אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קורט וגנר מחובר לקרקע

רק 15 שנה אחרי שהקים את להקת "למבצ'ופ", עזב קורט וגנר את עבודתו כמתקין רצפות. לרגל הגעתו ארצה, מספר המוסיקאי האמריקאי על סדנאות הכתיבה התובעניות שהוא עורך לעצמו

תגובות

קורט וגנר, מנהיג להקת "למבצ'ופ", הוא אחד מכותבי השירים הטובים של המוסיקה האמריקאית, ובכל זאת הוא מקפיד לרשום את עצמו מדי פעם לסדנת כתיבה של איש אחד, שבה הוא גם המנחה וגם התלמיד. וגנר המנחה קובע כללים נוקשים שלאורם תיעשה הכתיבה, ווגנר התלמיד צריך ליישם אותם. לפני כחמש שנים, למשל, הוא הורה לעצמו לכתוב שיר בכל יום, במשך שנה שלמה. "זה לא כל כך קיצוני כמו שזה נשמע", הוא אומר בראיון טלפוני מביתו בנאשוויל. "רוב כותבי הרומנים עובדים כך. אתה קם בבוקר, מתיישב ליד השולחן ומייצר. רציתי לבדוק אם אני יכול לעבוד בצורה הזאת ואיזה שירים יוצאים לי". קורט וגנר בישראל - לפרטים נוספים

"היחס היה מזעזע", צוחק וגנר. "בערך 30%-70% לטובת השירים הגרועים".

וגנר צוחק שוב: "יש משהו במה שאתה אומר, ואני שמח לדווח שמוסר העבודה היומיומי דבק בי אחרי שהתרגיל הסתיים. מצד שני, אם יש דבר אחד שגיליתי בניסוי הזה, הוא שיש שבועות שבהם אין לי שום דבר לומר, ואז מוטב שאניח את העיפרון".

ייתכן שניסוי הכתיבה היומיומית היה תוצר של השינוי באורחות חייו של וגנר. רק בתחילת העשור הנוכחי, כ-15 שנה אחרי הקמתה של "למבצ'ופ" (שנקראה בתחילה "Poster Child") וכמה שנים טובות לאחר שנהפכה ללהקה מוערכת ואהובה (גם בישראל), וגנר עזב את העבודה שלו כמתקין רצפות פרקט. הסיבה העיקרית היתה פיסית. הוא התקרב לגיל 45 והגב שלו לא עמד במעמסה. "לא היתה שום סתירה בין העבודה הזאת לבין העבודה השנייה שלי כמוסיקאי", הוא אומר. "להיפך. אחרי שמונה-תשע שעות של עבודה שדורשת הרבה מאמץ פיסי ואפס מחשבה, המוח שלך נעשה מחודד ויצירתי ומוכן לפעולה".

לפני כשנה וחצי וגנר התחיל ניסוי נוסף. הוא רצה לבדוק איך יישמעו השירים שלו אם במקום להביא אותם ללהקה שלו מיד אחרי הכתיבה, הוא יופיע אתם קודם לבד. לראשונה בחייו הוא עשה סיבוב של הופעות סולו, והוא בחר לעשות זאת באירופה, שם אוהבים את "למבצ'ופ" הרבה יותר מאשר בארה"ב. עכשיו הוא יוצא לסיבוב סולו נוסף, שבמסגרתו יבוא להופעה אחת במועדון בארבי בתל-אביב, ב-6 באפריל. החיים די בסדר

אוהדי "למבצ'ופ" בישראל עשויים לחוש אכזבה קלה מכך שווגנר יופיע בתל-אביב בלי הלהקה שלו, שמונה בין עשרה ל-15 איש ומפיקה צליל עשיר מאוד וצנוע מאוד בעת ובעונה אחת. ובכל זאת, הם לא ירשו לעצמם להחמיץ את הזמר בעל הקול העמוק ששיריו החכמים, גם כאשר הם מדברים על תחושות של בדידות ותלישות, נמסרים תמיד באיזו שלווה עצלה ונוסכת רוגע, כאילו וגנר משקיף על החיים מהמרפסת שלו בנאשוויל ומגיע למסקנה שהם לא כל כך גרועים למרות הכל.

וגנר. "אחרי שעות של עבודה פיסית ואפס מחשבה, המוח שלך נעשה מחודד ויצירתי"

אם התמונה הזאת גורמת לחשוב על זמר עם מגפיים וכובע בוקרים, לא יכולה להיות טעות גדולה יותר. לווגנר יש כובע שלא מש ממנו אף פעם, אבל זה כובע מצחייה, שמצביע על חריגותו של הזמר, ליברל ממעמד הפועלים, בתוך תרבות מוסיקלית שהיא מייצגת מובהקת של הפטריוטיזם האמריקאי.

