אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המלך חוויאר הראשון

הרומן "כל הנשמות" של חוויאר מריאס רואה עתה אור בעברית. בראיון אתו דוחה הסופר הספרדי המוערך את הטענות שהוא אנטי ישראל ומסביר כיצד הפך למלך של אחד מאיי הודו המערבית

תגובות

חוויאר מריאס הוא סופר ספרדי נחשב ומעוטר, שמצליח גם ברשימות רבי המכר. ספרו "כל הנשמות", שהופיע במקור בדיוק לפני 20 שנה רואה אור עתה בעברית (תירגם מספרדית אסף אשכנזי, הוצאת עברית). בזמן מבצע צה"ל בעזה הוא פירסם בעיתון הספרדי "אל פאיס" מאמר חריף שבו תקף את ישראל ואמר שלא יבקר בה כל עוד מדיניותה "התוקפנית באופן מוגזם כלפי הפלסטינים" לא תשתנה. בשיחה אתו, המתקיימת בטלפון למדריד, הוא אומר שאינו קורא לחרם על ישראל, אלא זו החלטה אישית שלו, ואם המצב ישתנה, ישנה את דעתו כפי שעשה ביחס לארצות הברית.

מריאס, יליד מדריד, הוא בנו של הפילוסוף והסופר חוליאן מריאס, שבעקבות התנגדותו לשלטון פרנקו יצא לגלות בארצות הברית, שם בילה חוויאר הצעיר חלק מילדותו. מריאס, חבר האקדמיה המלכותית הספרדית, זכה להצלחה ביקורתית ומסחרית גדולה בספריו "גבר סנטימנטלי" (1986), "לב לבן כל כך" (1992) ו"מחר בקרב חשוב עלי" (1994), ונחשב לאחד מגדולי הכותבים בספרדית כיום. מריאס עבד גם כמתרגם, עורך ספרותי ופובליציסט, ולימד ספרות ספרדית באוניברסיטת אוקספורד בתחילת שנות ה-80 - חוויה שבהשראתה כתב את "כל הנשמות". ברומן זה הוא כתב על החיים האקדמיים המנומנמים כלפי חוץ, אך רוחשים תשוקות וסודות מתחת לפני השטח, באוניברסיטה הבריטית המכובדת.

"'כל הנשמות' הוא ספר מיוחד בעבורי, ספרי האהוב עלי ביותר עד כה, שהמשיך ללוות אותי בכל השנים מאז נכתב", אמר השבוע מריאס, בן 57. "המספר שמוליך את הרומן הזה, בגוף ראשון, הוא אותו מספר שעומד במרכז הספר האחרון שלי, 'פניך מחר' (ספר שמורכב משלושה כרכים שונים ומחזיק 1,600 עמודים. רב"ל), רק צעיר יותר וחסר שם. ב'כל הנשמות' יצרתי עולם, שאליו חזרתי בכתיבתי מאוחר יותר, בהזדמנויות שונות, גם בספרי 'הגב השחור של הזמן', שאותו אני מכנה ספר שקרי משום שהוא עוסק בחיים שלי עצמי, וכתיבה כזאת היא לא באמת כתיבה ספרותית".

מחמאה לא מכוונת

היו מבקרים שטענו ש"כל הנשמות" הוא ספר לא ספרדי. האם זה עלבון?

"המבקרים הספרדים אמרו שאני כותב ספרים לא ספרדיים כבר אחרי הרומן הראשון שפירסמתי בגיל 19, והם המשיכו לומר את זה על כל הספרים שכתבתי עד היום, גם בגלל התוכן שלהם וגם בגלל סגנון הכתיבה שלי. היו גם כאלה שטענו נגדי שהספרים שלי הם 'ספרים שתורגמו לספרדית'. אני, שעבדתי כמתרגם במשך שנים רבות (מריאס תירגם לספרדית יצירות של קונרד, פוקנר, נבוקוב ואחרים - רב"ל), דווקא מתייחס לטענה הזאת כאל מחמאה לא מכוונת".

אפשר בכלל לדבר על קווים מאפיינים לספרות הספרדית?

"בספרד היתה במשך שנים רבות גישה מאוד פרובינציאלית - טענו שספרות ספרדית חייבת לעסוק באירועים היסטוריים בתולדות ספרד או בבעיות ספרדיות. הכתיבה האישית, או האוניוורסלית, נתפשה כמשהו חשוד. אני הייתי בין החלוצים שפילסו דרך לספרות ספרדית מסוג אחר, שונה מהאובססיה הלאומית שלנו - הפחד מהעולם שמחוץ לספרד. בכל מקרה, אני לא מרגיש צורך להוכיח שאני סופר ספרדי - עצם העובדה שאני גר בספרד וכותב בספרדית אמורה להיות הוכחה מספקת לכך".

