אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עמיר לב: הפואטיקה של הדומסטיקה

תגובות

הרבה לפני שהדביק על המכונית שלו את הסטיקר "תשוחרר טלי פחימה", ולפני שכתב על הגעגוע של תושבי ג'נין ליקיריהם המתים - המוסיקה של עמיר לב עוררה תגובות קיצוניות. המתנגדים טענו שהמשפט "המוסיקה של עמיר לב" מכיל סתירה פנימית. איזו מוסיקה? מה, הדקלום הגמלוני והחרוך הזה? אתם בוודאי צוחקים. מנגד ניצבים אוהדיו של לב, שבשבילם הדקלום החרוך שלו הוא לא פחות מאשר קולה של האמת. או אם להיות קצת פחות דרמטיים, אחד הקולות הנוקבים, האמיתיים, ההומניסטיים, וחרף צרידותו גם אחד הצלולים שהצמיחה המוסיקה הישראלית ב-20 השנים האחרונות. YMCA - סיפור מאת עמיר לבעמיר לב - למועדי מופעעמיר לב - הזמר הכי רלוונטי בארץהחיים הפסטורליים בגליל לא הרגיעו את עמיר לב אולי זאת הקליפה הגסה של השירים של לב שמונעת מהממעיטים בערכו לחוש ברגישות העמוקה שלו. בשביל אוהדיו, לעומת זאת, העטיפה המחוספסת הופכת את המפגש עם הרגישות שלו למענג יותר. זאת התחתית הכפולה שקיימת בשיריו כשהוא במיטבו. הם נשמעים פשוטים, והם אכן פשוטים, אבל מתחת לריאליזם הקיצוני רוחש לעתים מיסתורין (הסוף המפורסם של "אריה ורותי"), ומתחת לטון הקורקטי גועשת מערבולת של רגשות. "הקומקום שורק פעם לך פעם לי" - כך נפתח אחד משירי האלבום החדש. זאת תמונה עגומה מחיי נישואים בשש מלים עם כלי מטבח. בהמשך השיר מככבים ברגים, שמיכות, כרטיסי אשראי והאיש של הגז, שמגיע דווקא כשבני הזוג נמצאים מתחת לשולחן, ספק מסתתרים ספק בעיצומו של זיון התפייסות סוער. עמיר לב מציג: הפואטיקה של הדומסטיקה.

לב הופיע על מפת המוסיקה הישראלית ב-1991 והאלבום הראשון שלו, בהפקתו המהוקצעת של לואי להב, היה כישלון כל כך צורב, שרבים חושבים ש"עמיר לב" מ-1995 הוא אלבום הבכורה שלו. אפשר להבין מדוע. היו באלבום השני חדות, רעננות ודחיפות שיש בדרך כלל רק באלבומי בכורה. האלבום היה תוצר ישיר של פריחת הרוק הישראלי של תחילת שנות ה-90, אבל לב היה מבוגר מכדי להשתייך לדור של להקות רוקסן וממילא הכתיבה שלו, שעמסה על גבה את כל משא החיים, מיקמה אותו במשבצת פרטית משלו. מבחינה מוסיקלית לב לא הצליח, וספק אם יצליח בעתיד, לשחזר את השיא של "עמיר לב". אבל מי שטוען שלב אינו מוסיקאי פשוט לא הקשיב לאלבום הזה, שמבחינה מסחרית לא ממש הצליח, אולי בשל הצליל שלו - רוק בסיסי, רזה וקשוח יחסית.

האלבום הבא, "פעם בחיים" (1998), היה המצליח ביותר מבחינה מסחרית. הרוק הבסיסי של "עמיר לב" נזנח לטובת מעטפת צליל אוורירית ומעודנת, שנארגה בתבונה ובכישרון על ידי מפיק האלבום, אמיר צורף. "פעם בחיים" כלל כמה שירים נפלאים, כמו "כחול וירוק" ו"עננים שחורים", אבל היה בו גם משהו מסוגנן מדי, שלא תמיד הלם את לב והקהה מעט את העוקץ הבוטה של השירים שלו.

"לפעמים אני מאושר", שיצא ב-2004, ארבע שנים אחרי שלב עבר להתגורר בגליל, חתך בחזרה אל הפשטות הבסיסית, אבל היה אלבום פושר ולא שיכנע בצדקת המהלך. עכשיו יוצא "הכל כאן", ולפני שמתייחסים לצד המוסיקלי שלו אי אפשר שלא לדבר על השינוי בטקסטים של לב.

לב של "הכל כאן" נושא על גבו לא רק את משא חייו אלא גם את המשא של זולתו. ז'אנר הפואמה הביתית לא נפקד מהאלבום החדש, אבל לב מסתכל גם החוצה ושר על זונות, מנקות, שוטפות כלים, שומרים. החשיפה הראשונה לשירים האלה (בהופעה לפני כחודשיים) היתה חוויה חזקה ומרגשת מאוד. לב הצטייר כמצפון ענק עם זיפים, שחופר בתוך פצע מדמם שהרוב המכריע של המוסיקאים הישראלים מעדיפים לא לראות.

ההאזנה לאלבום החדש מגלה שלשירים החברתיים של לב יש גם מגבלות. נדמה שאין בהם אותה תחתית כפולה שקיימת לרוב בשיריו (ריכוזם בחטיבה אחת באלבום מעמיקה את הבעיה). לב הוא אולי היוצר היחיד שיכול למקם שיר שלו במכון "פרדייז" בקריות או בשוק של רמלה-לוד ("ליד דוכן של בגדים שאי אפשר למדוד"), אבל כשגיבורת השיר שלו היא גם מנקה וגיבורה בדימוס של תנועת מחאה וגם אם שכולה, זה נשמע כמעט כמו אופרת סבון.

מבחינה מוסיקלית, "הכל כאן" נשאר בקצה הפשוט והבסיסי, לטוב ולרע. אף שעודד פרח, שהפיק את "עמיר לב", שוב אמון על ההפקה, אין כאן חזרה אל הגיטרות הבוערות, וכשהשירים החדשים מזכירים שירים מ"עמיר לב", זה קורה שלא בטובתם (מי שרוצה לטעון שלב כותב את אותו שיר כבר 15 שנה ימצא ראיה מפלילה ב"פרדייס", שהפזמון שלו קרוב מדי ל"אריה ורותי"; וכש"YMCA" החדש מחליק פתאום אל סיום חרישי, הוא לא יכול שלא להחוויר לעומת הסוף המופלא של "שש שעות", שנקט את אותה תחבולה אבל בצורה מושלמת).

עם זאת, "YMCA" מבטא את כל מה שטוב ב"הכל כאן", ויש בו הרבה טוב. כשלחן פשוט אך לא ממוחזר של לב פוגש טקסט מובחר שלו (וזה קורה בכמחצית משירי האלבום), אין דבר מתגמל יותר מאשר להתבונן בו מתבונן. אף אחד אחר לא יכתוב שורות כמו "ילד מזיע נכנס מבקש טרופית / כל הדרך מהמגרש בשמש ליד הכביש / ועוד אחרי אימון, אני משתדל לזכור את הפנים / הכוכבים הגדולים באים מהמקומות הקשים". בשיר האחרון באלבום לב צוחק על עצמו, "כמה כבר אפשר לשמוע את הסיפורים שלי". כשהם טובים, אין גבול לסבלנות שלנו. YMCA - סיפור מאת עמיר לבעמיר לב - למועדי מופעעמיר לב - הזמר הכי רלוונטי בארץהחיים הפסטורליים בגליל לא הרגיעו את עמיר לב

כתבות שאולי פספסתם

*#