שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

קלפטר, אולארצ'יק ושמיר: טוב שהם עדיין בחיים

כבר כמעט חמש שנים שהמופע של אולארצ'יק, קלפטר ושמיר רץ בהצלחה, ולבקשת הקהל הוא גם יוצא כעת בדיסק. שמיר תולה את ההצלחה בטראומה של יום כיפור, אבל אולארצ'יק מסביר: "הם שמחים לראות שאנחנו בחיים"

נויה כוכבי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נויה כוכבי

אגדות הרוק שלנו מנסות להפסיק לעשן. יצחק קלפטר ירד מ-50 סיגריות ביום לעשר, ומנסה לדחות את הרגע בראיון שבו ירשה לעצמו להדליק אחת. בסוף הוא מעשן שתיים. למורת רוחו של אפרים שמיר, אלון אולארצ'יק מעשן סיגרים דקיקים של "קוהיבה" שאמורים להיות נקיים מעודף רעלים. שמיר מגדיר אותם "המסריחים הקטנים האלה" ולוקח סיגריה מקלפטר.

החובה של אגדות רוק להתנהג בהתאם למעמדן כבר לא ממש חלה על אולארצ'יק, קלפטר ושמיר. השלושה, שהחלו את דרכם המשותפת בלהקת "כוורת" בתחילת שנות ה-20 לחייהם, נמצאים כעת על סף ה-60. למרות הנתונים המחשידים בנוגע לדיסק החדש שלהם - אוסף שירים בהופעה היוצא לקראת פסח - קשה להאשים אותם שהם עושים את זה רק בשביל הכסף. לאלבום "נפגשנו", שיצא החודש בחברת התו השמיני, יש סיבה מוצדקת: הקהל דרש.

האזינו לאולארצ'יק והחברים בביצוע חדש ל"בא לשכונה בחור חדש"

בעשורים שחלפו מאז שינתה "כוורת" את פני הפופ המקומי הם ביססו, כל אחד באופן עצמאי, קריירות סולו שאולי נחו תמיד בצל אותה להקה מיתולוגית, אך גם עמדו בזכות עצמן. לפני ארבע שנים וחצי איחדו השלושה כוחות למופע "נפגשנו", הכולל מלבדם גם את הקלידן עמית הראל והמתופף אשר פדי. את הרעיון לשילוש העלה קלפטר, שסיפר עליו לשמיר, שהזמין את אולארצ'יק. קלפטר מכנה את השילוב "סינרגיה". "זה היה בדיוק בפרצה כזאת שהתאימה לכולם", אומר שמיר, "להפתעתנו זה נמשך עד היום".

קלפטר, אולארצ'יק ושמיר. "אנשים באים לשמוע את השירים שהם אוהבים" (תצלום: תומר אפלבאום)

עושים לימונדה

עיקר הקהל של המופע הוא בערבים סגורים מול ועדי עובדים וארגונים. "הרבה פעמים נשאלנו בהופעות למה אין דיסק של המופע שאפשר לקנות", אומר שמיר. "באיזשהו שלב השתכנענו. אתה מקשיב לשוק ולמה שהוא רוצה, בסך הכל זאת הפרנסה שלנו. השוק דיבר, ובסוף החלטנו שהכי פשוט להקליט הופעה. הרעיון היה ליצור אוסף שיהיה סוג של מזכרת. יש ממד בהופעות שהוא מאוד חיוני. לכאורה אנחנו לא עושים שום דבר שונה, אבל יש חיוניות מסוימת".

הדיסק החדש, שכולל שירים של "כוורת" יחד עם להיטים מקריירות הסולו של השלושה, הוקלט על הבמה ועבר מלאכת שיפור באולפן. לדברי שמיר, לשיר בהופעה חיה זה כמו לשיר תוך כדי ריצה. אולארצ'יק מסביר שזה נשמע רע, אז למה לא לעגל את הפינות באמצעות הטכנולוגיה. "לא חייבים להעניש את הקהל", הוא מסביר.

במה שונות ההופעות היום מפעם? לדברי אולארצ'יק, "אנחנו כבר לא צריכים לעבור אודישן. אנשים באים לשמוע את השירים שהם אוהבים, מהילדות שלהם או אני לא יודע מה. הם יודעים מה הם הולכים לקבל. הם רואים את הרנטגן, את הגידים שלנו. אנחנו מנגנים גיטרות בלי כל המסביב. מה שרואים זה מה שמקבלים. יש הרגשה של אותנטיות, שהיא בדרך כלל כובשת".

שמיר אומר שהכל שונה לטובה, גם המנטליות של הקהל וגם הציוד והאולמות. "בתחילת הקריירה יש אג'נדה שהיא לא רק התכנים", הוא מסביר. "יש את הנעורים, את הסקס אפיל. אתה לא מצליח רק כמוסיקאי אלא גם כאישיות בימתית. אתה קול או לא קול, אין או לא אין. אנחנו מעבר לזה. אנחנו נטו מוסיקה, פלוס הכבוד שהקהל רוחש לנו".

