אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סוף טוב, לא הכל טוב

מאחורי הספרים החביבים של ג'וליה דונלדסון מסתתרת טרגדיה גדולה. בראיון לרגל צאת ספרה "הנסיכה והקוסם" בישראל היא מספרת על חיבתה לדמויות של שורדים

תגובות

לג'וליה דונלדסון קצת נמאס מכך שחוזרים ושואלים אותה על "טרופותי". ספר הילדים הפופולרי, פרי עטה, יצא לאור לפני כעשור, והוציא את הסופרת הבריטית מאלמוניותה כשהיה לרב מכר בשפות רבות. הספר והמשכו, "טרופותי הבת", זיכו אותה בכמה פרסים חשובים, ו"טרופותי" אף עובד להצגה שעלתה בווסט אנד ובברודווי ב-2005. אף שנהפכה מאז לאחת מסופרות הילדים המצליחות ביותר בשפה האנגלית, היא עדיין מזוהה בעיקר עם הספר הזה.

"מובן שאני אוהבת את 'טרופותי'", היא אומרת בראיון טלפוני מביתה שבגלזגו, סקוטלנד. "אני הרי המצאתי אותו, והוא נהפך משום מה להצלחה. מאז המחזנו אותו, ואנחנו מעלים את המחזה מדי פעם עם ילדים. זה כיף גדול. אבל לאנשים לא תמיד ברור שהמשכתי מאז, ויש דברים אחרים שמעניינים אותי".

דונלדסון, בת 60, היא סופרת פורה במיוחד, ופירסמה עד היום עשרות ספרים ומחזות לילדים. לעברית תורגמו עד היום, חוץ מ"טרופותי" (בהוצאת מעריב) וספר ההמשך שלו "טרופותי הבת" (בהוצאת כנרת), יותר מ-10 מספריה, ובהם "הענק הכי גנדרן בעולם", "לקוף יש בעיה" ואחרים, כולם בהוצאת כנרת. השבוע הגיע לחנויות ספר חדש שלה עם איורים מושכי לב ושמו "הנסיכה והקוסם".

אני העכבר, בעלי המפלצת

בספריה של דונלדסון הטקסט מועט ואת רוב הדף תופסים האיורים. לדבריה, היא מעדיפה לכתוב לילדים קטנים משום שכישרון החריזה שלה בא לידי ביטוי בספרים האלה. לעתים נדמה שמקצת מספריה, אולי בשל הקצב המהיר שבו הם יוצאים, נכתבים על פי נוסחה. אבל ללא ספק, "טרופותי" מייצג את דונלדסון במיטבה: השפה שלו מעידה על החוש המוסיקלי של הסופרת, שנוהגת להופיע לפני ילדים באירועי קריאה עם הגיטרה שלה. עלילת הסיפור, על עכבר שמצליח להתחמק בפיקחות מחיות המבקשות לטרוף אותו וגם ממפלצת ששמה "טרופותי", מורכבת, יחסית לספרי פעוטות, ומציגה בעיה ופתרון מרגיע.

המשפט החוזר בסיפור, "טרופותי, אין דבר כזה", מהדהד לאורכו כמו אמירה סוגסטיווית. לא קשה לנחש שברובד העמוק של הספר הוא מכוון להתמודדות עם פחדים. טיפולה של דונלדסון בפחדי הילדים הוא עדין ומתוחכם כאחד. מדוע היא חושבת שילדים אהבו את הספר? דונלדסון מצטנעת כשהיא מעלה את ההשערה שהחריזה והאיורים הם ששבו את לב הילדים. עם זאת, היא מסכימה שהילדים מזדהים עם דמות העכבר החלשלוש, האנטי-גיבור האולטימטיווי.

לדבריה, היא מוקסמת מסיפורים על שורדים, כאלה שהחלו מאפס ומחפשים את מקומם בעולם. היא אכן כותבת עליהם לא מעט, למשל בספר חדש לבני נוער שעדיין לא יצא, על נער ונערה שגרים ברחוב. אולי בגלל שגם היא כזאת, ונדרש לה זמן רב עד שנהפכה לסופרת מוכרת. היא גדלה בבית אבן ויקטוריאני בלונדון, וכפי הנראה נהנתה מילדות מאושרת בחיק משפחתה המורחבת. כשבגרה החליטה ללמוד לימודי צרפתית ותיאטרון באוניברסיטת בריסטול, וחשבה להיות שחקנית. באוניברסיטה פגשה את בעלה מלקולם, כיום רופא ילדים. אחרי הלימודים הם נסעו ברחבי אירופה והיו לזמרי רחוב, ושרו ליד בתי קפה ברומא ופאריס את שירי הביטלס ושירים אחרים שדונלדסון כתבה. במידה מסוימת הם לא מעולם לא הפסיקו לשיר, וכיום מלקולם נוהג לשחק לצדה במחזות שהיא כותבת. "אני העכבר, הוא המפלצת, עם התלבושות והכל", היא מספרת.

כששבו בני הזוג לאנגליה, המשיכה דונלדסון לכתוב שירים. הקלטה של אחד משיריה שנשלחה לערוץ בי-בי-סי פתחה לה את דלת לעולם הטלוויזיה לילדים, והיא ביצעה את שיריה בכמה תוכניות. במקביל, כתבה הצגות ילדים והופיעה בבתי ספר. ב-1993 פירסמה את ספרה הראשון "A Squash and A Squeese", עיבוד של אחד משיריה.

