שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

באמצע הקו

הגעגועים לידיד הנפש שלו, המחזאי סמואל בקט. השינה על מדרגות הלובר בביקור הראשון בפאריס. הגסות של המילייה האמנותי הישראלי. שיחות עם אביגדור אריכא במלאות לו 80 חלק שני

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ליסה פרץ | פאריס

אחרי האור: שיחות עם אביגדור אריכא. חלק ראשון

כשהתהייה "מנין יוצאים הציורים האלה?" מתגנבת אל המחשבה, העין נודדת מאליה אל האצבעות. באלו של אביגדור אריכא אי אפשר לטעות: הן של צייר לכל דבר ועניין. מדובר באצבעות ארוכות, דקיקות, שקופות, מגוידות, פרקיהן בולטים במיוחד, עדות לכך שרשמו תפוקה מאומצת ורבת שנים.

אלא שבשנותיו הראשונות בישראל, אצבעותיו של אריכא ידעו הוויה כפולה, שלא לומר סותרת: רוח לצד אדמה. חייו נחלקו בין העבודה הקשה בקיבוץ מעלה החמישה לבין לימודי האמנות בבצלאל. בראיון נרחב שהתפרסם עמו ב"ניו יורקר" בסוף שנות ה-80 הוא דיבר על הכפילות הזאת בחייו: "... הקיבוץ היה סלע חשוף, וכל האדמה היתה למטה בעמק, בגלל הסחף. העלינו את האדמה בחזרה למעלה ועשינו טרסות. היה לי מזל שלמדתי ליהנות לא רק מהעבודה הקשה - מה שאפשר לבנות בעבודה קשה וההנאה שבהתגברות על מכשולים - אלא גם מכל מה שקשור באדמה. בית הספר היה לא רחוק מהקיבוץ ואפשר לומר שחוויתי מעין אתונה וספרטה: חיי נחלקו בין האמנות לעבודה, בדיוק כפי שהם נחלקים היום בין האמנות לבין הכתיבה על תולדות האמנות".

61 שנה חלפו מאז והוא עדיין זוכר את התהום שהיתה פעורה בין הקיבוץ לאקדמיה. "זה היה מקום פרימיטיווי מבחינת החומר האנושי. לי אישית לא היה עם מי לדבר שם, אבל לחברי הקיבוץ תמיד היה מישהו לדבר עליו. במשך חמש שנים שחייתי שם ידעתי בעיקר דיכאון ובדידות".

בצלאל היה למקום מפלט. ביומו הראשון ללימודים הוא נכנס בשערי בית הספר חדור התלהבות, מוכן ומזומן לעולם החדש שעומד להתגלות אליו. בשנים שאריכא למד בו, 1946-1948, היה בית הספר מובלעת מתקדמת וקוסמופוליטית מוקפת ישימון תרבותי, ספוגה ברוח הבאוהאוס בזכות המורים שהיו חניכים טריים של האסכולה. אחד מהם היה מרדכי ארדון.

ציור ביום חם, 1991

"תביני איזה מורה מצוין הוא היה: הוא ראה שאני רושם טוב ומהר, אז הוא נתן לי דף נייר גדול - עדיין יש לי אותו באיזשהו מקום - ואמר לי, 'תרשום כל השבוע את הדומם הזה, כמו סזאן, בלי למחוק'. במשך שבוע ציירתי על אותו נייר את אותו אובייקט מבלי למחוק. הוא היה עומד בכיתה ועושה הצגות, מורה מאוד תיאטרלי. והיה כמובן יצחק איזידור אשהיים. אח, איזה מורה נפלא! הוא דיבר צרפתית וגרמנית, עברית הוא בקושי ידע. הוא אמר לי משפט שאני זוכר אותו עד היום: 'שים לב, כשאתה עושה קו, אתה צריך לחשוב שאולי תמות באמצע ולכן הקו חייב להיות מושלם'. כשחזרתי מפאריס, התגוררתי בשכנות אליו בשיכון רסקו ונפגשנו הרבה. אני זוכר בגעגועים את השיחות שלנו. כמה הוא היה מדוכא אחרי מלחמת ששת הימים. טיילנו ברחובות העיר העתיקה וכולם היו בשיכרון חושים. הוא הצביע על האנשים ואמר לי 'תראה, הרן פולק', 'עם האדונים' בגרמנית, כמו שהנאצים אמרו על עצמם. הוא מת זמן קצר אחרי המלחמה".

