אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוּד חוזר הניגון

באמצע שנות ה-70 סחפה להקת "צלילי העוד" את הארץ ובישרה את פריצת המוסיקה המזרחית. אבל אחרי שדעכה ההצלחה, היא עברה להופיע בחתונות ולבסוף התפרקה. רמי דנוך, יהודה קיסר וחבריהם יתאחדו הערב להופעה

תגובות

הסיפור שלהם התחיל ב-1973 בגינה ציבורית בקרית אונו. "יהודה קיסר, שהיה אז חייל, שבר את הרגל בתאונת קרטינג בעיר הנוער", מספר רמי דנוך. "הוא היה בגבס והיה לו הרבה זמן פנוי, אז הוא היה יושב עם הגיטרה בגינה ליד הבית שלו ומנגן שירים של 'כוורת'. אני הייתי חייל משוחרר ובדיוק התחתנתי ועברתי משכונת התקוה לקרית אונו. יום אחד עברתי ליד הגינה וראיתי אותו. אני זוכר שהוא ניגן את 'המגפיים של ברוך'. אנחנו קרובי משפחה, הסבתות שלנו אחיות, אבל לא נפגשנו מאז שהיינו ילדים. כשראיתי אותו בגינה ההיא, הבנתי שמצאתי את השותף שלי. אמרתי לו, 'יש לי רעיון, בוא נקליט את השירים שהיינו שומעים על הגגות בשכונה כשהיינו ילדים'".

הופעות מומלצות לסופ"ש: צלילי העוד, שלומי שבן עם קרן אן ועודצלילי העוד: פרטים על ההופעה

השירים האלה - "חנה'לה התבלבלה", "לנר ולבשמים", "חסידה צחורה", "עת דודים כלה" ורבים אחרים - נוגנו והושרו במשך שנים רבות באינספור גגות, חצרות ובתים של משפחות ממוצא מזרחי בכל רחבי הארץ. אבל עד אמצע שנות ה-70 אף אחד לא חשב להקליט אותם ולהוציא אותם לשוק. "קח לדוגמה את השובלים משכונת שבזי", אומר דנוך. "זאת היתה משפחה של פועלי בניין שאהבו לשיר ואהבו לשתות. ערב אחד הם היו בחצר של ההיא, למחרת בגג של ההוא. היו יושבים, מפרקים ארבעה בקבוקי קוניאק מדיצינל, ומנגנים בשביל הכיף שלהם. אם היית מדבר אתם על כסף, הם היו הורגים אותך. הם עשו זאת רק מתוך כיוף ואהבה. ככה הם הבינו את העולם".

דנוך אומר שהוא תיאר לעצמו שאם שירי הגגות, החצרות ושולחנות השבת ייצאו לשוק, "הם יתפשטו כמו אש בשדה קוצים". אבל הוא לא שיער עד כמה גדולה וחשובה תהיה הלהבה. יחד עם קיסר והלהקה שהקימו, "צלילי העוד", הם בחרו כמה מהשירים הפופולריים ביותר, הקליטו אותם במקלט בקרית אונו, ובכסף שדנוך לווה מאמו הוא שיכפל 500 קלטות ודאג לעטיפה ועליה ציור של נרגילות. הוא קרא לאלבום "צלילי העוד והנבל", אף על פי שבלהקה לא היו לא עוד ולא נבל. "היה קאנון, שאם אתה מעמיד אותו, הוא דומה לנבל", צוחק דנוך.

האלבום הראשון של "צלילי העוד", שיצא ב-1975, הוא אבן דרך בתולדות המוסיקה המקומית: אחרי פריצות הדרך של ג'ו עמר בשנות ה-50 ואריס סאן בשנות ה-60, זה היה האלבום שבישר (יחד עם האלבום הראשון של להקת "צלילי הכרם", שיצא באותה תקופה, עם אותם שירים בדיוק, מה שגרם לחילופי האשמות בין שני ההרכבים) את פריצתה של המוסיקה המזרחית, את יציאתה לאור ואת הפיכתה לחלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי הרשמי.

