אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מופע הארנבות של ד"ר קספר: תראו אותם

אחרי שנים של זלזול בטקסטים שלהם, בגישה שלהם ובמוזיקה שלהם, התעוררו הקספרים וגילו שהם קלאסיקת רוק ישראלית. הקהל דרש, והנה הם חוזרים

תגובות

בקטעי הארכיון הראשונים על שמם, עם הוצאת אלבום הבכורה שלהם באפריל 1993, מוזכרים "מופע הארנבות של ד"ר קספר" בנשימה אחת עם "כנסיית השכל" ו"איפה הילד" בתור "חוד החנית מעורר התקווה של הרוק העברי הרדום". בשנים שחלפו מאז 1993, הוציאו "הקספרים" שני אלבומים נוספים ואלבום הופעה אחד וערכו שני מופעי איחוד מצליחים. שמם הופיע בתודעה ונעלם ממנה לסירוגין. כעת, עם הוצאת אלבום אולפן רביעי, "סוף לא טוב", נראה שהצמד שמאחורי הלהקה, שי להב ואורן ברזילי, חוזר לפעילות סדירה.

סוףלאטוב: אז איך האלבום החדש של ד"ר קספר?סוףלאטוב: ביקורת מאוירת על החדש של הקספרים

אם לשפוט על פי ההופעה בבית ינאי בשבוע שעבר, כמעט שום דבר לא השתנה. הלהיטים עדיין שם וברזילי עדיין מטפס על הרמקולים ורוקד על הבר. דבר אחד כן נראה אחרת: בהופעות החדשות של "הקספרים" נוכחים לא רק פליטי מועדון רוקסן, אלא גם מי שיכולים להיות ילדיהם. שירים שבזמן אמת הקהל התקשה לקבל, כמו "תראו אותי" ו"אחלום לנצח", מסמנים כיום את שיא ההופעה.

"אנחנו להקה בין-דורית", אומר להב. "זאת תופעה שמתבררת ואנחנו קולטים אותה בדיוק כמו כולם. זה גם נותן פוקוס לשירים שאז הבנו והיום אנחנו בכלל לא זוכרים על מה הם. כיף לגלות את השירים מחדש דרך הקהל".

                    "מופע הארנבות של ד"ר קספר" בשנות ה-90. לא מתגעגעים

רעב, תעוזה ואנרגיה

בתחילת שנות ה-90, הביקורות על "הקספרים" כללו בעיקר סלידה. השואו הקיצוני של הלהקה נתפש על ידי רבים כגימיק (ייתכן שברזילי למד את הלקח, כי כיום הוא כבר לא מתפשט על הבמה ומצמיד בובת ארנב למפשעה). שנה אחרי אלבום הבכורה מעורר התקוות (שכלל שירים כמו "בואי דינה", "סקס" וחידוש מצליח ל"בשמלה אדומה") הוציאה הלהקה אלבום קונספט שנכשל מסחרית, וכלל שירים כמו "רדיו ג'ו" ו"אהובתי השונה". את שני האלבומים הפיק דודי לוי, שגם חיבר אותם עם רונן בן טל, בעל אולפני די-בי, שמסר את החבילה הלוהטת להד ארצי. האלבום השלישי, "הו הו", שיצא ב-1995 בהפקתו של עובד אפרת, הותיר את הלהקה מחוסרת קהל ומאוכזבת.

איציק רייזנברג, הבסיסט של ההרכב המקורי, הפך למלונאי בארצות הברית. צביקה כהן, המתופף, חזר בתשובה. ברזילי נסע לניו יורק והפיק ראפרים, להב נשאר בארץ, ניהל את המחלקה העברית באן-אם-סי, כתב שירים לשרון חזיז, הפיק את "היי פייב" והוציא את אלבום הסולו "אדוני הממון".

לירון תאני, אז די-ג'יי ברוקסן וכיום מנהל התוכניות של רדיו תל אביב, נזכר בהופעה הראשונה של הלהקה במועדון. "לא הייתי צריך לשמוע את השירים יותר מפעם אחת כדי לזכור אותם", הוא אומר. "זאת הגדולה של שי ואורן. לא הייתי היחיד שזיהה את זה, אחרי שתיים-שלוש הופעות זה כבר היה הדיבור. תוך חודשיים הם הגיעו מהמשבצת של ערבי להקות צעירות עם עוד שש-שבע להקות להופעות ביום שישי, המשבצת שהיתה שמורה ללהקות כמו 'נוער שוליים' ו'נושאי המגבעת'. עוד לפני שהיה להם אלבום הם הגיעו למרכז הבמה".