רציתי לראות הכל

בספטמבר 1949 נסע אריכא לפאריס. עליית הנוער העניקה לו מלגה, שבאמצעותה מימן את לימודיו בבית הספר לאמנות אקול דה בוזאר. במקביל למד פילוסופיה בסורבון.

הדבר הראשון שעשה עם רדתו מהאונייה, אחרי חמישה ימי הפלגה במחלקה השלישית, היה להתייצב בשערי הלובר. "אלא שהשעה היתה שבע וחצי בבוקר והמוזיאון היה סגור. משום שהייתי עייף ומותש כל כך, נרדמתי על מדרגות הכניסה", הוא נזכר. "בעשר בבוקר, עם פתיחת השערים, השומר העיר אותי. מיד הסתערתי פנימה. רציתי לראות הכל. התמונה הראשונה שהופיעה אל מול עיני היתה של ברויגל".

על הצימאון הגדול לאמנות שאיפיין את שנות הלימודים הראשונות בפאריס הוא סיפר למרדכי עומר בשיחה שהופיעה בפתח הקטלוג שליווה את תערוכת הרטרוספקטיווה שלו במוזיאון תל אביב ב-1998: "... הייתי מבולבל מכל הרשמים האלה, ועבר זמן רב עד שהם התיישבו אצלי במקומם... התרגשתי מהם (מהאוריגינלים האימפרסיוניסטיים, ל"פ) מאוד. אך באותו הזמן הלכתי לאקול דה בוזאר ולמדתי שם פרסקו, טכניקה שלא השתמשתי בה מעולם... ממה שראיתי בלובר, אהבתי את אוצ'לו ואת ג'וטו. הם היו אהובים עלי יותר מכל. עדיין לא הגעתי למאה ה-17, ואת גדולתו של פוסן גיליתי רק ב-1960".

בזמן ההוא, אותו נער נרגש לא ידע שברבות השנים יקנה לו מעמד בלובר: מעבר לכך שעבודותיו כלולות באוסף המוזיאון, שהוא נשא הרצאות במקום ואף אצר בו תערוכות, היו לו מהלכים במועצת "החברה של ידידי הלובר", שכן נמנה עם חברי ועדת הרכישות, הצייר הראשון מאז אדואר ויאר.

ד"ר שפיצר בלי חולצה

שובו לישראל בשנת 1951 זימן לו את אחת ההיכרויות המשמעותיות בחייו. ד"ר משה שפיצר היה מאייר, גרפיקאי, מו"ל, ביבליופיל וטיפוגרף. בין השאר סייע בפיתוח האותיות "בצלאל", "רוממה", "דוד" ו"הצבי" וערך מחקרים היסטוריים ומעשיים על עיצוב אותיות עבריות. עם סיום לימודיו באוניברסיטאות בברלין ופרנקפורט, שם שימש עוזר מחקר של מרטין בובר, התמנה למנהלה הראשון של הוצאת שוקן בגרמניה. הוא הכיר מקרוב את אלזה לסקר שילר, אורי צבי גרינברג, ברטולט ברכט, רבינדרנת טאגור, ש"י עגנון ופרנץ קפקא, ואף פירסם את ספריהם של השניים האחרונים. איש אשכולות, בקיא במדעים הקלאסיים, הגרמניים והסלאוויים, במדעי היהדות והמזרח, ובעל שלושה תוארי דוקטור: בפילוסופיה, בסנסקריט ובטיבטית. בשנת 1940 הקים את "תרשיש", שהתמחתה בהוצאה לאור של ספרות מופת מתורגמת ממיטב הספרות הקלאסית העולמית. בחסותו ובעידודו החל אריכא לאייר ספרים, בין השאר את "קורנט" של רילקה, "דון קיחוטה" של סרוואנטס, "כלב חצות" ו"שירה" של ש"י עגנון, "נפשות מתות" של גוגול, "נחש הנחושת" של ט' כרמי, "חולות הזהב" של בנימין תמוז ו"הזקן והים" של ארנסט המינגווי.