כמעט 35 שנה אחרי אותו אלבום, שיריה הראשונים של "צלילי העוד" נותרו מלאי תנופה. הקול העמוק והמוסיקליות המרשימה של דנוך, הגיטרה הצלולה של קיסר, נגינת הקאנון הנהדרת של דוד גזלה, הגרוב המזרחי המידבק של השירים - כל אלה לא התיישנו. הערב יתקיים במועדון ברזילי בתל אביב מופע איחוד של "צלילי העוד", בהשתתפות מוסיקאים בולטים שאוהבים את הלהקה ומושפעים ממנה: קובי אוז, עלמה זהר, דקלה, דודי לוי והרכב ההיפ-הופ "אקסום".

"צלילי העוד", 1976. מימין: דוד גזלה, יהודה מלכה, מרקו בכר, רמי דנוך ואבי שם טוב (תצלום ארכיון: 13 Camera)

איך נהפכה הקלטת שדנוך שיכפל ב-500 עותקים ללהיט ששטף את הארץ? "את הקלטת שהכנו חילקתי בעיקר לחברים", מספר דנוך, "ואחרי כמה שבועות התחלתי לשמוע שמשמיעים אותה נון-סטופ בתחנה המרכזית בתל אביב. נכנסתי לסוסיתא שלי ונסעתי לבדוק מה קורה, ובאמת, שמעו אותנו בכל מקום. כל מיני סוחרים העתיקו את הקסטה ומכרו אותה. נכנסתי לאחת מחנויות הקסטות ואמרתי לאיש שאני בעל הבית של הדבר הזה. זה לא הרשים אותו. הוא צעק וסילק אותי, ואז הבנתי שאין עם מי לדבר ושלאדם תמים כמוני אין סיכוי לשלוט בקלטות הפירטיות".

ואז נכנסו לתמונה האחים אזולאי, הבעלים של חברת התקליטים קוליפון. אחד האחים דפק בוקר אחד על דלתו של דנוך ואמר שקוליפון תשמח להוציא בצורה רשמית את האלבום של "צלילי העוד". דנוך היה כל כך מופתע ונרגש, שהוא מיד חתם עם האחים אזולאי על חוזה לעשר שנים. השירים שנכללו בקלטת של "צלילי העוד" הוקלטו מחדש באולפן רציני, בהפקתו של אצ'י שטרו, שהיה אז הבסיסט של שלמה ארצי, והאלבום נהפך להצלחה מסחררת.

"אנשים היו צמאים לשירים האלה", אומר דנוך. "האחים אזולאי טענו שנמכרו 120 אלף חתיכות, אני חושב שהמספר האמיתי היה יותר גדול. היו באים אפילו סוחרים מעזה. אני זוכר שראיתי משאית שלהם ליד המפעל של האחים אזולאי, העמיסו עליה את התקליטים כמו שמעמיסים פיתות".

האמרגן הבא שהבין את הפוטנציאל המסחרי העצום של "צלילי העוד" היה יהודה טלית, שהכניס את הלהקה למשטר הופעות רצחני. "הופענו בלי סוף, בלי סוף", נזכר דנוך. "אתה יכול לדמיין שהיתה לנו הופעה בשלומי יום אחרי שהופענו באילת? שמונה שעות נסיעה. הייתי כל כך עייף, שנרדמתי בקטע הראשון של ההופעה. זה היה קטע אינסטרומנטלי, הנחתי את הידיים על הקונגס, ופשוט נרדמתי".

רמי דנוך וצלילי העוד - חנהלה התבלבלה:

האם היתה בעיניו משמעות חברתית ופוליטית לעובדה שהלהקה שלו הוכיחה לממסד הישראלי עד כמה המוסיקה המזרחית פופולרית? דנוך חושב כמה שניות ומשיב: "לא. אני אף פעם לא הייתי שותף לדיבורים על קיפוח. עובדה שהשמיעו אותנו ברדיו והראו אותנו בטלוויזיה. בעיני, הדבר הכי חשוב שעשינו היה שאנשים שגדלו על השירים האלה, ששמעו אותם מאבא שלהם או ממישהו בשכונה, יכלו עכשיו לשבת בבית ולשמוע אותם מתקליט. זה מילא אותי גאווה".

