אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דיוקן עצמי עם פיקאסו

ציורים והדפסים של פיקאסו מהעשור האחרון לחייו זוכים להערכה חדשה ומוצגים בתערוכה בגלריה גגוזיאן בניו יורק. דווקא אחרי שכבר פרש לכאורה מיצירה, עלה ממנו פרץ של אנרגיה וולקנית

תגובות

מה היו מחשבותיו של פבלו פיקאסו בשנות חייו המאוחרות, כשהתגורר בנוטרה דאם דה וי בריוויירה הצרפתית וצייר באובססיוויות תמונות של מוסקטרים ומטדורים, של זוגות מעוותים ושל נשים רדופות, מעוטרים באזכורים מפורשים מתולדות האמנות או פשוט מפרי דמיונו הפורה?

"הוא ניסה לגבור בחוכמתו על המוות", אומר הסופר ג'ון ריצ'רדסון. "בעבודתו המאוחרת העיניים הן כמעט תמיד עיניו של פיקאסו".

ריצ'רדסון אמור לדעת. הוא מחברה של ביוגרפיה מרובת חלקים של האמן, שזכתה לשבחי הביקורת. הוא נעשה לידידו של פיקאסו ובשנות ה-50, כשריצ'רדסון גר בדרום צרפת עם החוקר והאספן דגלאס קופר, הוא גם הכיר את חוג ידידיו הבוהמיים של האמן.

עכשיו עובד ריצ'רדסון, בן 85, על הפרק הרביעי והאחרון של הספר הביוגרפי, ובשנה האחרונה הוא מייעץ לגלריה גגוזיאן בניו יורק. מצויד באנרגיה חסרת גבולות ובאינספור סיפורים על פיקאסו, הוא סייע לארגן תערוכה המאפשרת לצופים לראות את פיקאסו מבעד לעיניו.

                                "זוג" (1970)

בשעת בין ערביים, בחלל של גלריה גגוזיאן ברחוב 21 בצ'לסי שבמנהטן, עומד ריצ'רדסון במבוך של ארגזי עץ לאריזה, וסביבו צוות העמל על הכנת התערוכה "פיקאסו: מוסקטרים". התערוכה, שנפתחה לפני עשרה ימים, כוללת כ-45 ציורים ויותר מ-50 הדפסים, כולם מהעשור שבין 1962 ל-1972 (שנה לפני מותו של פיקאסו).

באותו אחר הצהריים תלויים על הקירות ציורי שמן וצילומי זירוקס של ציורי שמן, המודבקים בעזרת סרט דביק בצבע כחול עז. הצבעים העזים שלהם ומשיכות המכחול החזקות, הדמויות המטרידות והגופים המשונים, המבולבלים - בכולם ניכרת טביעת האצבע המובהקת של פיקאסו.

היצירות האלה נוצרו כשפיקאסו היה נשוי לז'קלין רוק, אשתו השנייה ואחת מהמוזות הרבות שלו. לכאורה הוא כבר פרש מעבודה והיה מוקף בקבוצה קטנה של ידידים ותיקים. אף שהתפוקה שלו היתה עצומה, אפילו הסוחר שלו, דניאל-אנרי קאהנווילר, פיקפק באיכות העבודה. "אנשים חשבו שהוא איבד את כישרונו", אמר ריצ'רדסון. "אבל זה היה פרץ מדהים של אנרגיה וולקנית. הוא רצה להטמיע בדרך כלשהי את המסורת הפיגורטיווית המערבית כולה ולהפוך אותה לפיקאסו".

בגלריה גגוזיאן, ריצ'רדסון עובד על התערוכה עם ולנטינה קסטלני, מנהלת גלריה. השניים נועצים עיניים בקיר ועליו מבחר של ציורים קטנים. בסמוך תלוי ציור הטבע הדומם היחיד בגלריה: "אגרטל פרחים על השולחן", מ-28 באוקטובר 1969, שלושה ימים בלבד לאחר שמלאו לפיקאסו 88 שנים.

ריצ'רדסון בוחן את הקנווס בקפידה ואומר שהוא למעשה טבע דומם שצויר כאילו היה דיוקן עצמי. "תראו, העיניים המסולסלות, הגבעול הוא האף, העלים מזכירים את השיער", הוא אומר, ואז מצביע על קיר הציורים הקטנים. "לדעתי, צריך להעביר אותו לכאן. בואי ננסה לתלות אותו בדיוק באמצע, כדי לשבור את הקבוצה".

                           "דיוקן איש מהמאה ה-17" (1967)

הצוות עובד בדרך כלל על פי דגם קרטון של החלל, וקובע היכן מקומה של כל עבודה באמצעות תמונות בגודל בול של היצירות. אך מאחר שראייתו של ריצ'רדסון חלשה, הציורים וההדפסים הוגדלו להעתקי זירוקס בגודל טבעי.

כ-10% מהעבודות בתערוכה מוצעות למכירה, אומרת קסטלני. המחירים נעים בין 2 מיליון דולר ל-20 מיליון דולר בעבור הציורים, ובין 6,000 דולר ל-40 אלף דולר להדפסים. בני משפחתו של פיקאסו השאילו עבודות לתערוכה (נכדו של האמן, ברנרד רואיז-פיקאסו, תרם גם לארגון התערוכה). ויש גם פריטים שהושאלו ממוסדות כגון המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ומקרן ביילה בבאזל שבשווייץ, וכן מאספנים פרטיים כגון מיליארדר קרן הגידור סטיוון א' כהן ואשתו אלכסנדרה.