ד"ר משה שפיצר ביום חם, 1977

"הוא השפיע על חיי, כמו שסמואל בקט השפיע עליהם", מסביר אריכא. "הגעתי אל עורך הוצאת דביר עם האילוסטרציות שלי. הוא הניח בידי מכתב ואמר לי לפנות אל ד"ר משה שפיצר, אולי יהיה לו עניין בהן. אז טילפנתי אל ד"ר שפיצר - מאז ומעולם פניתי אליו כך - והוא אמר לי, 'בוא אלי בשעות הצהריים, ואל תישאר יותר מדי, כיוון שיש לי רק חצי שעה'. הגעתי אליו והראיתי לו את האילוסטרציות. הוא מיד אמר, 'כן, הן מעניינות אותי, יש לי תרגום ונוציא את זה'. אחרי שיחה ארוכה מאוד, נפרדנו בשעות הערב, הוא כבר שכח שהיתה לו בשבילי רק חצי שעה".

הוא הנציח את ד"ר שפיצר בשני רישומים ובציור שמן, שצויר בחודש יולי 1977. בתמונה זו נראה הדוקטור המכובד כשלפלג גופו העליון גופייה לבנה בלבד, לחייו סמוקות, משקפיים בעלי מסגרת שחורה עבה נעוצים על חוטמו ומבטו חמור הסבר פונה שמאלה. כל ישותו אומרת נטע זר בכבשן הלוונט. הפורטרט צויר במשכנות שאננים בירושלים ביום חם כל כך, שלא הותיר לו ברירה אלא לפשוט את חולצתו. בכל ראיון עמו אריכא חוזר ומספר בד"ר שפיצר כדמות האינטלקטואלית המכוננת בחייו. גם בראיון ל"ניו יורקר": "הוא היה חכם, שלו ונשגב ונשאר תינוק כל חייו - תמים, נלהב, תמיד תפרן גמור. פעם הוצפה דירת המרתף שלו בירושלים - המים הגיעו עד לקרסוליו - ואמרתי לו, 'בבקשה, ד"ר שפיצר, תמכור את הציור של קליי שיש ברשותך ותקנה בית'. הוא אמר, 'למה לי בית אם אין לי קליי לתלות בו?'"

יין טוב והרבה ארוגולה

מעבר לדלת הסגורה של הסטודיו נשמע קול טיפוף צעדיה של אן, אשתו של אריכא. זה עתה סיימה את שיעורי הבית שלה בלטינית - שפה שהתחילה ללמוד בשיעורים פרטיים לפני כשלושה חודשים - ועכשיו היא עושה דרכה אל המטבח, להתחיל בהכנת ארוחת הצהריים.

הבית מלא בנוכחותה, בעיקר הקירות, שעליהם תלויים כמה מהדיוקנאות היפים ביותר שצייר אותה בעלה לאורך השנים. הוא הנציח אותה מלפנים, מאחור, עומדת, יושבת או שוכבת, בעיניה קבוע תמיד אותו מבט מרוחק. אלא שלא רק שם, גם על שידה הניצבת ליד דלת הכניסה מונחת פיסה ממנה: כחצי תריסר כובעי נשים, בשלל צבעים וצורות, סדורים עליה זה לצד זה. כובעים אלו מצאו את דרכם אל הקנווס של אריכא, אם על ראשה של אן ואם כאובייקטים, למשל ב"ארבעה סוגי כובעים". מדובר בציור שמן משנת 1993, ובמרכזו ארבעה כובעים מחומרים שונים - כל אחד מהם מתאים לעונה אחרת: צמר, לבד, קטיפה ופרווה - ציור שהוא מזיגה מושלמת בין קומפוזיציה דלילה לבין צבעוניות בשרנית.

סמואל בקט יושב עם סיגר, 1970

אן נראית בדיוק כפי שנלכדה במכחולו של אריכא בעשרות ציורים: היא נושאת על ראשה בגאווה, כמעין טורבן, רעמה שחורה פרועה החתוכה עד קו תנוכי האוזניים, שפתיה מלאות ומעט משתרבבות ועיניה עגולות וגדולות במיוחד. אם יש הבדל בכל זאת, הרי אלו מידותיה: בציורים היא נראית אשה דמוית אמזונה - בעלת טורסו ארוך וידיים ורגליים לא נגמרות - ואילו בחיים היא קטנה למדי.

