אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הליהוק המושלם של תיאטרון גשר

"שונאים, סיפור אהבה" מדלגת בין צלעות משולש האהבה שטווה בשביס-זינגר, ועל אף ארכנות ורישול מעטים מהווה סיום מרשים לטרילוגיה תיאטרונית מרתקת

תגובות

ההצגה החדשה של תיאטרון גשר, "שונאים, סיפור אהבה", חותמת את טרילוגיית בשביס-זינגר שנפתחה ב"העבד" (2002) והמשיכה ב"שושה" (2003): המחזה הראשון התרחש בפולין של המאה ה-17, עלילת המחזה השני נעה ונדה בין אירופה של שנות הש-30 ובין ארץ-ישראל של שנות ה-40, ואילו המחזה השלישי והאחרון כבר מפליג אל העולם החדש ומתאר את החיים בניו יורק רבתי לאחר מלחמת העולם השניה. לכאורה, מדובר במציאות שופעת ונוצצת, רחוקה אלפי שנות אור מהחורבן האנושי והגיאוגרפי שהתרחש באירופה; אבל למעשה, היטלר וכבשניו ממשיכים לרדוף את הניצולים גם כשהם משתעשעים בקרוסלות של קוני איילנד, מזיעים ברכבת המובילה לברונקס, או אוכלים פנקייקס בקפיטריות המוארות של מנהטן. גיבור המחזה, הרמן ברודר, מוצא עצמו קרוע בין שלוש נשים - אשתו יאדוויגה, האיכרה הפולניה שהצילה את חייו בזמן המלחמה, כשהסתתר במתבן ביתה; המאהבת מאשה, ניצולת שואה יפהפייה אך מעורערת; ואשתו הראשונה תמרה, שמבליחה לפתע פתאום בניו יורק שנים לאחר שנרצחה, על פי השמועות, בידי הנאצים. דווקא תמרה הצינית, ששרדה את הגיהנום, מוכנה לסייע להרמן האומלל בניסיונו לתמרן בין שלל מחויבויותיו, שקריו, ומיטותיו. "כאן באמריקה מצויים אנשים אשר להם 'בוסים', כמאמר הבריות", אומרת תמרה להרמן (בתרגומו של ישראל זמיר), "הנח לי להיות ה'בוס' שלך, מסור את עצמך בידי. תאר לעצמך שאתה במחנה ריכוז ומוכרח לציית למה שאומרים לך".שונאים סיפור אהבה - לפרטים נוספים ומועדי מופעמיכאל הנדלזלץ חושב שסשה דמידוב איבד את הכריזמהישראל דמידוב נקרע בין שלוש נשים

הקרבה הנחשפת בין הקפיטליזם האמריקאי ובין הפאשיזם האירופאי הופכת את "שונאים, סיפור אהבה" למעין גרסת צללים אפלה ומטלטלת של "מותו של סוכן". אין זה מקרה, אולי, שהרמן, שמתפרנס מכתיבת דרשות עבור רב אמיד, מתחזה למוכר ספרים הנודד מעיר לעיר ("אני סוכן נוסע, כפי שמכנים זאת כאן", הוא משקר מתוך הרגל לתמרה). בשביס-זינגר נוטל את החלום האמריקאי של ארתור מילר וממקם אותו על רצף כרונולוגי ותרבותי עשיר בהרבה (ואמנם, רק כשצפיתי בהצגה של גשר תפסתי, בראשונה, כי למרות שמחזהו של מילר מתרחש שנים ספורות לאחר תום מלחמת העולם השניה - ולמרות שביף והאפי, שני בניו של ווילי, היו מן הסתם בגיל הגיוס למחרת ההתקפה על פרל הארבור - המלחמה נעדרת מהמחזה, לפחות באופן מפורש). כמו ווילי לומן, גם הרמן ברודר הוא מעין גיבור טרגי רווי סתירות, פסיבי להכעיס אך גם שתלטן וצדקן. ומעניין שההצגה של גשר מזכירה קצת, מבחינה ויזואלית, את הפקת "מותו של סוכן" שהועלתה בתיאטרון הבימה ב-2003 בבימויו של רוני פינקוביץ'. השימוש בהקרנות וידאו ובחלקי תפאורה המוסעים אל תוך הבמה (בעיצובו המעולה של סיימון פסטוך) מאפשר לבמאי יבגני אריה לרתום כאן לצרכיו את האסתטיקה של המודרנה (קרונות רכבת, פנורמות קולנועיות, כוּכי טלפון) ואגב כך ליצור תמונות בימתיות מרהיבות הלוכדות, בדימוי יחיד, את מה שהרומן של בשביס-זינגר אומר לפעמים בהרבה מאוד מלים: למשל, כשתפאורת דירתה של יאדוויגה שטה בדיוק מאחורי שולחן האוכל של מאשה ומספקת להרמן הזדמנות מצויינת לדלג בנונשלנטיות מטשולנט אחד למשנהו.

