אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ליאור אלמליח הפייטן וטעם החיים של מיכה שטרית

כשנואש מן המרדף אחר סיפוקים קטנים, מיכה שטרית חיפש משהו חדש להיאחז בו. המפגש עם ליאור אלמליח ועולם הפיוט חיזק בו את האמונה. יצא מזה גם דיסק

תגובות

מיכה שטרית מרבה למשש נקודה במרכז בטנו, כאילו הוא מושך ממנה חוט אל עבר השמים. הוא מסביר שכל העניין נעוץ בציר שמסמן הקו הדקיק בינו ובין "בורא עולם", כלשונו. יחד עם ליאור אלמליח, שעוסק בפיוט משחר ילדותו, ועם חיים לרוז כמפיק ומעבד, מוציא כעת שטרית ב"תו השמיני" אלבום ללא שם, ובו 15 רצועות של פיוטים.

"הבחירות מאוד רגשיות", אומר שטרית. "הן לא מושכלות או כרונולוגיות. רוב השירים הם לא להיטים של פיוט, וגם לא בחרנו בלחן פופולרי".

הם נפגשו לפני כשלוש שנים, כשאלמליח, שהוציא אלבומי סולו ואלבומים כסולן התזמורת האנדלוסית, ביקש לפרוץ מעבר למעגל הפיוט. אבל שטרית דווקא שיכנע אותו להמשיך באותו הכיוון והצטרף אליו לחקירה ארוכה. "מצאתי שם שפה הדוקה, כמעט בלי פטפוט. אין בה להג. ואת הבסיס של השפה העברית העכשווית. ובסופו של דבר, חיזוק לאמונה שלי. מצאתי את המקום שלי כאדם מאמין. זה החזיר לי את האינטימיות בין האדם לבורא. התגעגעתי לסדר הטוב, לריבונות החכמה. הקשר, הציר הדקיק בינך לבין בורא עולם עוזר לנוע במרחב. דברים נעשים אפשריים יותר. אופטימיים".

שטרית חיפש משהו חדש להאמין בו כי חש שכל מה שהאמין בו קודם קרס לנגד עיניו. "השאלה שעולה בין השורות היא מה הטעם בחיים. פתאום גיליתי שהחיים שלי היו בנויים על סיפוקים קטנים שאני צריך לתדלק. לרדוף אחרי משהו קצר טווח שתמיד נגמר אחרי דקות או ימים".

גם את האלבום הוא מייעד לחיי מדף ארוכים. "אני לא יודע מי הקהל של הדיסק", הוא אומר. "הוא לא פשוט ולא קל. לא מתחנף. היה ברור לנו שהוא לא הולך להפוך את הרדיו. הוא אמור להתגלגל מיד ליד, להגיע לכל אדם שמחפש. אני לא ממהר למכור 20 אלף עותקים בשבוע. אני מעדיף לדבר על היהדות כאופוזיציונר ולאו דווקא מיסיונר".

אלא ששפע תקליטי הפיוט והמוסיקאים שמתקרבים ליהדות בזמן האחרון, עוררו באופן טבעי גם התנגדות. הטענה היא שזו דווקא מיסיונריות. שטרית ואלמליח נמנעים מלהזכיר שמות של רבנים ומוסדות דתיים. שטרית גם יוצא נגד הרתיעה של חלק מהקהל מהעיסוק ביהדות. "אנחנו מסריחים מפוליטיקה ומדעות קדומות. אנחנו לא כאלה פתוחים כמו שאנחנו מתיימרים להציג את עצמנו, ומרבית ההגדרות שלנו שגויות או חבוטות. אנחנו אנשים גשמיים במציאות גשמית".

אלמליח: "לי נראה שיש לאנשים בעיה לקבל את מה ששייך להם. יהודים שיגיעו למסגד יחלצו נעליים בלי לשאול שאלות ויכבדו את המקום. כשהם הולכים לבית כנסת, הם ישכחו את הכיפה בבית וישכחו לכבות את הטלפון הסלולרי. אבל בסוף האסימון נופל ומתחילים לקבל את התרבות וחוזרים לחפור בשורשים, בילדות, לבית הכנסת ולקידוש".

אבל הוא גם מבין היטב את כוחה של המוסיקה הפופולרית. "אני לא מבין הרבה ברוק, אבל נראה לי שמפני שיש לו קהל גדול הוא תמיד הוא הוביל מהפכות תרבותיות, ויצר אופנות חדשות. הרוק יכול להרחיב את הקהל של הטקסטים האלה". הוא שמח שאמנים כמו שטרית, ברי סחרוף, אתי אנקרי, אביתר בנאי ואהוד בנאי מתחברים לפיוט. "זה משרת את המטרה - להכיר לאנשים את הפיוט. זה גשר להעביר את המידע. אני מרגיש שזה הייעוד שלי".

"זה אחד הדברים המשמעותיים שקרו לי כאדם וכיוצר", אומר שטרית. "אין הבדל בין הגישה שלי לפיוטים לבין הגישה שלי לשירים של עצמי. הפיוטים הם נעדרי פזמון ודורשים רפטטיוויות. הם עובדים על משקלים מסוימים מאוד. זה דווקא מאוד דיבר אלי, אני אוהב שאין פזמון. פזמון הוא מניפולציה בדרך כלל. אני עדיין משתמש בזה בשירים אבל אוהב שמצליח לי בלי, כמו ב'דקה אחת שפויה'. התחברתי בעיקר למלים של הפיוטים. זה נותן לי מחשבות אופטימיות לגבי כתיבה". 

*#