השעה אחת בצהריים, ובבית אריכא, בדיוק בזמן הזה, נוהגים לאכול ארוחת צהריים קלה. אנחנו מסבים אל שולחן עגול לבן בחדר האוכל, הסמוך למטבח. מרפסת קטנה מסתעפת מתוך החדר הזה, כך שהוא חמים ומואר. אן מגישה אל השולחן בקבוק יין לבן, פרוסות בגט, גבינות קשות, נקניק כהה וסלט חצילים שקנתה יום קודם לכן במעדנייה יוונית. ויש גם בתפריט עלי ארוגולה, הרבה עלי ארוגולה. מתברר שאריכא אוהב מאוד רוקט. הוא עורם אל צלחתו כמות נכבדת ואוכל אותה בתיאבון בריא. דומה כי על אף מצב בריאותו הפגיע, התענוגות הקטנים שמזמנים החיים עדיין מותירים אותו ערני ודרוך: יין טוב, מתאבנים משובחים, מראהו של נוף המשתקף מחלון חדר האוכל, צמח שניצניו מצויים בשיא פריחתם.

במעמד שכזה, השיחה באופן טבעי גולשת אל מחוזות הסמול טוק. אביגדור ליברמן, אופיה ההולך ומתחרד של ירושלים, מתכונים, כתיבה וחגיגות המאה לתל אביב. מרתק לראות כיצד הזוג מתנהל. בדבר אחד אי אפשר לטעות - הם חולקים 40 ומשהו שנות זוגיות: היא מתחילה משפט, הוא מסיים אותו ולהיפך. לעולם לא ייכנסו זה לדברי זה וכמובן, כמעט אף פעם לא יסכימו ביניהם. כולל על חצילים שרופים, שהוא טוען שזה בכלל מאכל טורקי והיא משוכנעת שיווני.

בקט מבקר בחלומות

וישנו עוד אדם בבית, נוכח נפקד: המחזאי, הסופר וחתן פרס נובל לספרות, סמואל בקט, מי שהיה חברו הקרוב ביותר של אריכא, משנת 1956 ועד מותו ב-1989. חברות ארוכת שנים זו הפרתה את שני הצדדים: בקט כתב טקסטים לספרים על אודות אריכא, זה מצדו תרם למחזותיו וספריו של חברו רישומים והדפסים. בשנת 1976 קיבלה חברותם צביון פומבי כשלרגל יום הולדתו ה-70 של בקט הוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון תערוכה בת 26 דיוקנאות שלו שצייר אריכא בין השנים 1956 ל-1975 (אוצר: מרדכי עומר).

אחרי הביקור במרפאת העיניים, 1979

על פי הרישומים שרשם אריכא את בקט - הוא מעולם לא צייר אותו בשמן, מכיוון שלא רצה לייגע אותו בישיבה ארוכה - ניתן להתרשם כי בראש ובראשונה זו היתה חברות אינטימית: הנה הוא משחק שחמט עם בתו של אריכא, נגה, מעשן סיגר, מאזין למוסיקה או אוחז בכוס יין.

ניכר באריכא הגעגוע לידיד הנפש שלו שהלך לעולמו לפני 20 שנה. הוא נמלא תוגה כשהוא מדבר עליו. "את בקט גיליתי בשטוקהולם, באותה תקופה הצגתי בה תערוכה. יום אחד נכנסתי לחנות ספרים אליה היו מתנקזים כל האינטלקטואלים של העיר ומצאתי את 'מחכים לגודו'. זה עשה עלי רושם אדיר, בלתי יתואר. כשחזרתי לפאריס ב-1954, המחזה רץ בעיר במשך שנה. באותה התקופה היתה לי חברה, שחקנית צרפתייה, והיא הציעה שנלך לראות אותו. היא השיגה כרטיסים דרך הבמאי, שהיה חבר טוב שלה. הטקסט היה נפלא, אבל מי ששיחק את ולדימיר לא היה טוב. אחרי שהסתיימה ההצגה, הבמאי ביקש מאתנו להצטרף אליו אל מאחורי הקלעים. הוא אמר שבקט נמצא במקום. לא האמנתי לו. לא חשבתי שקיים אדם ששמו סמואל בקט, הייתי משוכנע שמדובר בפסוודונים. ובעודי אומר זאת לאיש שעומד מולי, חברתי בועטת ברגלי. לא הבנתי מה קרה לה. כשיצאנו היא אמרה לי, 'אתה כרגע דיברת עם מר בקט, אתה מבין את זה?' שלושה ימים לאחר מכן, פגשתי אותו אצל ידיד משותף, משורר צרפתי. איך שהוא נכנס בדלת, הוא אמר לי, 'הא, הנה אתה'. הוא היה כל כך מרוצה. הוא מיד התיישב לידי והתחלנו לדבר. בשלב מסוים נטשנו את הנוכחים ויצאנו לשוטט ברחובות, ככה עד שמונה בבוקר".