תאני זוכר רק עוד מקרה אחד כזה - "זקני צפת". "עשר דקות אחרי תחילת ההופעה שלהם היה ברור שזה זה ושאין עוד דבר כזה. בפרספקטיווה של זמן, הראשון של 'הזקנים' ושל 'הקספרים' עדיין רלוונטי. יש להם חיי מדף ארוכים, והם עדיין נשמעים טריים". תאני מסביר את החידוש של הלהקה בשני סולניה. "שניהם היו במרכז הבמה ושניהם היו בפוקוס. לשניהם יש את הכישרון למגנט, בלי אגו. הם יודעים לחלוק. הכבוד ההדדי בינהם היה די מקסים, וזה עדיין מקסים. האלבום החדש שלהם יכול ללמד הרבה אמנים צעירים על רעב, תעוזה ואנרגיה".

הנה שייקה בטבריה

את אולפני די-בי, שם הקליטו את אלבומיהם הראשונים ושם גם מתקיים הראיון, הם מכנים "הבית". בן טל עדיין שותף לניהול הלהקה. על הספה באחד האולפנים ("כתבנו כאן שירים", הם מספרים) הם פותחים את חוברת אלבומם החדש ומספרים בחיבה על החפצים המופיעים בצילומים. "זה פסל להקת השנה מ-1993", מצביע ברזילי. "זה שייקה בטבריה, וכאן הוא מתופף בגיל חמש". לאחר מכן מונה ברזילי גם קסטה של סקיצות מ-1994, גיטרה שעליה כתבו את השירים, שעון של אשתו, תמונות מחזור. גם חתיכת בד פלאנל משובץ מבצבצת שם, מזכרת קטנה משנות ה-90.

צפו ב"אחלום לנצח" מתוך "הו הו":

"הרעיון היה להתקרב אלינו", הוא מסביר. "זה תקליט מאוד אישי. מה שעשינו בשלוש וחצי השנים האחרונות היה ליצור קשר ישיר עם הקהל שלנו. לנסות לעקוף. לקחת את הדרך הארוכה והיותר אמינה". כחלק מהצעדים האלה הם גם הקימו ערוץ באתר יו-טיוב, שבו הם מעלים סרטונים קצרים עם אנקדוטות מחיי היום-יום שלהם בדרכים ובהופעות.

המרחק בינכם לבין הקהל היה כל כך גדול, שעשיתם מאמצים לצמצם אותו?

ברזילי: "היה דיסטנס בסוף הקריירה שלנו כלהקה. הסתמכנו פחות מדי על השטח וזה היה די טראומטי, בתור צמד יוצרים שבנה את עצמו אך ורק על הקהל. המדיה וההמונים באו אחר כך. זה היה יותר שלנו עם הקהל. כל הופעה שלנו היא השואו של הקהל, ואנחנו רק מלווים אותו מוסיקלית".

הפירוק הצורב של הלהקה אחרי "הו הו" השאיר חותם עז על השניים. "נשארנו עם טעם מר. אני חושב שזה היה מזעזע", אומר ברזילי. "זה היה מאוד מוזר", מרכך להב. "אני לא מרגיש געגוע לשנות ה-90, לא התגעגעתי לשום דבר אלא הרגשתי שלא מיצינו, התגעגעתי למשהו שעוד לא קרה ושקורה עכשיו. הסיפור לא נסגר כמו שצריך אז. באוויר נשארה תחושת כישלון והחמצה על לא עוול בכפנו. אני לא רוצה להתבכיין. ככה זה היה וקיבלנו את זה בהבנה, אבל הפסיקו לנו את הרומן עם הקהל באמצע".

