אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טוסקה: דניאל אורן, האביר של פוצ'יני

אחרי 12 שנים שלא הופיע באופרה הישראלית, דניאל אורן חוזר, ומנצח כאן על "טוסקה". הוא רגוע מבעבר, ובכל זאת מתקשה לסלוח לבמאים שהורגים את המוסיקה ולמנהלי בתי אופרה סנובים שמזלזלים ברפרטואר האיטלקי

תגובות

פתאום האדימו פניו, עיניו ברקו וכמעט יצאו מחוריהן, והוא השמיע קולות לעבר הזמרים על הבמה כדי ללכוד את עיניהם. הסופרן הסינית הוי הה בעלת הקול השמימי והטנור האיטלקי פיירו גוליאצ'י הישירו מבט אל המנצח שעמד בבור של התזמורת מתחת לבמה, והוא שר אתם את הדואט בעוד תנועות ידיו הגדולות מכניסות אותם לקצב הנכון.

» טוסקה - האופרה הישראלית תל-אביב-יפו - לפרטים נוספים

זו היתה סצינה אחת בחזרה הגנרלית של האופרה "טוסקה" בתחילת השבוע. אמש הועלתה הצגת הבכורה שלה באופרה הישראלית בניצוחו של דניאל אורן, אחד המנצחים הישראלים המצליחים בעולם ואחד החשובים בביצוע הרפרטואר האופראי האיטלקי. באורח אופייני לו, במשך כל החזרה ניצח אורן בעודו מקפץ, רוקד, שר, פניו מביעות לחלופין רכות ונחרצות, כעס והנאה. רגע אחד הוא מתכופף עד הרצפה כמעט כדי לסמן לתזמורת להוריד ווליום ומיד אחר כך נמתח כלפי מעלה ומסמן להגבירו. דרמה של איש אחד, שמביא את התזמורת והזמרים לגבהים. הקהל שמילא את האולם עד קצותיו הגיב בהתאם, נעמד על רגליו והריע ממושכות.

קולטורה תל-אביבית

אורן, בן 54, כיפת קטיפה כחולה לראשו, מרבה לתבל את שיחתו ב"ברוך השם" ו"בעזרת השם". הוא חי כיום בפאריס וזה 12 שנה לא ניצח באופרה הישראלית, בשל נתק ביחסיו עמה. עכשיו יושרו ההדורים, לפחות בינתיים.

הפרטיטורה של "טוסקה" צמודה אליו ומפעם לפעם בעת הראיון הוא מציץ בה. כל שורה ושורה בה, כל דף ודף, צבועים בכל צבעי הקשת. "הצהוב משמש להבלטה של אינסטרומנטים שאני רוצה להבליט", הוא מסביר, "שאר הצבעים נועדו לכל הדברים האחרים; למשל, לכל תיבה יש טמפו אחר. הסימונים האלה הם לתקופה שאני לומד את הפרטיטורה. כל פעם אני מגלה דברים חדשים. כל יום, כל רגע אני מגלה דברים חדשים".

אורן, שהחל את דרכו המוסיקלית כילד פלא תל-אביבי, הוא בנם של איסמעיל סיקסיק ורבקה גרנדשטיין. סבו מוחמד סיקסיק, שנשא אשה יהודייה, היה בעל אדמות וסוחר ערבי מיפו, ייחוס שבעטיו כונה אורן בילדותו "הערבי" ו"זה היה ממש סכינים וחרבות בלב", אמר פעם בראיון ל"הארץ". את שם משפחתו שינה לאורן לאחר שזכה, בהיותו בן 20, בתחרות היוקרתית על שם פון קראיאן בברלין.

הסולנים הוי הה ופיירו גוליאצ'י. "זו הפקה לא קיטשית", אומר אורן (תצלום: יוסי צבקר)

ירח הדבש הנוכחי שלו ושל האופרה הישראלית הוא רק פרק אחד במערכת יחסים רצופת מהמורות. בתקופות הטובות פחות הושמעו נגד אורן טענות על ביטול לא מוצדק של הופעות, הוא מצדו התגולל לא פעם על ההנהלה, הזמרים והבמאים.