חוויאר מריאס. "בברנז'ה הספרותית בספרד לא אוהבים אותי"

מה הסיבה לכך הספרים שלך ושל סופרים ספרדים אחרים מצליחים מאוד לאחרונה מחוץ לספרד, גם בישראל?

"בשנים האחרונות יש סופרים ספרדים מצוינים שהצליחו מאוד בעולם, כמו אדוארדו מנדוסה או אנריקה וילה-מטאס, וגם סופרים ספרדים מצוינים הרבה פחות כמו קרלוס רואיס סאפון (מחבר רב המכר "צלה של הרוח" - רב"ל) שמכרו הרבה מאוד ספרים. זה תהליך שנמשך כבר כ-20 שנים, אבל אני חושב שהשיא עוד נמצא לפנינו. ספרים ספרדיים כבר לא נתפשים בעולם כמו משהו אקזוטי, על חיילים משופמים וצועניות פראיות, אלא נמדדים לפי האיכות של כותביהם, כמו במקרה של ספרות צרפתית, איטלקית או גרמנית".

בשנים האחרונות מזכירים אותך כמועמד אפשרי לזכייה בפרס הנובל לספרות. זה משהו שאתה מצפה לו, או אולי דווקא חושש ממנו?

"אני יודע שמדברים על זה, במיוחד בעולם האנגלו-סקסי, כי בספרד הברנז'ה הספרותית לא מחבבת אותי במיוחד, אבל זה נראה לי מוזר, כמעט מדע בדיוני. אני לא אומר את זה בהצטנעות, כי אני חושב שלא מגיע לי לזכות בפרס - היו סופרים טובים הרבה פחות ממני שזכו בו, אבל פשוט לא נראה לי שזה יקרה. יש לכך גם סיבות מעשיות מאוד: הספר הכי מצליח שלי, 'לב לבן כל כך', תורגם להרבה מאוד שפות וראה אור ברוב מדינות אירופה, אבל לא בשוודיה. שם כמעט לא תירגמו ספרים שלי".

בדיחה היסטורית

"כל הנשמות" עוסק בין השאר בחייו וביצירתו יוצאי הדופן של הסופר הבריטי הנשכח ג'ון גוסוורת. האם זה נכון שלאחר כתיבת הספר נבחר מריאס למלא את התפקיד שהיה פעם של גוסוורת, מלך האי הקטנטן רדונדה, אחד מאיי הודו המערבית? "כשכתבתי על רדונדה", אומר מריאס, "לא ידעתי הרבה על גוסוורת ועל האי שעליו הוא הכריז כשלו, למרות טענות אחרות לריבונות עליו (האי שייך לאנטיגואה וברבודה - רב"ל). אחרי שיצא 'כל הנשמות', רבים בספרד חשבו שזו דמות שבראתי ולא סופר אמיתי. אחד מהיורשים האידיאולוגיים של גוסוורת יצר אתי קשר והציע לי לקבל את התפקיד המפוקפק של מלך רדונדה. מדובר, כמובן, בבדיחה היסטורית משעשעת וחביבה, שמאוד שמחתי להיות חלק ממנה. שאלתי מה המחויבויות שלי כמלך, והוא השיב שעלי לשמור בחיים על אגדת רדונדה, מה שכבר עשיתי בספרים 'כל הנשמות' ו'הגב השחור של הזמן', ולכן לא יכולתי לדחות הצעה נדיבה שכזאת".

ומה היתרונות שמגיעים עם התואר "המלך חוויאר הראשון"?

"מעטים מאוד. יש לי זכות, שאיש לא יכול לערער עליה, משום שהיא למעשה חסרת כל משמעות ותוקף, לחלק תוארי אצולה פיקטיוויים, כפי שעשה גוסוורת עצמו בעבר - זכות שבה השתמשתי בנדיבות. מיניתי לדוכסים סופרים ואנשי קולנוע כמו פדרו אלמודובר, פרנסיס פורד קופולה, ג'ורג' סטיינר ואומברטו אקו. כמו כן, ייסדתי פרס שמוענק מדי שנה לקולנוען או סופר לא ספרדי וכולל מענק כספי צנוע ותואר דוכס. השופטים הם שאר הדוכסים של רדונדה. הכסף לפרס, אגב, מגיע מהכיס הפרטי שלי".