יש פער מטריד במקצת בין הבמה הנקייה שמאפיינת את ההפקה הזו ובין שפע הפרטים, הגיאוגרפיים והתקופתיים, הגודשים את הרומן המקורי: אריה אמנם מראה את הרמן נוסע הלוך ושוב בקרונות הרכבת, אבל את מקומה של הצפיפות המחרידה (הרמן משווה אותה למצב ברכבות של היטלר) תופס כאן דימוי נזירי מאוד - הרמן ניצב לבדו בריבוע של אור בקדמת הבמה, ידו האחת אוחזת במוט בלתי נראה מעל ראשו. האבסטרקטיות הזו, כשלעצמה, אינה פוגמת בהצגה; רוב הזמן, העיצוב וההעמדה מבטאים היטב את ייאושו הסחרחר של הרמן, הסובב ללא הרף בעיר. הליהוק מושלם: שחקני גשר כמו נולדו לגלם את התפקידים הללו. ישראל דמידוב כבוי ונואש בתפקיד הרמן; נטליה מנור נהדרת כיאדוויגה הפשוטה; רות חיילובסקי, בהופעה מלכותית במיוחד, פנטסטית כתמרה ששבה מן המתים; ואילו אפרת בן-צור מתעלה מעל כולם כמאשה הסקסית, המיטלטלת בין תקווה וחידלון.

אבל הבעיה האמיתית של ההצגה טמונה בעיבוד (של יבגני אריה בשיתוף רועי חן) הסובל מארכנות יתר. אמנם גם הרומן, כמו ההצגה, מחולק לשני חלקים, אבל בניגוד לטקסט הספרותי, שמצליח לשמור על מתח לאורך 200 עמודיו, ההצגה מנסה - קצת כמו הרמן עצמו, כמובן - לדלג שוב ושוב בין צלעותיו של המשולש. העובדה שקריאתו הנואשת של הרמן, שחותמת את המערכה הראשונה של ההצגה ("לֵכנה לכל הרוחות - כולכן יחד!") מופיעה ברומן רק באמצע החלק השני ממחישה את הבדלי הקצב. אריה מקדיש, למשל, תשומת לב רבה לתמונת המסיבה בבית הרב: הוא מגדיל ומבליט את תפקידו של השחקן יאשה קוטיק (אלון פרידמן), בדרן יהודי שמאשה פגשה במהלך המלחמה, ובכך מעצים את תמת התיאטרליות וההתחזות. אבל דווקא השבר ביחסיהם של מאשה והרמן - שבר שעומד בלב העלילה - זוכה פה לפיתוח קצת מרושל. ייתכן שלא מאוחר מדי לקצר ולהדק את ההצגה, אולי אפילו לבטל את ההפסקה. אבל גם במצבה הנוכחי מדובר בסיום מרשים ומכמיר לב לטרילוגיה תיאטרונית מרתקת.שונאים סיפור אהבה - לפרטים נוספים ומועדי מופעמיכאל הנדלזלץ חושב שסשה דמידוב איבד את הכריזמהישראל דמידוב נקרע בין שלוש נשים

*#