ההפקה של "טוסקה" שאורן מנצח עליה עתה הועלתה כבר באותו בימוי לפני עשור, עם מנצח אחר. אורן אומר שזה לא מפריע לו: "לא מעניין כמה פעמים עלה כאן 'טוסקה'. זה נכון שיש מין סנוביזם שרוצים לעשות רק את ההפקה הראשונה או החדשה, אבל אני למדתי מהגדולים, שזה לא חשוב. למשל, פלסידו דומינגו, שבגיל 74 עדיין שר מצוין - אם תזמיני אותו להופעה העשירית ויש לו זמן וחשק, הוא יבוא. פאווארוטי נוהג כמוהו, וכך כל הגדולים. אבל יש אמנים שהם בעצם לא גדולים, שאם לא עושים את הפרמיירה הם נעלבים ועוזבים.

"זו הפקה נהדרת, לא קיטשית, גם מכיוון שחנה (מוניץ, מנהלת האופרה הישראלית) נלחמת בהפקות הקיטשיות, ובשבילי לנצח על 'טוסקה' זה תמיד כמו פרמיירה".

הבימוי, של הוגו דה אנה, מתאפיין בגישה קולנועית: הפקת האופרה מלווה לכל אורכה בצילומים של מקומות ההתרחשות המוקרנים על מסכי ענק ומושכים את תשומת הלב. איך אורן מתמודד עם זה?

"אני עוד לא יודע איך אני מתמודד עם זה", הוא משיב. "מהפודיום של עמדת המנצח אין לי התפישה הכללית של השואו כולו. אני צריך ללכת לקהל ואז אגיד לך בדיוק מה אני חושב. מה שחשוב לי הוא שפוצ'יני הוא זה שירכז את כל תשומת הלב.

"בתחילת השבוע עוד לחמנו על סצינת הפעמונים המפורסמת במערכה השלישית. פוצ'יני עשה דבר מופלא: הוא בעצמו הלך לשמוע את כל הפעמונים של הכנסיות החשובות ברומא, ואת פעמון הכנסייה של הוותיקן - שאני עדיין לא שומע אותו בתזמורת. בחזרה הם ניגנו בפעמון איום ונורא. ברגע מסוים בחזרה, כשהיו בעיות עם הפעמונים הנמוכים, שאלתי את האסיסטנט שלי, ישי (שטקלר), 'מה יהיה?' והוא יעץ לי לזרוק על הנגן את השרביט, אז זרקתי עליו את השרביט, וזה עבד.

"אצל פוצ'יני הפרטים הקטנים מאוד חשובים. אמרתי לתזמורת מה ששמעתי פעם מאייזיק שטרן, שלצייר יש הקנווס שעליו הוא מצייר עם כל הגוונים, והוא יכול לעשות קומפוזיציות של אין-ספור גוונים, ואני חושב שאנחנו המוסיקאים בתזמורת יכולים להוציא עוד יותר גוונים ממה שמוציא הצייר. זו 'טוסקה' גדולה, עם גישה חדשה לגמרי. דה אנה לא רוצה להרוג את המוסיקה, הוא הולך עם המוסיקה".

האם תנצח הפעם על כל ההופעות?

"אנצח על כולן בעזרת השם, ומדובר ב-12 הופעות. זה הפלא של תל אביב, והפלא של האופרה הישראלית. בעיר כזו קטנה של 400 אלף תושבים, להעלות 12 הופעות של אופרה אחת וכולן מכורות - זו תופעה שלא רואים בשום מקום בעולם. ברומא, שיש בה ארבעה-חמישה מיליון תושבים, האופרה מעלה הפקה שש פעמים. תמיד ידענו שתל אביב היא עיר של קולטורה".

לצד המשברים שידעו יחסיהם של אורן והאופרה הישראלית, היו גם שיאים אמנותיים. הקשר החל ב-94' עם "נבוקו", שזכתה לניצוח מרהיב של אורן, בביצוע הסולנים ליאו נוצ'י ופרוצ'ו פורלנטי. אבל עד מהרה נודע שאורן דרש לתגבר את מקהלת האופרה בת 90 הזמרים בעוד 22 זמרים מאיטליה ואיים בהתפטרות אם מבוקשו לא יינתן לו. הנהלת האופרה (אז בראשות אורי עופר) טענה כי נעתרה לו בלית ברירה, מה שגרם עלויות כספיות גדולות.