הרבה מהאשמה הם תולים בניהול כושל, אבל הם מסכימים שגם התקופה לא היתה קלה:

"בוא נגיד שאם ייצגנו חלק מגל קוסמופוליטי, בינלאומי, הרגשה שישראל היא חלק מהעולם, רצח רבין סגר את זה בחזרה", אומר להב, "שירי יום הזיכרון ו'סופשבוע רגוע', דברים שהיו הרבה יותר מהדורת שבט ישראלית. מאז רצח רבין היה חיפוש מה זה להיות ישראלי והדיסק הזה מציע תשובה אחת, קצת אחרת ממה שנוהגים להגדיר. אחד הדברים שהכי משמחים אותי באלבום הזה שאני מרגיש שהוא ישראלי. כי אנחנו ישראלים ועשינו את זה בישראל. זה נטול יומרות". וברזילי מוסיף, "נטול יומרות להתחבר למשהו אחר. הגענו למקום שפיתחנו את הסאונד שלנו. זה לקח איזה 16 שנה".

תודה רבה ולילה טוב

הזמן שעבר והעובדה שכעת משפחות באות יחד לראות את הופעותיהם, לא גורמים להם להרגיש ממוסדים. "כשיהיה לנו טוק-שואו נהיה ממסדיים. עד אז לא", אומר ברזילי. "אנחנו לא בועטים בממסד, אנחנו זה אנחנו. אנחנו יותר נינוחים כי בנינו את הכל בעבודת כפיים ולא כי רצינו ללכת עם הלך הרוח הנוכחי. למזלנו גם אין שום הלך רוח, שום הצהרת כוונות ממוסיקאים צעירים". כשהשלימו את העבודה על התקליט, מספר ברזילי, הוא היה בטוח שלא ישמיעו שום שיר ממנו. "עד עכשיו אני לא מבין איך משמיעים את זה. אין לזה שום קשר לדברים שמשמיעים היום ברדיו. עד היום כשאני שומע 'קספר' ברדיו זה נשמע לי מגוחך, במובן הטוב של המלה".

מפריע לכם שהלהקה מזוהה עם רוח נעורים?

ברזילי: "אני לא סובל את זה".

להב: "זה היה מוגזם לגמרי. באלבום הראשון הגזמנו בעצמנו, קצת טעינו. אבל זה מה שהיה אז".

ברזילי: "אף אחד לא התייחס להשקעה המטורפת בטקסטים ולמבנה המוסיקלי באלבום השני והשלישי. זאת אטימות מבחינתי, שלמזלנו נפתרה עשור אחר כך. זה גם היה יכול להישאר בבוידעם. שם אני השארתי את זה. השקענו כל כך הרבה ונתפשנו כלהקה של 'מאגניבים'. התקליט הראשון בכל מקרה לא היה כזה א-גרויסע מציאה לדעתי. לא אהבתי את הנימה המזלזלת שהפנו אלינו. כאילו אנחנו ה'סקס פיסטולס' שנכנסו לאולפן, הצטלמו שני שוטים והלכו הביתה. עבדנו מאוד קשה על הדברים".

ברזילי (מימין) ולהב באולפן. "לא לקבל הערכה זה דבר אחד, אבל לקבל מבט מזלזל זה מאוד מעליב" (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

להב: "היינו הלהקה הראשונה שהופיעה עם מחשב על הבמה. הלהקה הראשונה שהופיעה עם סמפלר. המתופף ישב עם קליק ואוזניות. אלו דברים שהפכו להיות רגילים אחר כך. לא קיבלנו הערכה על החדשנות הזאת. קיבלנו המון אהבה והצלחה, ואז מבט שלא מבין".

ברזילי: "לא לקבל הערכה זה דבר אחד, אבל לקבל מבט מזלזל זה מאוד מעליב".

איך הצלחתם לעלות שוב על הבמה אחרי אכזבה כזאת?

להב: "הקהל קרא לנו ב-2004. פשוט ככה. הם החליטו. היו סקרים ו'קספר' היא הלהקה שאנשים הכי רצו לראות, בהפרש גדול. השירים היו מוכרים. זה היה חבל לא לקחת את זה בשתי הידיים. זה גם ריפוי לנפש, אולי לא טעינו כל כך. אם אורן הסתובב עם התחושה ש'תראו אותי' הוא לא שיר מספיק טוב, עכשיו הוא קלט שזה הפך לקלאסיקה".