ציינת קודם שבקט השפיע על חייך. באיזה אופן בדיוק?

"הוא לימד אותי את עקרון האתיקה שבאסתטיקה, שעליו מבוססת כל היצירה של בקט: כל משיכת מכחול חייבת להיות מוצדקת. ניקח לדוגמה את הציור שלפנינו: נסי להוריד ממנו פרט. זה בלתי אפשרי. כשפגשתי את בקט, הייתי בן 27, צעיר ממנו ב-23 שנים, ולקח לי הרבה זמן להבין ולהפנים את העיקרון הזה. הוא חיזק בי את הנטייה לצייר במכה אחת, לא לחזור אל הציור, לא לתקן. הוא, אגב, לא עבד ככה. הוא תיקן ותיקן, אבל כתיבה זה דבר אחר".

מה היה אופי המפגשים שלכם?

"התראינו לפחות פעם בשבוע. היינו נפגשים בבתי קפה, בבית שלו, בסטודיו שלי. נהגנו לדקלם זה באוזניו של זה שירים של גתה ודנטה. גם מוסיקה אהבנו לשמוע ביחד, בעיקר שוברט, היידן ובטהובן".

מה אתה חושב שאתה לימדת אותו?

אריכא מסתכל עלי בפליאה. "איזו מין שאלה זו? מה אני יכול ללמד אותו, מי אני בכלל? את יודעת, עד עצם היום הזה אני לא מבין למה הוא היה כל כך נחמד ונדיב כלפי. היה לי מזל גדול לפגוש באדם כמוהו. הוא הסיבה שנשארתי בפאריס, לא האור ולא שום דבר. כיוון שכשפגשתי אותו, ידעתי מיד שפגשתי אדם גדול. איך הייתי יכול לעזוב אדם כזה?

ארבעה סוגי כובעים, 1993

בקט מצדו לא רק גילה נדיבות כלפי רעהו, אלא גם רחש לו הערכה עמוקה. וכך הוא כתב בטקסט שהופיע בספר ושמו "אריכא" שראה אור בהוצאת הרמן הצרפתית: "לאורך התפתחותו האמנותית של אריכא, לא הפסקתי להעריץ את חדות הראייה שלו, את הקו הבטוח של רישומו ואת יכולתו, שאין דומה לה, להקיף באחת את העבר ואת הבעיות המפסקות את משך הזמן. ייתכן שמשום ערנות כפולה זו, המוטמרת ומובלעת בעבודתו בעת ובעונה אחת, הוא במובן מסוים בודד בדרכו ההירואית" (מתוך "אמנות ישראלית בת זמננו - מקורות וזיקות", מרדכי עומר, הוצאת עם עובד/ארון ספרים יהודי).

יש לך חבר טוב שכזה היום?

"לא ולא. חוץ מזה, אחרי בקט, אין כלום. זה כמו להגיע אל האוורסט ולהישאר שם. הוא חסר לי נורא. הוא מבקר אותי ללא הפסקה בחלומותי".

כיצד הוא מופיע בחלומך?

"בשנים הראשונות אחרי מותו, הוא פקד אותי כל לילה. עכשיו אני לא זוכר כלום, המחלה הרסה לי את הזיכרון. הוא כבר לא מה שהיה פעם".

אנחנו מדפדפים בקטלוג, אחד מני רבים המצויים בספריית הסטודיו, ומתעכבים דקות ארוכות על ציור שמן ושמו "הכפית של סם". כפית כסף זעירה מונחת על בד לבן, המתגלה במבט מקרוב כתכריכים. את הכפית הזאת קיבל בקט עם הולדתו. כשנולדה בתו של אריכא, אלבה, הוא מונה לסנדקה ולפי המנהג, העניק לה אותה במתנה. לאריכא נדרשה שנה לעכל את מות חברו ולבסוף, כשהבין שהוא איננו, הנציח את זכרו בתמונה פיוטית זו, מוצפת משמעויות של חיים ומוות.