"נאשוויל של שנות ה-60 וה-70 היתה מקום בעייתי מאוד בשביל נער כמוני", אומר וגנר. "עיר מאוד שמרנית, עם מנטליות של רדנקס. אם היית בעד שוויון לשחורים ונגד המלחמה בווייטנאם, לא רק שהיית אאוטסיידר, היית גם חוטף מכות". מאחר שמוסיקת הקאנטרי ייצגה בעיניו את המנטליות הרדנקית, הוא הסתייג ממנה בנעוריו. "בשבתות היו משדרים בטלוויזיה סרטים מצוירים ואחר כך הופעות של זמרי קאנטרי", הוא מספר. "כשנגמרו הסרטים המצוירים והתחיל הקאנטרי היינו משאירים את הטלוויזיה דולקת אבל משתיקים את הקול שלה ושמים תקליט של ה'מאנקיז'. זאת היתה המחאה הקטנה שלנו נגד המקום שבו חיינו".

עם סיום התיכון הוא עזב את נאשוויל ועבר לממפיס. אותה מדינה, טנסי, אבל עולם אחר. אחרי הנעורים בגטו של הקאנטרי בנאשוויל, וגנר היה מאושר ללכת להופעות של להקות סול, רוקבילי ופאנק. הוא גם התחיל לנגן פה ושם עם חברים, אבל התמקד באמנות פלסטית. לאחר מכן עבר ללמוד אמנות במונטנה ואחר כך בשיקגו, ורק שם, בסביבות גיל 25, התחיל לכתוב שירים. הוא היה בוחר מאמר בעיתון, בצורה רנדומלית, וכותב שיר שמבוסס עליו - תרגיל כתיבה ראשון בשורה של תרגילים שמותחים את שרירי היצירה שלו עד היום.

תלוי בעומס במאפייה

בגיל 28 וגנר פוטר מהעבודה שלו בשיקגו, נזרק מדירתו וננטש על ידי חברתו. היתה לו רק אפשרות אחת: לחזור לנאשוויל. הוא גילה לשמחתו שהעיר השתנתה. "המנטליות הרדנקית לא נעלמה, אבל הגיעו לעיר הרבה יותר אנשים כמוני", הוא אומר. הוא התחבר עם קבוצה של כ-20 אנשים כאלה, שכמוהו לא היו מוסיקאים מקצועיים: עיתונאים, פועלי בניין, אופים, מוכרים בחנויות. "היינו נפגשים פעם בשבוע, במקלט או בסלון של מישהו, ומנגנים בשביל הכיף", מספר וגנר. "אף אחד לא רצה לשיר, אז אמרתי, אני אנסה למרות שאני לא זמר. והבאתי את השירים שלי, שלהפתעתי התקבלו באהדה גדולה".

לדבריו, "אף אחד מאתנו לא העלה בדעתו לחשוב על עצמנו כלהקה. במשך כמה שנים הופענו רק במסיבות. לא חשבנו שמישהו ישלם כסף בשביל לראות אותנו". ואז הם הקליטו שיר אחד, שלחו לחברת תקליטים בקליפורניה, והיו המומים שהיא החליטה להוציא אותו. גם אחרי שהתחילה להוציא אלבומים בצורה סדירה, באמצע שנות ה-90, "למבצ'ופ" נותרה יותר קולקטיב מאשר להקה: וגנר ניצב במרכז, וסביבו חגו כ-20 נגנים שמידת המעורבות שלהם בכל פרויקט היתה תלויה בצרכים המוסיקליים ובעומס העבודה במאפייה, בעיתון או באתר הבנייה.

האם הלהקה ראתה את עצמה כחלק מהסצינה המוסיקלית של נאשוויל? "ודאי שלא חלק מתעשיית הקאנטרי, אין לנו שום קשר לזה", אומר וגנר. "אבל כבר באלבום השני שלנו התחלנו לשים לב שיש לנו זיקה מסוימת, עדינה מאוד אך בלתי מוכחשת, למורשת המוסיקלית של העיר שלנו. גם בשירים שלי, שדיברו על זמנים קשים ועל שתייה ועל אנשים ממעמד הפועלים, וגם במוסיקה: השימוש שלנו בגיטרות סטיל, למשל, או האהבה לצליל כלי המיתר של הפקות הקאנטרי הגדולות".

מה הוא חושב על התווית "קאנטרי אלטרנטיווי" שמודבקת לעתים קרובות ל"למבצ'ופ"? "ככה העסק עובד. אנשים חייבים לסווג. ‘יש להם גיטרות סטיל? אז הם להקת קאנטרי. אבל הם לא נשמעים כמו להקת קאנטרי, אז בואו נקרא להם קאנטרי אלטרנטיווי'. האמת שלא אכפת לי. מצדי שיגדירו את המוסיקה שלנו כפולקה מהחלל החיצון. העיקר שיקשיבו".

*#