                    תצלום: תומר אפלבאום

וזו היתה רק ההתחלה. בהמשך נרשמו התנגחויות שנבעו מרצונו של ראש העיר תל אביב אז, רוני מילוא, למנות את אורן למנהל המוסיקלי של האופרה. הנהלתה התנגדה נחרצות ובין הצדדים החלו חילופי האשמות. באופרה טענו כי אורן קיצר את שהותו כאן משום שניצח על קונצרטים בנאפולי וכן שנהג בזבזנות בחשבון ההוצאות שלו. מילוא מצדו האשים אינטרסנטים באופרה בניסיון לטרפד את המינוי. אורן עצמו לא הסתיר את דעתו על האופרה הישראלית: הוא טען שאינה נוהגת נכון, שאינה מביאה לשורותיה את הזמרים, המנצחים והבמאים הגדולים, ושקברניטיה אינם חושבים בגדול.

אבל שלוש שנים אחר כך, ב-97', חזר אורן לאופרה הישראלית לנצח על "לה בוהם" בבימויו של פרנקו זפירלי ושוב גרף תשואות. אז פורסם כי ינצח כאן אחת לשנה, אך התוכנית לא מומשה. ב-2004 היה אמור לנצח על "פליאצ'י" באופרה הישראלית, אבל זמן קצר לפני בואו לארץ, ביקרה מנהלת האופרה חנה מוניץ באופרה של פאריס, וכשהציצה בלוח המודעות שם, לא האמינה למראה עיניה: נכתב שם כי אורן ינצח על "הספר מסוויליה" באופרה של פאריס בדיוק באותם תאריכים שהיה אמור לנצח על "פליאצ'י" בתל אביב. משבר חדש נולד. אורן הסביר אז כי לא בא משום שלא היה מרוצה מליהוק הזמרים, אבל מוניץ זעמה וטענה שדבריו הם תירוץ בלבד.

נוצר נתק שנדמה היה כי יימשך לעד, אבל כעבור שנתיים היתה סולחה. השניים נפגשו באחד מביקוריו של אורן בארץ ובסיום הפגישה הוחלט כי אורן ינצח על "טוסקה" העונה. מוניץ מסבירה כעת כי "מערכות יחסים בין בית האופרה לאמניו אסור שיהיו על בסיס אישי, אלא על בסיס של מה נכון לבית האופרה ולאמנים עצמם. במקרה שלנו מערכת היחסים סודרה, כך גם הבסיס האישי, וברור לגמרי שגם האופרה שלנו וגם הקהל שלנו יוצאים נשכרים מעבודה משותפת עם מנצח ברמתו של אורן".

אורן מצדו מודה כיום בטעותו: "לא תמיד צודקים בחיים", הוא אומר, "ולא תמיד עושים את הדברים הנכונים, ואני חושב שעשיתי את הדבר הלא נכון. לא הגעתי וזו היתה טעות שלי". אבל דפוס הביטולים שלו נמשך, אם כי הפעם לא עם האופרה. בינואר 2007 אורן היה אמור לנצח על "לה בוהם" של פוצ'יני בפילהרמונית הישראלית, אך בהודעת פקס ביטל את בואו בנימוק שהוא חולה. "לא ביטלתי דבר, היתה לי בעיה עם היד שלי", הוא מגיב כעת, "היתה לי בעיה שנבעה מחוליות הצוואר, והיו לי כאבים איומים בכל היד והכתף, ולא יכולתי להגיע".

בפילהרמונית טענו אז שהיו לך הופעות במינכן באותו זמן.

"זה לא מעניין אותי מה הם טענו. אני לא נכנס לרכילות, מפני שאצלנו ביהדות רכילות ולשון הרע גרועות יותר מרצח. לנצח עם כאבים ביד בחזרות של 10 שעות ביום על הפקה חדשה - הרופא המליץ לא לעשות את זה. מה שאחרים רוצים להגיד - שיגידו, אנחנו במדינה דמוקרטית. אני לא חושב שאיזה דוקטור ישראלי בא לבדוק אותי כדי להגיד שלא הייתי חולה".

בעיית הזמרים

עכשיו הוא שב לכאן לנצח על "טוסקה". וכשאורן מגיע, בית האופרה נכנס לכוננות. הנגנים דרוכים, הזמרים במתח. באחת החזרות הוא לא היה מרוצה מהסולנים ולא היסס להדגים להם איך צריך לשיר: אורן פצח בשירה של דואט שלם מהתחלה ועד הסוף, של טוסקה ואהובה הצייר קוורדוסי במערכה השלישית. התזמורת, שאינה מורגלת במנצחים מזמרים, הגיבה במחיאות כפיים.

