אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יהודית ארנון לא רוקדת לבדה

גם כיום, כשהיא בת 83, יהודית ארנון לא מפסיקה להכשיר רקדנים. מקור גאוותה הנוכחית של מייסדת להקת המחול הקיבוצית הוא הרקדן איימן ספייה, "בילי אליוט של כפר יאסיף", שהתקבל ללהקת בלט ברוטרדם

תגובות

כשיהודית ארנון סיפרה למבקר המחול גיורא מנור שנדרה לעסוק בריקוד אחרי שעמדה בשלג במשך שעות באושוויץ, כעונש על כך שלא הסכימה לרקוד לפני הנאצים בחג המולד, ביקשה ממנו לשמור את הסיפור לעצמו. כשהוא פירסם אותו בכל זאת, היא נעצבה משום שלא רצתה שיתייחסו אליה כאל ניצולת שואה.

גם כיום, בת 83, ארנון היא האחרונה שתשתמש בחולשות. מייסדת להקת המחול הקיבוצית, שזכתה בפרס ישראל ב-1998, מתמקדת בשנים האחרונות בטיפוח כישרונות צעירים ובהוראת מחול בסדנה בגעתון, אף שאינה מקבלת שכר תמורת עבודתה. השיעורים שלה בסדנה הם גם "הראשונים להתבטל", כדבריה, לא ביוזמתה. ארנון, שבכושר השכנוע שלה הצליחה להביא לכאן כוריאוגרפים כדוגמת מץ אק, יירי קיליאן וסוזנה לינקה לעבוד עם הלהקה הקיבוצית, אומרת: "תמיד הייתי טובה במלחמות בעד דברים, אף פעם לא הייתי טובה במלחמות נגד דברים".

מקור גאוותה הגדולה הנוכחית הוא הרקדן איימן ספייה, בן 18, המכונה "בילי אליוט מכפר יאסיף", שהיא מכשירה לקראת קריירה בינלאומית באירופה. בשבוע שעבר הוא התקבל ללהקת בלט ברוטרדם. ספייה, שהחל לרקוד באופן מקצועי לפני שנתיים בלבד, לומד בסדנה בגעתון ומקבל שיעורים פרטיים מארנון. "אבא שלו אמר לי ‘טוב שהוא מצא אותך, כי אחרת הוא היה מוצא נרגילה. אני לא נותנת לו לסטות מהעיקר. ראיתי את הבחור הזה כניצן סגור, והיום אני מתחילה לראות איך כל עלה לאט לאט נפתח".

לא מעציב אותך לראות את הרקדנים שאת מכשירה נוסעים לעבוד בלהקות בחו"ל?

"לא, להיפך. אני שמחה שמה שאני עושה הולך בכיוון חיובי", היא מחייכת. "הנפש שלי אוניוורסלית. אני אוהבת את הארץ, אבל האמנות והרגישות זה לא שייך לארץ או לא".

על רגל אחת

היא נולדה בשם יהודית שישה הלוי בקומרנו שבצ'כוסלובקיה ב-1926. בילדותה נהגה להתבונן בפסלים במשך שעות ולדמיין שהם נעים. עם שחרורה מאושוויץ במאי 1945 התיישבה בבודפשט והצטרפה לתנועת השומר הצעיר. בשנה זו הכירה שני אנשים ששינו את חייה - ידידיה (ידי) ארנון, שלעתיד נהפך לבעלה, ואירנה דוקשטיין, תלמידתו של הכוריאוגרף הגרמני קורט יוס, שהעבירה לה את תורת הריקוד על רגל אחת במשך שלושה ימים. "את הפלייה הראשון שלי עשיתי בחברתה", היא נזכרת, "במשך שלושה ימים אכלנו רק כשהיינו רעבות וישנו רק כשהיינו מעולפות מעייפות. לכן היום אני אומרת שלא משנה כמות העבודה, אלא כמות ההקשבה".