ברזילי: "בכלל לא הופענו עם השירים של התקליט השלישי, כמו 'תראו אותי' ו'אחלום לנצח'. עד היום אני לא מבין איך אמרו לנו אז שהשיר מקפיץ מדי והתקופה מלנכולית. זה שיר על התאבדות, מה כל כך קשה? בזמנו קלטתי שהם התבלבלו ואני לא, אבל אין על מה להתווכח, ביי ביי, להתראות, תודה רבה ולילה טוב. תישארו עם מה שיש לכם".

להב מנסה להחזיר את השיחה להווה, אבל ברזילי אומר: "שי עובד קשה ושוכח לפעמים שהסיפור הזה באמת דרמטי". להב מעדיף לא להסתכל אחורה. "אנחנו מסתכלים קדימה", הוא מבטיח, "זה נורא כיף כי ההתעסקות שונה לחלוטין. פעם לא יכולנו לעשות את זה. אנחנו מגשימים את החלומות שלנו על איך שהלהקה צריכה להיות". ברזילי קורא לזה "עסק משפחתי": "הבנו שאנחנו ילדים גדולים ושאנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים. זאת להקה שלנו. הכל שלנו".

כדוגמה הוא מציין את פרויקט הסרטים האינטרנטי. "חשוב לנו מאוד לצלם ולתעד את הרגע, בלי הפקה. לצלם ולהעלות את זה כמו שזה באמת, במקום לשפוך מאות אלפי דולרים". לדברי ברזילי, "כל המודרניזציה החזירה אותנו לשנות ה-60. ניל יאנג אומר שביום שהסתיים וודסטוק הסתיים עידן המוסיקה התמים. עכשיו זה חוזר". להב מצדו משווה את יו-טיוב לפינת הרחוב שבה ישבו היפים עם גיטרות בשנות ה-60.

לפעמים לפני השינה

אף שהם מנצלים היטב את החופש הגדול שנטלו לעצמם, הוא גם קצת מלחיץ אותם. "יש רגעים כאלה לפני השינה", מודה להב. "בחודשים האחרונים לקחנו כמה החלטות קיצוניות שהיו יכולות להיות טעות ועמדנו בזה יפה. החלטנו איך ומתי להוציא את הדיסק, איזה סינגלים ובאיזה סדר. החלטנו שנעשה איך שאנחנו מבינים. אם זה עובד אתה מבסוט, אם לא - לפחות ניסית".

ביולי שעבר, ממש כשהוציאו את "היא כל הסיפור", הסינגל הראשון מהאלבום החדש, אובחן ברזילי כסובל מסינדרום נדיר ששמו גיליאן-בארה, ששיתק את כל גופו. השיקום נמשך שנה. האלבום חיכה. "התקליט שונה מכל מה שעשינו עד עכשיו", אומר ברזילי. "הוא נכתב תוך כדי הופעות. כתבנו אותו ביחד והפקנו אותו בעצמנו. כל מה שנכתב, הופענו אתו מיד. הוא מהדרכים וככה גם הפקנו אותו - מאוד לא נוצץ. לא לשייף, לא להיות פוליטיקלי קורקט. השתמשנו כמעט רק בטייקים הראשונים של הנגינה. קלטנו שהטייק ה-200 פשוט לא מחזיק. התקליט הרי היה גמור הרבה לפני שהוא יצא. חזרנו אליו אחרי כל כך הרבה זמן וזה עדיין נשמע הכי נכון שיש".

איחודים של להקות נוטים להתקבל בזלזול. האם מבחינתם איחוד היא מלה רעה? "כן, חוץ מהמקרה שלנו", צוחק ברזילי. "יחסית, לא היתה כל כך הרבה חשדנות בקשר אלינו, כי לא ביקשנו רשות מאף אחד", אומר להב. "הזמנו מועדון, קבענו הופעה, הקהל הגיע. מי יכול להיות חשדן כלפי 900 איש שהגיעו להופעות יום אחרי יום? איחודים הם תמיד בחסות גוף כלכלי. שילמו לכם כסף ובאתם. זה מוציא שם רע לאמנים שלא עשו את זה מהמקום הזה".

וברזילי מסכם: "אפשר לומר שעזבנו על פי דרישת הקהל וחזרנו על פי דרישת הקהל".

*#