"לפעמים הזמרים לא יודעים לשיר", הוא אומר, "יש להם קול, אבל אין להם טעם. הם שרו את הדואט כל כך לאט שאפשר היה להירדם. אז אמרתי: זהו, מספיק! ושרתי להם את כל הדואט.

דניאל אורן בחזרה על "טוסקה". "יצרתי לי המוני אויבים"

"הזמרים לא תמיד מאוד אינטליגנטים", הוא מוסיף, "וזה גורם לכך שלפעמים אני לא יכול לעשות את המוסיקה שלי. אז יש זמרים שאת יכולה ליצור אתם מוסיקה כמו שאת רוצה, למשל דומינגו, או נוצ'י, אבל הם לא רבים. אמנם מסוכן לעשות הכללות, אבל ל-70% או 80% אין רקע מוסיקלי, בייחוד אם הם מאיטליה ובנים לעובדי אדמה. פאווארוטי לא ידע לקרוא תווים. ג'וזפה ג'קומני הגיע מכפר קטן ליד ונציה".

בשנים שחלפו מאז "לה בוהם", ההפקה האחרונה שלו באופרה הישראלית, נדמה שאורן, האיש רב הניגודים וחסר הפשרות, נרגע מעט והוא נינוח יותר. כעת הוא מדבר על הרמוניה עם האופרה: "כיום העבודה עם חנה (מוניץ) ועם מיכאל (אייזנשטאט, המתאם האמנותי של האופרה) נעשית בהרמוניה שלמה. יש לנו ב'טוסקה' שני צוותי זמרים נהדרים, ומתוכננים פרויקטים לעונות הבאות, 'היהודייה' של ז'אק פרומנטל הלוי ו'נבוקו' ו'אאידה' במצדה, עם זמרים סולנים מהשורה הראשונה, ויהיו לנו הפקות ברמה של האופרה של פאריס והקובנט גארדן בלונדון".

מה עם זמרים ישראלים, האם תשתף אותם באופרות שתנצח עליהן כאן?

"לא, אני לא מכיר את הזמרים הגדולים הישראלים. ניסיתי, שמעתי כל מה שיכולתי לשמוע. אנשים מבקשים, פונים אלי, שולחים לי הקלטות מכל העולם וגם מישראל וגם באים לעשות אודיציות. ועוד לא מצאתי את הכישרון הישראלי הגדול הבא. בכל זאת יש ב'טוסקה' שני זמרים ישראלים בתפקידים קטנים ושניהם מצוינים. זה לא היה אפשרי לפני 12 שנה".

מה דעתך על בית האופרה כיום? בעבר טענת שהזמרים כאן הם סוג ד', המנצחים סוג ה' והבמאים סוג ו'.

"האופרה עשתה צעדים ענקיים קדימה, גם מבחינת המקהלה - שהשתפרה מאוד אבל יש עוד לאן להתקדם - ואין ספק שגם מבחינת התזמורת. אני ממש בשוק פוזיטיווי. אמנם אני עובד קשה מאוד עם התזמורת, אבל יש לה פוטנציאל להיות אחת התזמורות הטובות באירופה בתחום האופרה. אנחנו מצליחים להביא לארץ את הזמרים הטובים ביותר. מובן שאת הקולות הגדולים בעולם אנחנו לא מצליחים להביא לכאן, כי זה גדול מאתנו. הייתי מת להביא את מרסל אלוורס, אחד הטנורים הגדולים בעולם, ואת חואן דייגו פלורס, הטנור הגדול ביותר בתחום ה'בל קנטו', וכו', אך הם פוחדים לבוא לארץ. ואני חושב שגם הכסף קובע, כי אין לאופרה הישראלית אפשרות לשלם את הסכומים שהם דורשים".

טענת גם שיש להעדיף את האיכות על הכמות. במלים אחרות, להעלות פחות הפקות אבל ברמה הגבוהה ביותר. האם שינית את דעתך?

