב ולבמאי מוכר בזכות עצמו - סרג'יו צ'יטי. "נערי החיים" זכה אמנם להצלחה אדירה אך לווה גם בביקורת קשה, הן מצד חוגי השמאל - שטענו כי האופן שבו מציג פאזוליני את חיי העניים הוא מורבידי ומוגזם - והן מצד קבוצות ימין, שהגישו תביעה בבית המשפט במילאנו בגין אופיו הפורנוגרפי לכאורה של הספר. הספר הוחזר למדפים רק לאחר משפט מתוקשר.

גם ספרו השני, "חיים אלימים", שיצא לאור במאי 1959, זכה להצלחה גדולה, ומשך לא פחות אש. שנה לאחר מכן פגש פאזוליני את אהבת חייו הגדולה, סייד בתים בן 17 ששמו נינטו דאבולי. "נינטו היה ריכוז של עוני ושמחה ופאזוליני אהב אותו באמת, מעבר לתשוקה המינית, כחבר לחיים. הוא רצה אותו לצדו", מספר נאלדיני. כאשר לבסוף עזב אותו דאבולי, התחתן ונולדו לו ילדים, פאזוליני שקע במרה שחורה. "הוא ממש חלה. הוא רצה להקפיא את הזמן ושנינטו יישאר בן 17 לנצח".

לאחר מכן, מספר נאלדיני, פאזוליני כבר לא מצא מישהו אחר. "היו לו צעירים אחרים, שהוא אסף ועזב באיטליה וגם בעולם השלישי, אבל לא היו לו יחסים זוגיים מעולם. כל חיבתו הופנתה עדיין כלפי נינטו. הוא כתב לו סונטות שיקספיריאניות וניחם את עצמו בחיי היום יום עם הרפתקאות פה ושם".

השערוריות, ההאשמות והשאלות שליוו את פאזוליני בכל רגע בקריירה שלו הגיעו לשיאן כאשר ב-1961, מתדלק בתחנת דלק שחשב שפאזוליני מתחיל איתו, האשים את פאזוליני בניסיון שוד ובתקיפה. פאזוליני ההמום נעצר, לשמחתן של קבוצות ימניות ודתיות. הצעתו של פאזוליני לבלוע סם אמת ובכך להוכיח את חפותו נדחתה, ובית המשפט גזר עליו 20 יום במאסר, עונש תמוה ששיקף לדעת רבים את האמונה בחפותו מצד אחד, ומצד שני את הכניעה לגל השנאה שהתעורר נגדו. עונשו של פאזוליני בוטל בערעור, אבל הפרשה הותירה בו צלקת עמוקה.

סטירה לכנסייה

בגיל 40, כשהיה כבר יוצר מוכר ומוערך, החליט פאזוליני לעסוק בבימוי. עוד קודם לכן סייע פאזוליני בכתיבת תסריטים. "כשפליני עבד על הסרט 'לילות כביריה' הוא היה זקוק למישהו שיכתוב לו את הדיאלוגים בדיוק בשפה הזאת, של שכונת העוני", אומר אינגבר, "כולם המליצו לו על פאזוליני". כבמאי המשיך פאזוליני בעיסוקו האובססיווי בפוליטיקה חברתית. "משנות ה-60 הוא השתתף באחת המהפכות הגדולות של הקולנוע האיטלקי", אומר אינגבר, "החזרה לעיסוק בערכים של הנאו-ריאליזם ובשכבות הנמוכות. פאזוליני גילגל את הטיפול בשכונות העוני לכיוונים קיצוניים והשתמש במיתולוגיה הבסיסית של הנצרות כדי להציג דמויות בשכונות עוני, כמו בסרט 'אקטונה'. מצד אחד זה בא מהמציאות הקתולית ומצד שני זו סטירה לכנסייה, כי גיבור הסרט הוא רועה זונות, ערס וסרסור שמקבל ממדים של ישו".