"כוורת".  "הסופה ההורמונלית מאחורינו" (תצלום: יעקב אגור)

אולי בשל כך, ויתרו השלושה על עיבודים מפתיעים ונצמדו פחות או יותר לאופי המקורי של השירים. את הדחף היצירתי, אומר אולארצ'יק, הוא מפנה לפרויקטים אחרים. גם שמיר וקלפטר ממשיכים בהרכבים מקבילים: שמיר עם מופע הבלוז שלו וקלפטר עם המופע "צליל מכוון", שבו משתתפים גם שם טוב לוי ושלמה יידוב.

"זה היה מסתכל אותי אם זה היה הדבר היחיד שאני עושה", אומר אולארצ'יק. "'כוורת' התפרקה בגלל שלא היה זמן לעשות את הדברים האישיים. זה עניין מרכזי אבל זה עוד דבר בחיים שלי. זה גם מפרנס אותי. אני יודע שיש מלא אנשים שרואים אותי ולא יהיה מצב שפתאום יבואו מעט. ידוע שהכל יהיה בסדר, בלי מאמץ וניסיון להוכיח. זה דבר יציב. יש משהו כיף בלנגן משהו שאתה יודע כל כך טוב, וכיף לנגן עם אנשים שאתה יודע שתמיד יהיו שם אתך ולא ילכו לאיבוד".

"זאת לא מעבדה ניסיונית", מסכם שמיר, "זאת הפעם האחת שבה אתה עולה לבמה עם שרירים רפויים. הסופה ההורמונלית מאחורינו. אני יכול לפשל על הבמה כי הם לידי, והם יעשו מזה לימונדה". עוד החודש מתוכננות לשלושה שלוש הופעות: ב-10 בחודש בבארבי בכפר סבא, ב-14 בחודש בזאפה בהרצליה, וב-26 בחודש במועדון הגורן, אילת.

משהו חדש וטרי

כיצד שומרים שירי "כוורת" על כוח משיכה כה חזק מצד הקהל? לשמיר יש תיאוריה מעניינת. לטענתו, זיכרון ההופעות של הלהקה מתחילת שנות ה-70 נצרב בתודעת הקהל, כי הלה היה שרוי בטראומה. "מלחמת יום כיפור היתה חתיכת בומבה", הוא אומר. "לא היו טלפונים והיה נתק מוחלט בין מי שהיו בבית ומי שהלכו לחזית. אנחנו היינו העיתון, הטלפון והיסח הדעת. משהו חדש, טרי. החבר'ה באו הביתה וסיפרו לחברות שלהם שהם ראו אותנו במילואים. הטראומה והשירים התקשרו ונוצר זיכרון חזק".

לדבריו, הטראומה ההיא משפיעה עד היום. "הקשר בינינו לבין הקהל הוא רגשי מאוד, מה שלא קורה בדרך כלל, נגיד אצל 'נושאי המגבעת' או 'זקני צפת'. שם הכל מתנהל כרגיל ואצלנו הכל היה טראומטי".

בניגוד לכמה מעמיתיהם, השלושה מכחישים בתוקף שהמוסיקאים הצעירים של היום נחותים מאלו של אז. "יש הלך רוח שפעם היה יותר טוב, שהאמנים והיצירה היו יותר טובים", אומר שמיר. "זה לא נכון, אבל זה משרת אותנו. היום, להבדיל מפעם, יש לנו ייצוג מכובד בחו"ל, והכל אנשים צעירים. בתקופה שלנו, אם רצינו מתופף היתה שמועה שבאיילת השחר יש איזה מתנדב מקנדה. היום אתה זורק אבן ופוגע במתופף. רימון, תלמה ילין ובתי הספר לאמנויות מייצרים כישרונות ברמות שלא היו פה אף פעם".

גם מלה רעה על "כוכב נולד" לא תשמעו מהם. "התוכנית מערבת אוכלוסייה גדולה של צופים, חושפת אותנו לילדים שבחיים לא היינו שומעים עלינו אחרת, ומחיה שירים שנשכחו", אומר שמיר, ואולארצ'יק מסכים אתו.

קלפטר מצטרף לשיחה רק כאשר שמיר מכריז על המופע שלהם כנוסטלגי. "אני לא חושב שזה נוסטלגיה", הוא מתנגד, "השירים שלנו עכשוויים. הם מושמעים היום. אנחנו לא מופע נוסטלגי של שירי ברטולד ברכט עם תלבושות. אנחנו מעודכנים". לאולארצ'יק יש הסבר משלו למשיכה של הקהל להופעות. לדבריו, "הם שמחים לראות שאנחנו בחיים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