"אני מנצח אורח באופרה ולא מעניין אותי להביע דעתי כעת. אני עושה את העבודה שלי ונהנה מכל רגע, קודם כל מפני שזו הארץ שלי, ואני נהנה לעבוד עם החבר'ה הישראלים, נהנה לצחוק אתם ונהנה לעבוד בעברית. אני חושב שההתנהגות שלי בארץ שונה לגמרי מההתנהגות שלי באיטליה, או בלונדון או בפאריס".

במה מתבטא השוני?

"אני יותר חופשי כאן. את רואה שזה דניאל שנמצא בבית שלו. אני פחות מתוח, אף על פי שאני עובד מאוד קשה עם הזמרים והנגנים, כי אני מנסה להגיע לתוצאות גבוהות. כולם מצפים לתוצאות גבוהות. המתח הוא באוויר. כמוסיקאי אני אומר לעצמי: 'אתה תשיג את זה', ומצד שני אני אומר: 'לא, אתה לא תצליח, אין לך מספיק זמן בשביל להצליח'".

עדיין מקנן במנצח הנודע הפחד שאולי לא יצליח, למרות מאות הפעמים שניצח על "טוסקה" ברחבי העולם?

"כן, תמיד הפחד הזה קיים. אולי זה הסוד. ברגע שאתה מאבד את זה, לדעתי גמרת. יש הרבה מנצחים ואמנים שאיבדו את זה ונשארו עם השם בלבד".

הדיפלומטיות לא מתאימה לי

כוכבו של אורן דרך עוד בילדותו. הוא למד פיתוח קול, נגינה בחליל, בצ'לו ובפסנתר, הלחנה וציור. מאחורי הקריירה שלו עמדה אמו, שדחפה אותו לממש את כישרונותיו. בן 13, בקול מצו סופרן, היה הסולן ב"מזמורי צ'יצ'סטר" של לאונרד ברנשטיין שניצח על הפילהרמונית הישראלית. כאשר הבחינה אמו שקולו עומד להתחלף, החל ללמוד ניצוח.

זכייתו בתחרות הניצוח על שם פון קאריאן בברלין סימנה את ראשית הקריירה הבינלאומית שלו. הוא נסע לאיטליה ומונה למנהל המוסיקלי של האופרה של רומא. בבירה האיטלקית התיידד עם משפחה יהודית חובבת אופרה, משפחת אורבייטו. בת המשפחה, שולמית, הצעירה ממנו ב-15 שנה, היתה לימים לאשתו. היא ליוותה את הקריירה שלו והוא נועץ בה בכל ענייניו. אמו, שעברה לגור במלון דירות ברומא, לקתה במחלת פרקינסון ולפני תשע שנים הלכה לעולמה.

תצלום: יוסי צבקר

כיום שולמית כבר אינה חלק מחייו של אורן. בני הזוג נפרדו, ואורן העתיק את מקום מגוריו לרובע הרביעי בפאריס, קרוב לבית האופרה בסטיליה, שבו הוא מרבה להופיע. לישראל בא עם אשתו זה שמונה שנים, ברנז'ר ורלוזל, ושתי בנותיהם, בנות ארבע וחצי ושנתיים וחצי. בחזרות, כשהן באות לבקרו, הוא מפטפט אתן בצרפתית ואיטלקית. "הן הסוד של האושר שלי", הוא אומר בפנים קורנות, "ואנחנו מצפים עכשיו לילד השלישי ובעזרת השם זה יהיה בן". את אשתו, הוא מספר, פגש "באופרה של פאריס, בהפקה של 'ריגולטו' שאני ניצחתי עליה והיא היתה אסיסטנטית של הבמאי, ז'רום סאבארי. אז התחיל כל הסיפור הנהדר הזה".

בזמנו המבקרת הכי חריפה שלך היתה שולמית, מי מחליפה אותה?

"המבקרת הכי חריפה שלי כיום היא ברנז'ר. היא מגיעה לחזרות ולהופעות, היא מכירה את הטעם שלי, והאוזניים שלה היום הן האוזניים שלי. הרבה פעמים היא אומרת לי בצורה דיפלומטית או לפעמים פחות דיפלומטית, 'לא, זה לא היה טוב, הבאלאנס היה גרוע', וזה לא נחמד לשמוע דברים כאלה".

האם הרפרטואר שלך כולל כיום גם רפרטואר עכשווי?