הסרט, כצפוי, עורר שערורייה גדולה. קבוצות של פעילים פשיסטיים נהגו להגיע לבתי הקולנוע שבהם הוקרן ולנסות לחבל בצפייה. הדרמה סביב יצירתו של פאזוליני רק גברה עם צאת סרטו "La Ricotta". "שם הוא כבר תיאר באופן ישיר את צליבתו של ישו, והוותיקן כבר לא התאפק והעמיד אותו לדין על חילול הקודש", אומר אינגבר. "הוא נידון למאסר על תנאי והסרט נאסר להקרנה במשך 15 שנה".

פאזוליני תמיד העדיף לשבץ בסרטיו שחקנים "טבעיים" ולא מקצועיים, וצילם באתרים שאותם הגדיר "אותנטיים". בין השאר הגיע פאזוליני גם לישראל בראשית שנות ה-60 בחיפוש אחר לוקיישן לצילום הסרט "הפסיון על פי מתיאוס", אבל התאכזב מהנופים המקומיים, והסרט צולם לבסוף בדרום איטליה. "בסרטים רבים הוא עוסק במיתוסים ומנסה להקנות להם ממד של הווה", אומר אינגבר. כך לדוגמא ב"אדיפוס", סרט שפאזוליני ראה כביוגרפי, או ב"מדיאה", בכיכובה של מי שהפכה לחברתו הקרובה - מריה קאלאס, שלה הקדיש מחרוזת שירים ואף צייר את דיוקנה עם צוף פרחים.

אבל רק כאשר החל פאזוליני ביצירת הטרילוגיה שלו, שהתבססה על שלוש מהיצירות הגדולות של הספרות - סיפורי אלף לילה ולילה, דקאמרון וסיפורי קאנטרברי, הוא זכה גם להכרת הקהל הרחב. "אם קודם הסרטים שלו השתייכו לגטו האמנותי, פתאום הוא נהפך לבמאי הכי פופולרי באיטליה", אומר אינגבר. "אלה סרטים עם המון המון שמחת חיים, ובעיקר - סקס. הוא נהפך לאחד הקולות הבולטים ביותר, ואז הגיע כמובן הצורך שלו להתמודד שוב עם הפוליטיקה האיטלקית".

עם השנים התחדדו עמדותיו פאזוליני והוא החל לכתוב מאמרי דעה בעיתון "קוריירה דלה סרה". לעתים קרובות התבטא בנוגע לעתיד המר הצפוי למדינה ולנוער שהפך, לדעתו, מרושע ונטול שמחת חיים. הוא הסתבך בעימותים גם עם מי שנמנו עם מחנהו, למשל כשהתנגד למאבק הסטודנטים ב-1968 וכינה אותו "מהפכה כוזבת ושקרית של בני הבורגנים". בהזדמנות אחרת הביע את התנגדותו להפלות. הוא נותר ביקורתי עד יומו האחרון.

במהלך מסעותיו בהודו ובאפריקה, בלוויית ידידיו אלזה מונרטה ואלברטו מוראביה, נהג פאזוליני להמתין שהשניים ירדמו ואז חמק מהמלון ויצא לסיורים ליליים ברחובות. פעמים רבות הוא הוחזר למלון על ידי המשטרה המקומית. בתגובה אמר פאזוליני שרק בודד, אבוד ויחף הוא מצליח להרגיש את הדברים שהוא אוהב.

ב-2 בנובמבר 1975, בשעת בוקר מוקדמת, נמצאה גופתו של פאזוליני מוטלת בשלולית דם גדולה באוסטיה, המרוחקת 35 קילומטר מרומא. "זה היה נורא", מספר נאלדיני. "לאורה בטי (שחקנית וחברה קרובה של פאזוליני) הגיעה עם רופא שבישר לאמו על מותו של פייר פאולו. הקירות היו מחוררים מהצרחות, היא לא הפסיקה לזעוק. אחר כך היא התמוטטה ואושפזה". מאוחר יותר התאבדה האם במרפאה.