מוזר קצת שהתערוכה מתקיימת באחד מחללי גלריה גגוזיאן בצ'לסי ולא באתר הגלריה בחלק היוקרתי יותר של העיר, אך ההחלטה היתה מכוונת. "רצינו להציג את התערוכה באזור אמנות עכשווי בחלל העכשווי ביותר של גגוזיאן, כדי להציג את פיקאסו כאילו היה אמן צעיר", אומר ריצ'רדסון. "פתאום רואים אותו באור חדש".

לפני ההתמוטטות הכלכלית בסתיו אשתקד, יצירות מאוחרות של פיקאסו היו הצעקה האחרונה. הן היו זולות בהרבה מיצירותיו המוקדמות ואספני אמנות עכשווית אהבו את המוזרות שלהן. אך בשנים שבהן צייר אותן, אפילו ידידיו של פיקאסו חשבו אחרת.

קופר הגדיר את היצירות "שרבוטים חסרי פשר, שעשה זקן מטורף בחדר הקבלה של המוות". אבל ההערה, לדברי ריצ'רדסון, היתה קשורה יותר לכך שקופר גורש מביתו של האמן כשהתחנן בפני פיקאסו שיכיר בבנו קלוד ובשני ילדים לא חוקיים אחרים שלו. "כולם ידעו שלמי שרוצה להישאר ידידו של פיקאסו, אסור לעשות את זה", אומר ריצ'רדסון. "הסיבה היחידה להכרה בילדים האלה היתה עניין הצוואה. פיקאסו מעולם לא כתב צוואה מאותה סיבה. הוא לא היה יכול להתמודד עם העובדה של מותו שלו".

                             "חצי גוף" (1970)

רבים מהציורים המאוחרים האלה מכילים אזכורים של ציירים גדולים כגון רמברנדט (פיקאסו החזיק שקופיות של "משמר הלילה" של רמברנדט בסטודיו שלו, מספר ריצ'רדסון), וכן ולסקז, גויה ואפילו הדהודים מפורשים לוואן גוך ומאנה. פיקאסו, שהיה חובב קולנוע, צפה ככל הנראה בסרט "נקמת שלושת המוסקטרים" מ-1961 וגיבוריו היו בסיס לכמה מציורי המוסקטרים שלו.

ועם זאת, הציורים משקפים גם את האמן עצמו ואת אשתו, שציפורניה האדומות, אחד מסימני ההיכר שלה, מופיעות במסווים שונים - בבהונות, במדי המוסקטרים וברקעים.

"אני חושב שזה הציור שאני הכי אוהב", אומר ריצ'רדסון על "חצי גוף", ציור מ-1970 של דמות בפנים שחורים בתלבושת אדומה, שעינה האחת מוקפת באופן מוזר בקו אדום. "זה ציור משונה מאוד, כמעט דוחה. באותה תקופה פיקאסו עבד על ציור של לוחם שוורים שחור, אבל זה דיוקן עצמי. הוא התכוון במפורש לשלב מרכיב של קסם בעבודתו". האופן שבו הדמות מביטה החוצה מתוך הקנווס, אומר ריצ'רדסון, גורם לה להיראות "כאילו היא אינה משפילה מבט לנוכח המוות".

בסמוך תלוי "הנשיקה", ציור מ-1969 של זוג משולב. "פיקאסו היה מציצן גדול", מספר ריצ'רדסון. "תראו את העין שמשמאל", המוצבת בצורה מוזרה כאילו האמן הוא שנועץ מבט בסצינה. לדבריו, בני הזוג המתנשקים, בפניהם המחוצים, הם "מה שרואים כשפוקחים עיניים בזמן נשיקה". "האם את פוקחת את העיניים בזמן נשיקה?" הוא שואל בקריצה. "אני תמיד פוקח את העיניים. אני לא רוצה להחמיץ שום דבר".

הקיר שעליו רוב גאוותו של ריצ'רדסון מציג שלושה ציורים גדולים, כ-2 מטרים אורכם וכ-1.4 מטרים רוחבם, הידועים בשמם העממי "שלושת הגילים של האדם".

"אחד הדברים שגיליתי לפני שנה או שנתיים היה שממש לפני יום הולדתו ה-90 של פיקאסו, הוא צייר שישה ציורים בתוך פחות משבוע, והם ענקיים", אומר ריצ'רדסון. למרות גילו, הצליח פיקאסו למלא את הקנווסים העצומים האלה באמצעות הנחתם על שולחן. הרקע של כולם פרט לאחד הוא חוף חולי, אולי בהשראת ילדותו בספרד. "כשהיה ילד במלגה, הוא היה מצייר במקל על החול, וגם כאן הוא עושה זאת", אומר ריצ'רדסון.

הוא עובר על פני ציור של אשה עירומה שוכבת וחתול, נעצר ונזכר שלפיקאסו תמיד היו כלבים, אבל בדרך כלל גם חתול. "מסביב לסטודיו הוא הציב פסלי ברונזה של חתולים, וכולנו היינו יושבים עליהם".

התצוגה כוללת גם קיר אחד של הדפסים. אף שפיקאסו צייר הרבה רישומים, אין להם ייצוג בתערוכה. "פשוט יש יותר מדי", אומר ריצ'רדסון. "אני שומר אותם לתערוכה הבאה".

כתבות שאולי פספסתם

*#