"התשובה היא כן, אבל הייתי חייב לעשות קודם כל את כל הרפרטואר האיטלקי. הרי נהייתי מנהל מוסיקלי של האופרה ברומא בגיל 22. הבסיס של הרפרטואר האופראי הוא האיטלקי - גם בפאריס, בלונדון או בלוס אנג'לס. וזה נכס, מכרה זהב עצום, אף על פי שיותר ויותר מנהלי בתי אופרה סנובים ופסוודו-אינטלקטואלים רוצים לשכוח ממנו".

אבל אופרות של פוצ'יני מצליחות בקרב הקהל.

"נכון, אבל כיום מנהלי בתי אופרה גדולים בעולם, גם באיטליה, שוכחים מהרפרטואר האיטלקי, לא סובלים אותו, מזלזלים בו ומזלזלים בפוצ'יני. הוא וכל הרפרטואר האיטלקי לא נחשב בעיניהם. מי שבאופנה הם וגנר ומלחינים מודרניים".

איך אתה מסתדר עם זה?

"לא התחלתי לנצח על אופרות של וגנר, אבל מובן שאני מנצח על על כל הרפרטואר הצרפתי בלונדון ובפאריס. לשמחתי, גם כשיש לך מנהלים סנובים, הם מבינים שהקהל אוהב את הרפרטואר האיטלקי ובלי הקהל אין להם מה לעשות באופרה. אז הם חייבים להעלות, לצערם הגדול, את 'ריגולטו' ו'לה בוהם' וכל הרפרטואר האיטלקי.

"ואף על פי שזה הטרנד, יש גם מנהלי אופרה אחרים. למשל המנהל החדש של האופרה של פאריס, ניקולה ג'ואל, שהוא גם במאי, שחוזר לענתיקה, חוזר לכל הרפרטואר האיטלקי, ובעונה הבאה אני אנצח שם על 'לה בוהם' של פוצ'יני ו'אנדראה שנייה' של אומברטו ג'ורדאנו".

בשונה מדבריו על הבימוי של "טוסקה", לא פעם הבימוי המודרני מרתיח את אורן: "מה שקובע היום באופרה הוא הבימוי, והכוכב הוא הבמאי. זה נותן להם כמובן רשות להרוג את המוסיקה", הוא אומר. "ניצחתי בפאריס על 'לה טרוויאטה' ובמקום אולם הנשפים הנהדר של האופרה הבמאי מיקם את ההתרחשות באולם מכוער בגרמניה המזרחית, ובמשך כל המערכה הראשונה עשו המשתתפים תנועות ידיים מאוד מוזרות. כששאלתי את הבמאי מה קורה שם, הוא אמר שהם הולכים מנשף לנשף וכולם מסוממים. זו היתה הקונצפציה שלו. התחלתי כמובן להתווכח אתו והצעתי שיעקוב אחרי הטקסט, אבל זה לא עניין אותו. לדעתי הבמאים לא יודעים איטלקית, אם אנחנו מדברים על הרפרטואר האיטלקי; ואם הם יודעים על מה מדובר, הם יעשו לך הכל ההיפך".

זו לא הכללה?

"כן. לא בכל העולם קורים דברים כאלה, אבל זה קורה בהרבה בתי אופרה. כשאני יודע שמדובר בהפקה כזו אני מנסה בדיפלומטיות להגיד שאני לא פנוי באותה תקופה. אבל הדיפלומטיות לא מתאימה לי כל כך. בעבר הייתי הרבה יותר ישיר, אבל יצרתי לי המוני אויבים. איבדתי בתי אופרה על ימין ועל שמאל".

אתה עדיין עובד באותה אינטנסיוויות כמו בעבר?

"כן. אני לא לוקח חופש, זו בחירה חופשית שלי. אני לא יכול לראות את הרווחים הלבנים ביומן שלי. אני גם מנהל עכשיו בית אופרה בסלרנו. זה בית אופרה שלא נחשב לשום דבר עד שהגעתי ועד שראש העיר החליט שהוא רוצה שייהפך לבית אופרה גדול והזרים כספים. אנחנו מעלים שש הפקות בשנה וגם מבצעים קונצרטים. השאיפה שלי היא שנעבוד כל ימות השנה. זו פעם ראשונה שאני המנהל של בית האופרה ואני יכול להחליט להביא כל מי שאני רוצה. בעבר תמיד היה מישהו מעלי שאמר לא לכל מיני רעיונות שרציתי ליישם".