שוביניזם ישראלי

בשלהי שנות ה-50 עזב אריכא את ישראל לטובת פאריס, לא לפני שביסס כאן מעמד של אמן מוערך. הסיבות כולן - האור, החברות האמיצה עם בקט, הקשרים שיצר, בין השאר עם אליקס דה רוטשילד, שהיתה לפטרונית שלו - לא הותירו בידו את הברירה אלא לעזוב את הארץ ולקבוע את מושבו בפאריס. בעזיבתו, גרע את עצמו ממצבת שחקני המפתח של האמנות הישראלית.

"סוג האמן שאני וסוג האמנות שלי לא היו יכולים להתקיים בישראל", הוא אומר. "כפי שלא יכולתי לשאת את הגסות של חברי הקיבוץ, כך לא יכולתי לסבול את הגסות שאיפיינה את האמנות בישראל, כל שכן את המילייה של האמנות וברשותך, אני לא אומר שמות. בארץ גילו כלפי שוביניזם נוראי. אם אתה חי בחוץ, אז אתה יורד. הם מבקשים ממך 'בוא תחיה אתנו, בוא תהיה אתנו'. איך אנשים יכולים לבוא בדרישות כאלה, אני לא מבין. אם נעקוב אחר ההיסטוריה של היישוב העברי בארץ ישראל נגלה שהיא קשורה בעבותות למודרניזם. בכל חדר כאן היתה רפרודוקציה של ואן גוך, שום דבר מוקדם מזה. חוץ מזה, הפאנטיות של האוונגרד תואמת את הפנאטיות של השמאל, של היהדות האדוקה. זה אותו דבר. שהרי איך זה עובד? זה כמו כת: מי שלא מסכים לכל ההגדרות, זורקים אותו החוצה".

לידה מחדש

אביגדור אריכא נולד פעמיים בחייו כאדם חדש: בפעם הראשונה בשנת 1948, לאחר פציעתו בגבעת הקסטל, כשהגיח מחדר המתים כשנשמת אפו בו. בפעם השנייה, כשבשנת 1965 יצא למסע חיפושים של שבע שנים אחר הצופן הגנטי שלו כאמן. בתחילתה של אותה אודיסיאה עוד היה צייר מופשט בכל רמ"ח אבריו. בסופה נברא כצייר המצייר מן ההתבוננות.

הכפית של סם, 1990

אריכא מצייר כשגבו אל המודרניזם, שעליו יש לו רק מלים רעות לומר: שהוא שקע לתוך סדרה של אסטרטגיות, שהוא חסר ספונטניות, חזרה על מה שכבר היה, מניירה ותו לא. בשיחה עם יונה פישר שהתפרסמה בקטלוג של תערוכת הציורים שלו במוזיאון תל אביב ב-1998 הוא שטח את התחושות שליוו את ראשית התהליך: "היו לי משברים לפני כן, אבל לקרע הזה לא היה תקדים. באותו 10 במארס התחלתי להרגיש בבירור קרע וכיוון חדש. כבר ימים קודם לכן הרגשתי את סוף דרכי בהפשטה. הרגשתי כמעלה גירה אנוכית, הרגשתי גועל, כי לפתע פתאום נתחוור לי שמה שצפיתי כ'שחרור צורות' מנקודת המבט שלי, לא היה אלא צורה אחת שחזרה על עצמה. באותו 10 במארס קמתי בבוקר עם כמיהה לרשום מן הטבע".

האם אתה חש שביזבזת זמן רב מדי על תקופת ההפשטה?

"לא. היא היתה הכרחית לי כאמן, שכן היא לימדה אותי את שפת הציור. לולא מונדריאן, לא הייתי מצייר את ציור נוף הרי יהודה שעומד כאן על הכן. למונדריאן אני חייב את הכל, את כל התפישה מן הקצה אל הקצה. בלעדיו אי אפשר לבנות משטח ציור".

מה שעזר לו אז בין השאר לחלץ מתוכו את הצייר המופשט זו התערוכה של קרוואג'ו שנפתחה באותו החודש בלובר, בעיקר "תחייתו של לזרוס". התמונה עוררה בו ריגוש פיסי חריף, הד לתמורה שעדיין לא הבין אז שמתחוללת בו. זו שתהפוך אותו למי שהוא היום, למי שכנראה תמיד היה, עוד מיום היוולדו, צייר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