המשטרה עצרה את ג'וזפה "פינו" פלוזי בן ה-17, זונה ממין זכר, שניסה להימלט מהשוטרים בעודו נוהג במכוניתו של פאזוליני - אלפא רומיאו אפורה. פלוזי הודה ברצח ונשפט לשמונה שנות מאסר, אך 30 שנה מאוחר יותר, בהצהרה שעוררה שערורייה רבתי באיטליה, חזר בו פלוזי מהודאתו וטען כי הרוצחים האמיתיים הם שלושה גברים גדולים ומזוקנים שאיימו שיפגעו במשפחתו אם יחשוף את האמת.

רבים באיטליה מאמינים גם היום כי פאזוליני נרצח בידי ימנים קיצוניים שתיעבו את אורח חייו ואת עמדותיו השמאלניות. העיתונאית האיטלקיה הידועה אוריאנה פאלאצ'י אף חשפה במאמריה קשר בין משפחתו של פלוזי למפלגה הפרו-פשיסטית MSI. בעקבות הצהרתו של פלוזי כי הוא לא הרוצח האמיתי, קראו רבים לפתיחה מחודשת של החקירה, ביניהם אמנים, פוליטיקאים ואף ראש העיר רומא אז, וולטר ולטרוני, שהיה ידיד של פאזוליני.

עם זאת, לדעתו של נאלדיני הצגת הרצח כקנונייה פוליטית היא שימוש ציני במותו לצורך עשיית הון פוליטי. "דווקא בגלל ההיכרות שלי איתו, תמיד דחיתי את כל התיאוריות האלו", הוא אומר. "חלק גדול מהציבור ומהאינטלקטואלים לא מאמין במציאות אלא מאמין שהמציאות היא משהו שהם צריכים לעוות כדי ליצור אמת שהם מאמינים בה. אנשים לא סבלו את התדמית הזאת של רצח 'מזוהם' על רקע הומוסקוסאלי, ורצו לגרום לו להישמע אצילי יותר, והראשונה שרצתה לעשות זאת היתה המפלגה הקומוניסטית".

לדברי נאלדיני, מיד עם מותו חיבקה המפלגה הקומוניסטית - שבזמנו פלטה משורותיה את פאזוליני בשל יצירותיו השערורייתיות - את המשפחה בחיבוק דב, וסיפחה אליה את דמותו של האמן הנערץ. "הם רצו לערוך לו הלוויה רשמית, ממשלתית", אומר נאלדיני. "לאורה בטי במיוחד עודדה קבוצה של אינטלקטואלים לומר שמדובר כאן במעורבות קרימינלית. זה מאוד הפתיע אותי שבמשך כל השנים האינטלקטואלים האיטלקיים תמכו בבטי, בגלל שכך אמרו כולם. אף אחד לא העז לומר מעולם, שלא בשיחה פרטית, שזה לא מה שקרה. אני אמרתי את זה כבר ב-1975, ומשום כך נודיתי. אמנם הייתי קרוב משפחה, אבל לא רק. גם עבדתי אתו, ניהלתי את החברה שהפיקה את סרטיו, ומשום כך ראיתי אותו כל יום. הכרתי את כל הבעיות שלו".

נאלדיני חזר על טענותיו בפני התובע הכללי של רומא ב-2005, כשזומן להעיד בתביעה לפתיחה מחדש של החקירה. בעקבות עדותו והמחסור בראיות חדשות, נסגרה החקירה. אז למה לדעתו שינה פלוזי את גרסתו? "אני לא יודע. אולי נתנו לו כסף. מה לא נאמר שם? כולם היו שותפים לדבר העבירה - המשטרה, המאפיה... הם הכניסו את הרצח של פאזוליני לקטגוריית הרציחות הבלתי פתורות. כנראה היה צורך בסקופ טלוויזיוני".

*#