החבר הדמיוני במראה

גם כיום, כשהיא עסוקה במסעות לקידום ספריה בעולם, היא לא מוותרת על מגע ישיר עם הקהל. "להיפגש עם ילדים קטנים זה אחרת. הם שואלים שאלות מצחיקות. למשל, אלו עוגיות אני אוהבת. הם נוגעים והם נלהבים", היא אומרת. "הם לא קוראים כמו שאנחנו קראנו, כמובן. אבל אני מאמינה שהם חוזרים לקריאה בגיל מבוגר יותר, אם הוריהם מקריאים להם בגיל צעיר".

היא עצמה קראה המון בילדותה. "הטלוויזיה החלה רק כשהייתי בת עשר, וגם אז רק שעה ביום. זה ההבדל". לדבריה, היא קראה כל מה שבנות אוהבות בגיל הזה, אבל אהבה במיוחד את ספריה של אדית נסבית. "אלה היו ספרים מאוד ריאליסטים, אבל תמיד היה משהו קטן בסיפור שחרג מהתחום הריאלי. זה השפיע עלי בספרים שכתבתי, כמו בספרי הנסיכה מראלה".

בספרים הללו, שמיועדים לילדים בגיל בית הספר, מסופר על ילדה ששמה אלן המגלה חברה דמיונית במראה. דונלדסון מספרת שהרעיון נולד מאחד מילדיה ש"נהג להיכנס לארון שכינה 'מעלית' שהיתה בו מראה ארוכה, ולצאת משם כל פעם בדמות אחרת". הילד הזה הוא האמיש, בנה הבכור, שסבל מסכיזופרניה והתאבד לפני שש שנים כשהיה בן 25. סיפור חייו הטראגי הוא הצל שמלווה את חייה של דונלדסון. כך שמאחורי הספרים החביבים, החיוכים והגיטרה, יש בעצם עצב גדול מאוד.

לפני שנתיים, בראיון נדיר שהעניקה ל"סאנדיי טיימס" ובו דיברה לראשונה על מותו, סיפרה דונלדסון באריכות על ילדותו הקשה ועל מחלתו. בהמשך פורסם באותו עיתון שהיא התבטאה בעד הגברת הענישה על שימוש ואחזקה של סמים קלים. ואולם לדברי דונלדסון, דבריה הוצאו מהקשרם ובנה לא התאבד בגלל סמים, אף שהסמים הרעו את מצבו. על רקע הטרגדיה שלה כאם, קשה להימנע מקריאה נוספת של ספריה ובמיוחד של "טרופותי", כסיפור על מישהו שנלחם בשדים שלו. בסיפור, שלא כמו בחיים, דונלדסון מעניקה לעכבר תבונה שמחלצת אותו ללא פגע מהמלכודת, ואפשר ללמוד מכך על הכוח המרפא של הסיפור.

להחליף צורה וצבע

גם בספר החדש שיצא השבוע, "הנסיכה והקוסם", יש משהו מהאיכות האפלה של "טרופותי", ואולי אף במידה רבה יותר. הסיפור, עיבוד מודרניסטי של כמה אגדות, מתחיל בדיוק כמו אגדת "היפהפיה הנמה", ואף מתייחס אליה באירוניה. מסופר בו על נסיכה שהקוסם הרע לא הוזמן למסיבת יום ההולדת שלה. כאשר הוא מגלה זאת, הוא הופך אותה ואת כל באי הארמון לאבן, חוטף את הנסיכה וכולא אותה בארמונו. הפיה הטובה שמנסה להפר את רוע הגזירה מאפשרת לנסיכה להחליף צורה וצבע כדי לברוח. אלא שבמקום שהנסיכה תעצום עין ותהייה פאסיווית למאה שנה עד לבוא הנסיך כמו באגדה הקלאסית, היא נדונה לחיים סיזיפיים. בריחתה של הנסיכה מתארכת ומתמשכת לאין קץ על פני דפים רבים ותושייתה כמעט ולא מצילה אותה.

יש משהו אכזרי בכך שבכל פעם שהיא מחליפה צורה וצבע כדי לברוח, הקוסם קורא בספר הקסמים שלו ומגלה מה מעשיה. עונשה, עבודות בית מפרכות, ממש מזמין קריאה פמיניסטית. כך, למשל, בפעם הראשונה היא הופכת את עצמה לדג כחול ובור חת דרך תעלת מים המקיפה את הארמון. עונשה הוא לשטוף כלים כחולים מלוכלכים ודביקים. למחרת, כשהיא הופכת את עצמה לאפרוח צהוב, עליה להתליא גרביים צהובים. וכך הלאה. האם הנסיכה נענשת על עצמאותה וחוסר צייתנותה? קשה לחלץ מדונלדסון פרשנות פמיניסטית או אחרת לספר הטעון. ניכר שהיא חוששת שאמירות כאלה ירתיעו את ההורים, ולדבריה, היא לא רוצה שיחשבו שהספר כבד מדי. "הכוונה שלי היתה לכתוב ספר על צבעים ועל השתנות. לא יותר מזה. אני לא בעד כתיבת ספר סביב מסר", היא אומרת.

בכל מקרה, דונלדסון דואגת שהסוף יהיה טוב בכל ספריה, גם באלה שמיועדים לילדים גדולים יותר. ב"הנסיכה והקוסם" הנסיכה הופכת את עצמה לדף חלק, עוד סמל שאפשר להעמיס עליו ניתוחים פסיכולוגיים ופמיניסטיים לרוב, וכך מערימה על הקוסם. "אחרי הכל את צריכה להיות אופטימית, ולכתוב ספרים עם תקווה", היא אומרת, "אחרת מה הטעם?".

כתבות שאולי פספסתם

*#