דברים שלא יכולתי לדמיין

ארבע שנים נמשכה תקופת הזוהר של "צלילי העוד", מ-1975 עד 1978. אבל אחריה התחילה תקופה פחות טובה. "המשכנו להופיע, הוצאנו תקליטים, נסענו לחו"ל, אבל זה כבר לא היה הפיצוץ של ההתחלה", אומר דנוך. מדוע? "היו כמה סיבות. קודם כל, זאת מדינה קטנה. אחרי שחרשת את כל הארץ במשך הרבה זמן, אתה נשרף". סיבה נוספת היתה ש"צלילי העוד" עברה מהרפרטואר הטבעי שלה, שירי הגגות והחצרות ושולחנות השבת, לשירים חדשים, שגם אם היו ברמה משביעת רצון, "לא יצאו מהקרביים שלנו", כהגדרתו של דנוך. בנוסף לכך, יהודה קיסר עזב את הלהקה כדי להקים אולפן משלו והתחיל להפיק את הזמרים המזרחים החדשים כמו ג'קי מקייטן ואחר כך זוהר ארגוב.

"צלילי העוד" כיום. מימין: ג'קי אסולי, אבי הרשקו, רמי דנוך, רוני דלאל, דני סיוון, יהודה קיסר ויניב רביזדה

דנוך מספר שב-1980, אחרי הופעה במועדון אריאנה ביפו, ניגש אליו זוהר ארגוב, שהיה אז אלמוני, וביקש ממנו שיחווה את דעתו על קלטת שהקליט. "ישבנו במכונית שלי והוא השמיע את 'אלינור'. אמרתי לו, 'השיר נחמד, אבל הסאונד על הפנים. זה נשמע כאילו המתופף מנגן על פחים. אתה חייב להקליט את זה שוב'". אבל השיר יצא, עם הסאונד הזוועתי, ונהפך ללהיט ענק. שנתיים לאחר מכן התחרה דנוך בפסטיבל הזמר המזרחי וביצע את השיר "קסם המזרח", אך הפסיד ל"הפרח בגני" של ארגוב. הוא מתחיל להעלות כל מיני השערות בדבר כשרות ההצבעה, אבל לאחר מכן מפסיק ואומר: "לפחות הפסדתי לשיר ענק".

כשהטעם של הקהל השתנה והביקוש להופעות ירד, דנוך ו"צלילי העוד" נאלצו לעשות את הדבר שדנוך שונא יותר מכל: להופיע בחתונות. "לא היתה ברירה", הוא אומר. "לא יכולתי להחזיק נגנים בלהקה ולא לשלם להם. אבל זה היה הרסני. אי אפשר גם להיות מוסיקאי רציני וגם לעשות חתונות. ברגע שאתה נכנס לחלטורות, אתה נהיה חלטוריסט".

בשנים האחרונות - שבהן הוא משמש חזן בבית כנסת בראשון לציון, מכין נערים לקראת העלייה לתורה בבר מצוה ומקליט מדי פעם, בעיקר לשוק הדתי - דנוך דוחה כל הצעה לשיר בחתונות, לא משנה כמה כסף מציעים לו. "אני לא מחזיק מעצמי אלוויס, אבל החתונות זה קו, ואני לא חוצה אותו", הוא אומר.

"צלילי העוד" החזיקה מעמד עד 1984, אז נגן הקאנון דוד גזלה הודיע שהוא עוזב והחבילה התפרקה. "הקאנון היה הכלי הכי חשוב ב'צלילי העוד', לא הגיטרה", אומר דנוך. "דוד הוא נגן ענק, נצר למשפחה של נגני קאנון נפלאים. אביו ניגן בתזמורת של אום כלתום. הנגינה של דוד איפשרה לי לעשות עם הקול שלי דברים שלא יכולתי לדמיין. בלעדיו לא היה טעם להמשיך. אבל זה טבעי. חוץ מ'הגשש' לא היתה כאן אף להקה שהחזיקה מעמד יותר מעשר שנים".

גזלה יבלוט בחסרונו בהופעת האיחוד הערב. "יחד אתו זה יכול היה להיות פצצת עולם", נאנח דנוך, "אבל גם בלעדיו ניתן הופעה טובה. לא נחזיר עטרה ליושנה, אבל אנחנו יכולים לעשות פה איזה עניין".

כתבות שאולי פספסתם

*#