בני הזוג הצעירים עלו ארצה ב-1948 והצטרפו למייסדי קיבוץ געתון. ארנון, נחושה בדעתה לקיים את הנדר שלה, ייסדה את להקת געתון, שנהפכה בהדרגה ללהקה ששואבת כישרונות מקיבוצים ברחבי הארץ - הלהקה הקיבוצית ואת האולפן למחול (כיום הסדנה בגעתון). ההתחלה לא היתה פשוטה: ארנון, כמו שאר חברי הלהקה, נדרשה לעבוד בנוסף במשמרות בקיבוץ. "רציתי להתעסק עם הריקוד, אבל קודם צריך לבנות את הארץ וכל זה", היא מחייכת. "למזלי, הגעתי לירדנה כהן, היא לימדה מ-14:00 עד 21:00 אז אחרי שעבדתי במטבח נסעתי אליה. כשירד כאן שלג, ב-1951, לא היה אוטובוס, אז חברים שלי מעברון הביאו אותי על סוס לגעתון כי הייתי חייבת להגיע למשמרת הבוקר".

היא למדה גם אצל ולנטינה ארכיפובה, נעה אשכול, גרטרוד קראוס ורחל עמנואל: "הייתי מאוד סקרנית ופתוחה. שבע שנים רשמתי את כל מה שאמרו לי, ואחר כך זרקתי, כי אמרתי שעכשיו הכל טבוע בי. היתה תקופה קשה אבל טובה מאוד כי לא הייתי לבד. רקדנים כמו זכרי דגן המנוח, מייק לוין ועוד הרבה אחרים תמיד היו לצדי. גם כוריאוגרפים כמו ג'ין היל סאגאן שקבור כאן, וכל אלה שעודם חיים. אהבתי את זה שהלהקה היתה רפרטוארית, ורמי באר (כיום המנהל האמנותי של הלהקה הקיבוצית) היה מלא כרימון בריקודים, מיליון ריקודים הוא רצה לעשות ועד היום הוא עושה. אני רואה שהחלום התחיל עם נר קטן אחד, כשאני כיבסתי ואנשים שאלו אותי איזה ריקוד נעשה לכבוד חג הביכורים, והיום יש אבוקה, כפר מחול".

ארנון: "תמיד הייתי טובה במלחמות בעד דברים, לא במלחמות נגד דברים" (תצלום: תומר נויברג / ג'יני)

ארנון, שיזמה ופיתחה קשרים עם כוריאוגרפים גרמנים שנים חרף היותה ניצולת שואה שהוריה ואחיה נספו במחנות ההשמדה, יצאה להשתלמויות בחו"ל פעמיים בלבד. ב-1972 השתלמה אצל מוריס בז'אר בבריסל והיתה אורחת של הרויאל בלט ובלט ראמבר בלונדון, וב-1980 נסעה לג'וליארד בסיוע קרן אמריקה-ישראל.

היא הופיעה על במה כרקדנית מקצועית רק פעם אחת, ב-1990, והיא בת 64. זו היתה יצירתו של מץ אק, "Soweto", שיצאה נגד האפליה הגזעית בדרום אפריקה. הכוריאוגרף השוודי הסכים למסור את העבודה לידי הלהקה הקיבוצית רק בתנאי שארנון תרקוד בה ולא היתה לה ברירה אלא להסכים. להקת המחול הקיבוצית, שאת ניהולה האמנותי מסרה לידיו של תלמידה, רמי באר, ב-1996, ממשיכה לעשות חיל ומופיעה בהצלחה בארץ וברחבי העולם.

איך התייחסו בקיבוץ לכך שאשה בעלת משפחה מנהלת להקת מחול ומרבה להעדר מהבית?

"ברור שהיו דיבורים, אחת השכנות אמרה לי לפני 55 שנה: ‘רק את חושבת שמה שאת עושה זה טוב, אבל כל הזמן יש אצלך בעיות'. כשכבר קיבלתי פרס ישראל אז פתאום נעשיתי... הייתי מאוד נחוצה כי עשיתי הרבה ריקודים, וכל אחד רצה לרקוד. עבדתי עם ילדים המון, ארבע פעמים ראיתי כל ילד בגעתון - טיפלתי בפלטפוסים, עסקתי גם בפיזיותרפיה, לימדתי ריתמיקה, וגם העברתי שיעורי מחול. אז ודאי שהקיבוץ אהב את זה, כי הילדים מאוד אהבו".