האם נכון שבעבר תרמת סכום נאה גם לקבוצת הכדורגל הספרדית נומאנסיה?

"נומאנסיה היתה הקבוצה שאהדתי בקיץ, כשהייתי מבלה את החופשות של ילדותי בעיר סורייה. בשאר ימות השנה הייתי אוהד של ריאל מדריד הגדולה. נומאנסיה היא קבוצה קטנטנה שתמיד שיחקה בליגות הנמוכות וסיפקה לי בעיקר אכזבות ומפחי נפש. ב-1999, כשהיא עלתה לראשונה לליגה הבכירה בספרד והצליחה להישאר בה בתום העונה, תרמתי לה כ-30 אלף דולר. סכום מכובד מאוד לדעתי, בטח בשביל סופר. זה היה אקט של שיגעון רגעי, אבל אני לא מצטער עליו.

"הרבה אנשים שואלים אותי, איך מישהו 'מעודן וחכם' כמוני יכול להתלהב מכדורגל, ואני מופתע בכל פעם מחדש מהשאלה הזאת. זו האהבה הגדולה שלי. במשך השנים אדם יכול להחליף טעמים באוכל, באמנות ובפוליטיקה, אבל נדיר מאוד שהוא יפסיק לאהוד את הקבוצה שלו ויחליף אותה בקבוצה אחרת. לאוהדי כדורגל יש זכות גדולה: לחזור בכל שבוע אל הילדות שלהם, לחיות אותה מחדש באותה אינטנסיוויות, לטוב ולרע".

כוח לא פרופורציונלי

כתבת שאינך מוכן לבקר בישראל, גם אם יוענק לך פרס ירושלים היוקרתי. מדוע?

"במאמר שלי, שנכתב בעיצומה של המלחמה בעזה, כתבתי שלישראל יש זכות להגן על עצמה ושבזמן מלחמה מותר לעשות מה שצריך ולפעמים גם את מה שלא צריך. אני לא מדבר על מוסר נוצרי של להגיש את הלחי השנייה. מלחמה היא לעתים רע הכרחי כדי להגן על קיומך. עם זאת, אני חושב שישראל הפעילה כוח גדול מדי, לא פרופורציונלי יחסית להתקפות של הפלסטינים עליה".

כתבת שישראל התנהגה כמו "חיה", שהיא הגיבה בשליפת אקדח על סטירה שספגה. לא כינית בתארים כאלה מדינות אחרות, כמו איראן או ונצואלה.

"המאמר הזה היה הראשון שאי פעם כתבתי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אני בדרך כלל מעדיף לא לעסוק בנושאים שבהם אני לא מבין לעומק, אבל אחרי שראיתי בטלוויזיה את המראות הקשים מעזה, הרגשתי צורך עז לכתוב משהו על מה שקורה. פשוט אי אפשר להבליג על כך. אגב, גם לאיראן, ונצואלה או קובה אני לא מתכוון להגיע, משום שאני מתנגד לפוליטיקה שלהן. במשך שמונה שנים, סירבתי לטוס לארצות הברית, כדי לקדם את הספרים שלי או לקבל פרסים ספרותיים, משום שהתנגדתי נחרצות למדיניות של הנשיא ג'ורג' בוש".

אבל לא כתבת על כך, בטח לא בחריפות כזאת, וגם לא קראת להטיל חרם אינטלקטואלי, קבוצתי או אישי, על ארצות הברית.

"אני גם לא רוצה להטיל חרם כזה על ישראל. זו ההחלטה שלי בלבד. לצערי, פשוט לא יהיה לי נוח להיות שם. העובדה שבישראל מתקיימות בחירות לא הופכת אותה למדינה דמוקרטית אמיתית, לדעתי. אבל אם המצב ישתנה, כמו שקרה בארצות הברית, גם הדעה שלי תשתנה.

"חשוב לי גם לציין שהביקורת שלי על ישראל לא הופכת אותי לחסיד של הפלסטינים. יש לי הרבה ביקורת גם עליהם, ואחרי פרסום המאמר, כשקיבלתי הצעות להצטרף לפעילות פרו-פלסטינית, סירבתי לכולן. אני חושב שהמנהיגים בשני הצדדים נוהגים בחוסר היגיון וגוררים את העמים שלהם למלחמה קשה ומיותרת".

*#