איזה בית האופרה הוא לדעתך הטוב בעולם כיום?

"לדעתי, הקובנט גרדן של לונדון וגם התזמורת שלו, ואליו מצטרפים המטרופוליטן בניו יורק, האופרה של פאריס ושל וינה. בלונדון הליהוק של הסולנים שעושים מנהל האופרה, פיטר קטונה, והמנהל המוסיקלי, אנטוניו פאפנו, הוא הטוב ביותר בעולם. התזמורת היא ענקית והמקהלה נהדרת, ולא רק הקולות, הם גם שחקנים נהדרים - כל זמר מקהלה הוא שחקן. זה דבר שאת לא רואה בבתי אופרה אחרים. באיטליה, למשל, זמרי המקהלה לא רוצים לזוז, ואם מבקשים מהם לעשות צעד לשמאל הבמה, הם עושים לך טובה. השיטה של המטרופוליטן ושל האופרה של וינה שבה כל יום יש הופעה, 360 הופעות בשנה, אינה מאפשרת ללהק זמרים נהדרים כל הימים. בלונדון יש כ-230 הופעות בשנה, ואז אפשר להעמיק ולהשיג תוצאה טובה יותר, וכמובן להשיג את הסולנים הגדולים בעולם".

מתי ניצחת שם לאחרונה?

"לפני חודש, ניצחתי שם על 'ריגולטו'. בעונה הבאה, בעזרת השם, אנצח שם על 'רומיאו ויוליה' של שארל גונו, עם הטנור חואן דייגו פלורס ועם הזמרת הנפלאה מזלצבורג מינה מצ'יאדזה, ויש עוד פרויקטים מתוכננים".

בזמנו הציע רוני מילוא שתנהל את האופרה ואמרת שזה חלום שלך.

"דניאל אורן לא בנוי לריצות אחרי תקציבים וכסף, ואלוהים נתן לי את המתנה שנתן לא בשביל לרוץ ולהתעסק עם פוליטיקאים. זו לא עבודה שאני רוצה לעשות וזו לא עבודה שאני יודע לעשות. אני צריך לעשות מוסיקה. להיות מנהל מוסיקלי או אמנותי בבית אופרה בארץ, אין ספק שזה חלום גדול שלי, וזה גם ייתן לי אפשרות להיות בארץ שישה חודשים לפחות, ולגדל את הילדים כאן בתקופה הזאת, ולנשום את האווירה של הארץ".

האם כיום אתה נוטה יותר להתפשר, לוחמני פחות?

"לוחמני פחות - לא! אני לוחם על המוסיקה לא פחות מבעבר, ולוחם על פוצ'יני ועל ורדי. בארץ צריך לעשות פשרות יותר גדולות מאשר באופרה בחו"ל עם תקציב של 200 מיליון יורו. אני מבין שצריך לעשות פשרות, ופשרות שלא הייתי מוכן להן בעבר".

לא מתסכל אותך לנצח מהבור של התזמורת? האם אינך מעדיף כיום לנצח מעל במה על תזמורת סימפונית, כשאתה במוקד?

"אני מנצח גם על אופרות וגם על תזמורות, ולא, זה לא מתסכל אותי לנצח על אופרות, כי אני משוגע על השירה. אני חושב שהקול האנושי הוא הכלי היפה ביותר שקיים בעולם. אני מנסה לעשות מוסיקה יפה, להביא אנשים לידי ריגוש".

ריגוש היא מלה גנאי באוונגרד.

"בפרטיטורות של האופרה האיטלקית אחד הדברים החשובים זה לרגש. אם אתה לא מצליח לעשות את זה - איבדת הכל. אם כמוסיקאי אינך מצליח לרגש, כדאי שתבחר במקצוע אחר. אני חושב שהלב הוא הדבר הכי חשוב במוסיקה. אי אפשר לבצע את ורדי, פוצ'יני, בליני, דוניצטי, בלי לב. ולא רק הם - גם את בטהובן, מוצרט, שופן, מאהלר, ברנשטיין בלתי אפשרי לבצע בלי לב. אני רוצה להזכיר לך שהתנ"ך מתחיל ומסתיים בשתי האותיות ב' ול'. שזה לב".

כתבות שאולי פספסתם

*#