איך שיכנעת את יירי קיליאן ומץ אק להגיע לכאן ולעבוד עם הקיבוצית?

"כשמץ אק נשאל על ידי גיורא מנור מה שיכנע אותו לעבוד עם הלהקה הקיבוצית, הוא ענה: ‘העיניים והמספר'. על מץ אק ידעתי מעיתון הונגרי, רציתי להכיר אותו כי נאמר שם שהוא גם לא למד לרקוד ובכל זאת נעשה אחד הכוריאוגרפים המעניינים. כשהוא בא לכאן לעשות עבודה (‘למטה בצפון') ביקשתי אותו לרקוד עם הלהקה, ולשמחתי הוא נענה. הוא גילם את שוטה הכפר וזה היה פנטסטי.

"הסיפור עם יירי קיליאן מעט שונה, ידעתי שהוא מצ'כיה, וידעתי מתי הוא עזב את המדינה. שמעתי שהוא עבד בשטוטגרט ואחר כך עקבתי אחריו וראיתי שהוא עושה דברים נפלאים. בפעם הראשונה שיצאנו לסיור בחו"ל עם הלהקה, עברנו בין היתר בהולנד, והתכוננו באופן בלתי רגיל להופעה הזאת כי הזמנתי אותו אליה והוא הבטיח להגיע. ההופעה לא היתה בתיאטרון גדול ואנשי הביטחון לא נתנו לכל אחד להיכנס. כשהאולם היה כבר די מלא, עמדתי מאחורי הקלעים, הצצתי וראיתי שקיליאן איננו. כאב לי מאוד.

"בסוף ההופעה הוא קפץ מהקהל היישר לבמה וחיבק אותי. אנשי הביטחון לא אישרו לו להיכנס אז הוא איכשהו התפלח פנימה. הוא הזמין אותי לשיחה ואת הרקדנים לעשות שיעור עם הלהקה שלו. ביקשתי ממנו שייצור בשבילנו והוא צחק, ‘את לא יכולה לשלם, אבל אם תשלחי לכאן ארבעה רקדנים טובים אני אתן לך את העבודה הזאת, כולל התפאורה והתלבושות'. וכך זה קרה. עד היום אני מאוד קשורה אליו. אני מקבלת כל עבודה חדשה שלו בווידיאו".

לא נעלבת

מה דעתה על כך שהכוריאוגרפים כבר לא יוצרים ללהקות מחול בארץ, ושחזון הלהקות הרפרטואריות הולך ומתמוסס? "זה מאוד חבל. כשהרקדנים האמנים פוגשים אמנים שונים ואחרים זה מעשיר אותם ותורם להם. עם זאת, השנים שבהן הצעירים מרגישים מלאים כרימון, גם את זה אי אפשר להפסיק".

את היועצת האמנותית של להקת המחול הקיבוצית. מה זה אומר בפועל?

"כששואלים אותי מה את עושה, אני עונה שאני עוזרת היכן שאני מרגישה שאני יכולה לעשות, ודי. מפריע לי שלא שואלים ומתייעצים אתי יותר, כי אני לא נעלבת אם התשובות שלי לא מוצאות חן בעיני האנשים. היום אולי זה לא מתאים, אבל אולי מחר זה כן".

מה היית עושה אחרת, לו יכולת?

"כל החיים שלי עבדתי מהבטן, האינטואיציה הנחתה אותי. הדברים הטובים והרעים נמצאים בתוך האדם, לא הייתי יכולה אפילו בדיעבד לחשוב על איך הייתי יכולה לעשות אחרת, כי לא יכולתי לעשות אחרת. גם כשבעלי הפרפקציוניסט היה מעיר לי, גם כשהייתי בוכה שזה לא יוצא לי באופן טבעי משהו פנטסטי. בכל שטיח פרסי יש משגה, רק אללה עושה מושלם".

*#