אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרידות: לא הגיע לסרט הזה אוסקר

הקיטש והקלישאתיוות של "פרידות" לא פוגמים בסיפור המקורי והנוגע ללב על טקס הפרידה היפאני מהמוות. גיתית גינת היתה מצביעה לואלס עם באשיר

תגובות

למה "פרידות" זכה באוסקר? כלומר, למה הוא ולא "ואלס עם באשיר" הראוי ממנו פי כמה? הוא זכה כי הוא פונה, גם אם בצורה מגושמת, אל הלב של כל מי שקבר קרוב משפחה. עם המיליונים האלה נמנים גם חברי האקדמיה לקולנוע בלוס אנג'לס. הם ראו את "פרידות" ולא יכלו לעצור את הדמעה. אחר כך הם אמרו לעצמם שזהו סרט שסוגר מעגל, שעושה תיקון, שמבטיח לך להציץ לתוך המסתורין השני בגודלו בעולם, המוות, ממקום של אהבת אדם.

אז אתם מבינים למה הוא זכה? תמונה של מוות נועלת גם את "פרידות" וגם את "ואלס עם באשיר". תמונת המוות הסוגרת את "ואלס עם באשיר" היא תמונה של רצח, כאוס, כישלון ואשמה. תמונת המוות שנועלת את "פרידות" היא תמונה אוהבת, משלימה, מקבלת את סדרי העולם. זה, ואולי עוד כמה אינטריגות וחישובים, העניקו ליפאני את האוסקר.

אבנר שביט דווקא חושב שהזכייה של "פרידות" מוצדקת

דאיגו הוא נגן צ'לו צעיר ואולי לא לגמרי מוכשר, או לפחות לא חושב שהוא מוכשר, שחי עם אשתו מיקה בטוקיו. כשהתזמורת בה הוא מנגן מתפרקת הוא מחליט לחזור לעיר הולדתו, שם הוא מחפש מקום עבודה ומגיע למקום שנראה לו בהתחלה כמו משרד נסיעות. המקום מתברר כחברה לטקסי פרידה מהחיים, מהפולחנים האלה שמוכיחים שליפאנים יש שיק גם בגיא צלמוות. דאיגו נבהל ונגעל ונרתע, ובמהרה נבהלים ונרתעים גם מיקה והאנשים הסובבים אותו. אבל אז, הרבה בזכות הקשר המיוחד בינו לבין הבוס שלו, הוא חוזר להרגיש מה שלא הרגיש כבר הרבה זמן: את טעם החיים ואת הקרבה והכרת הטובה של בני האדם.

מתוך הסרט. צ'לו על גבעה שכוחת אל? אתה רציני?

איפה "פרידות" מצליח באמת? ברגע ההוא, למשל, בו גבר מבקש לראות את הארון של אמו נשרף בכבשן. למה? לא ברור, ובכל זאת הגיוני כל כך. או איפור של אישה מתה, שמצליח להוציא את בעלה המאופק מקרחונו. או הדיבור המדהים על אוכל ועל הארוטיות של האוכל, שמזכיר יצירת מופת יפאנית נשכחת בשם "טמפופו" ומציב את טקסי הפרידה מהמתים לצד התיאבון הבריא של החיים.

אבל "פרידות" לא יצא מהתנור של קורוסוואה, או קובאישי, או אפילו קיטאנו. הוא לא יצירת מופת. כמה מהשחקנים, ומסהירו מוטוקי (דאיגו) בראשם, נראים לרגעים כמו שחקנים בסרט סטודנטים או בטלנובלה יפאנית. הקיטש מרים את ראשו המכוער לא אחת. פעם עם ברבורים, פעם עם צ'לו באמצע שדה, פעם בהצדקות תסריטאיות בנאליות להחריד. ולמה דאיגו ומיקה מנומסים כל כך אחד עם השני? כי הם יפאנים? נו, באמת. ראיתם מישהו מנומס בסרט של טקאשי מיאקה?

קטנותו של "פרידות" כמעט משיגה, אבל היא לא תנצח את גדולתו. הטקס שהוא נסמך עליו והתופעה שהטקס הזה משרת, מוות שמה, הם הרבה יותר מדי גדולים מכדי שאפשר יהיה ללגלג עליו. וכך, גם כשהיה יכול לתלות על אחורי המכונית שלו את הבאנר "אני קיטש גאה", "פרידות" מצליח לייצר רגעים אינטימיים מאוד של פרידה מהחיים. והוא עושה את זה בצורה כזאת שהקהל, שמכיר את טקס השבעה ואת טקסי האבלות הציוניים ממלכתיים, משלים עם קיטשיותו ומוצא את עצמו נזקק לטקס פרידה יפאני. כך כנראה הרגישו גם האמריקאים באקדמיה לקולנוע.

*#