אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נוכחותו הכפולה של כל-אדם

ללוש מחזיר את הפיגורה האנושית לאנדרטה ומשתמש בה לצורך התמודדות אמפתית עם העבר

תגובות

נדירות הן ההזדמנויות שצילום עושה צדק עם עבודת אמנות ובמקרה של שני הפסלים של עופר ללוש, המוצגים כעת ביפו - ברור שמדובר בעוול. אחד מהפסלים, שגובה כל אחד מהם 4.5 מטרים, עתיד להיות פסל זיכרון לטבח שערכו הנאצים ביהודי העיר האיטלקית מיינה במלחמת העולם השנייה וללוש טרם החליט באיזה מהשניים לבחור, כך שמבחינה זו יש בתערוכה המחשה של התלבטות מהסוג שמתקיימת בדרך כלל בקנה מידה קטן בהרבה. כוחם של הפסלים המוצגים זה מול זה הוא בנוכחות השקטה והמעיקה שלהם, שיוצרת אדוות של רגש. כמעט אי אפשר לדבר על נוכחות זו, המזכירה את הקשר העתיק בין דת לאמנות, ללא מונחים מהתחום הלא-רציונלי.

ללוש, שעובד בשנים האחרונות בעיקר בתחום הפיסול, אך גם ממשיך את עבודתו בציור ותחריט, הציב ב-2006 את "שניים" - זוג פסלי ראשים גדולים בגן הפסלים במוזיאון ישראל בירושלים.

המיצב "פסל לעיר מיינה" של עופר ללוש בהאנגר 2 בנמל יפו (תצלום: אברהם חי)

פסלי הראשים הגדולים ממשיכים את עיסוקו של ללוש מאז אמצע שנות ה-70 בדיוקן האנושי ובעיקר בדיוקנו העצמי. בתערוכה "שנות ה-70 באמנות הישראלית: גופי עצמי", שהוצגה בקיץ אשתקד במוזיאון תל אביב, הוצג סרט 8 מ"מ, "דיוקן עצמי מול מראה" מ-1980, ובו ללוש נראה במשך שבע דקות כשהוא מצייר את דיוקנו שלו על זכוכית, כך שהצופה ראה משטח ההולך ומתמלא והולך ומתכהה, עד שהעבודה מעלימה את הדימוי האנושי. נדמה שהחיפוש אחר הרגע שבין מילוי למחיקה ובין מידה מדויקת וגדושה לגלישה לעודף הוא זה שליווה את עבודתו של ללוש בהכנה הארוכה לפסלים המוצגים כעת.

ללוש הוזמן על ידי עירית מיינה ליצור אנדרטה שתוצב בטיילת המחודשת של העיר, הנבנית על גדות אגם לאגו מאג'ורה. זוהי העבודה המוזמנת הראשונה שמקבל ללוש על עצמו בקריירה ארוכה של יותר מ-30 שנה. במאי 2008 הוא שהה במיינה ויצר עשרות פסלי ראשים, רישומים ותצלומים, שעליהם המשיך לעבוד במשך השנה האחרונה בישראל; חלק מהם מוצגים לצד הפסלים ביפו בשולחן עמוס תצלומי זירוקס של עבודות ההכנה.

שני הפסלים, העשויים מלוחות קלקר שצופו בבטון, נראים כמו גושי חומר בראשיתי שנחרטו בהם סימני זמן, התפוררות ובליה. סימנים אלה יוצרים את מה שאפשר לתאר כדיוקן ללא פנים ונוצרת תחושה כמו בעת שמזהים מרחוק מכר או אהוב, מבלי לראות את פניו. אין בפסלים פרטים כמו עיניים, שפתיים ואף, אך נדמה שכולם מצויים בהם.

בהתבוננות ראשונית, מתבלט בעיקר הדמיון בין שני הפסלים האפורים. מבט מעמיק יותר מגלה שהאחד נראה כמכוון כל-כולו להתבוננות פנימית, בעוד שהשני משקיף ומרחיק ראות, מחפש ספק את העבר ספק את העתיד. אף שאין כוונה להציג את שני הראשים כאנדרטה אחת במיינה, הרי אופן הצגתם הנוכחי מאפשר לחשוב עליהם בהקשר של דימוי האל יאנוס מהמיתולוגיה הרומית, שמתואר כבעל פנים כפולות. יאנוס היה האל של הדלתות והפתחים, של התחלות וסיומים וניחן ביכולת לראות קדימה ואחורה.

יצירת אנדרטה היא במידה רבה רגע של התבוננות על העבר שנעשה למען העתיד וכולא בתוכו את ההווה. הפסלים של ללוש מוצבים באופן שיוצר פרדוקס של זמן - חלל כלוא ביניהם, בתוך האנגר סגור, בהיפוך כמעט מוחלט לאופן שבו יוצב אחד מהפסלים, לפי התכנון, על שפת האגם באיטליה. המיצב הנוכחי צריך אפוא להיקרא כרגע אמנותי עצמאי ומרגש, ובמידה רבה חד פעמי.

את סוג האנדרטה שמציע ללוש יש לראות כחלק מתהליכי השינוי התמידיים ביחס של יהודים, ישראלים ואירופים לשואה. אם אנדרטאות מוקדמות, שנוצרו בשנות ה-50, היו בעיקר פיגורטיוויות (ידועות בעיקר העבודות של נתן רפופורט, שיצר ב-1948 את האנדרטה לזכר לוחמי מרד גטו ורשה, המוצבת בבירה הפולנית), ואם בעשורים האחרונים הן נוטות להיות מופשטות יותר ויותר (הדוגמה הבולטת ביותר היא אנדרטת השואה הגדולה שתיכנן פיטר אייזנמן בברלין), הרי ללוש מחזיר את הפיגורה האנושית לאנדרטה. הוא משתמש בה לצורך התמודדות אמפתית עם העבר.

כאמור, אי אפשר לזהות בפסלים תווים אינדיווידואליים, ובכך הם מעין כל-אדם, כלומר מדברים על כך שאנשים שונים נקלעו לנסיבות ההיסטוריות המחרידות של השואה. כך גם הזיכרון - כדי שיהיה בעל ערך מוסרי - חייב להיות כזה המכיל את ההבנה שגם הרוע וגם קורבנותיו היו אכן אנושיים.

*#