אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ימי חמישי בלי גרבוז

חילופי דורות במדרשה לאמנות: יאיר גרבוז, המנהל היוצא, מעביר את המכחול לדורון רבינא ובהזדמנות זו דורש להקים ועדת חקירה שתבדוק את הזלזול של המדינה באמנות. רבינא מצדו מקווה ליצור מחדש זירה עצבנית של ויכוח תרבותי-פוליטי

תגובות

יאיר גרבוז חוזר לסטודיו. בסוף שנת הלימודים הזאת יעזוב את המדרשה לאמנות, שניהל במשך 12 שנים. עוד לפני כן לימד בה שנים רבות, ובכל זאת הוא אומר כי בעצם אינו אוהב ללמד: "זוהי עמדת כוח שאין אני מעוניין בה. אני שמח שמישהו מראה לי עבודה שלו, אני שמח לומר את דעתי, אך לא בתוך יחסי הכוחות של סטודנט-מרצה, שהם מלאכותיים בעיני. היו רגעים שנהניתי מאוד, אבל דעתי הנחרצת היא שמורה שאינו אוהב ללמד - הוא מורה טוב".

ואף על פי כן, מוסיף גרבוז: "עם השנים מצאתי קרבה מסוימת בין לעשות אמנות ובין ללמד אמנות: שניהם מכילים רצון להשפיע".

גרבוז, בן 64, תלמידו ואחר כך עמיתו של רפי לביא, הוא מעמודי התווך של האמנות הישראלית, דמות רבת חשיבות במודרניזם המקומי, ששאב מן המופשט, מהפופ-ארט האמריקאי ומהאמנות המושגית של שנות ה-70. נוסף על כך הוא איש תקשורת, כותב סאטירה שנון ומחברם של כמה ספרים. ב-2004 זכה בפרס א.מ.ת., פרס של קרן לעידוד התרבות המוענק בחסות ראש הממשלה. דורון רבינא לא עובד אצל האמנותעל המבחן של דורון רבינא

יאיר גרבוז. אין דלת יציאה מעולם האמנות. (תצלום: תומר אפלבאום)

במדרשה החל ללמד לפני 36 שנה ונחשב למורה כריזמטי, שגידל דורות של אמנים ואמניות. המוסד הזה, ששמו הרשמי "המדרשה להכשרת מורים לאמנות בבית ברל", נחשב בעיני רבים להרבה יותר מאשר בית ספר שמכשיר אמנים; הוא מייצג מעין אסכולה אמנותית מקומית ייחודית, שגרבוז הוא ממחולליה העיקריים. בשנת 1999, בתקופת כהונתו, הוסמכה המדרשה להעניק תואר אקדמי באמנות.

על לידתה של אחת התופעות המאפיינות את המדרשה - "מוסד הביקורת של ימי חמישי" הידוע לשמצה - מספר גרבוז כי פעם, בשנות ה-70, כשעבר ליד כיתה שלימד רפי לביא, נכנס ולביא הזמין אותו להביע את דעתו על אחת העבודות המוצגות. זו היתה עבודה של האמנית יהודית לוין, שלימים גם לימדה שם. גרבוז דיבר, לביא הצטרף, התלמידים הגיבו וזה מצא חן בעיני כולם. הוחלט לקבוע יום ושעה, וכך, בכל יום חמישי מציגים תלמידים עבודות על פי בחירתם וקבוצה של מורים פוסקים את דברם. שמו הרע של האירוע הזה יצא בשל ביקורת קטלנית - יש אומרים הגובלת בהתעללות - שנמתחת בו לא פעם.

בעניין זה אומר גרבוז: "אני בעד המפגשים האלה. אמנם כל הזמן צריכים להשתפר בצד האנושי, לא פעם היו דברים שאני לא מקבל. אבל עד היום כל פעם שאני בא לביקורת עבודות אני לומד. ראיתי כמה מיליוני ציורים, ואין דבר כזה שאני אעבור ליד כיתת רישום של שנה א' בלי לעבור מתלמיד אחד לשני".

הסטודיו של גרבוז ברמת גן דומה לדירת מגורים של ארכיבאי קפדן. נוסף על כמה חדרים המשמשים מחסן לאין-ספור יצירות שלו מ-40 השנים האחרונות, יש חדר אחד שברור כי בו הכל מתרחש. חלקו הוא סטודיו פעיל - כן ציור ועליו בד קנווס לבן, רצפה מגואלת בצבע, שולחן גדול עמוס ניירות, ספרים ועוד. הקירות גדושים בעבודות של אמנים רבים - "לשעבר סטודנטים, קולגות היום" כדבריו - אבל אף לא אחת של גרבוז עצמו. חלקו האחר של החדר הזה מרוהט כסלון: יש בו כיסאות, כורסאות ושולחן קטן ואין-ספור דיסקים, מקלאסי דרך ג'ז עד למוסיקת עולם. הפינה הזאת אוצרת היסטוריה של ביקורים, שיחות וגם התייעצויות בהולות עם תלמידים, חברים, עמיתים וכל מי שמתדפק על דלתו.

תמשיך במסורת לאחר סיום תפקידך?

"תראי, עד היום אני נגיש לאנשים שלמדו אצלי לפני 20 שנה, אנשים שבאים עם ערימות של בריסטולים ופורשים אותם אחד אחד. יש כאלה שנעשים חברים ואז הציור נהיה משני והיין נהיה ראשי. אין סיבה שזה ישתנה. אולי להיפך. כך גם רפי היה".

גרבוז מסביר שזהו הייחוד של המדרשה ושל חלק מהמורים שבה. אין כזה דבר לסיים את המדרשה, הוא מבהיר: "נכנסת לעולם האמנות ואין לה דלת יציאה".

עם פן אחר של עבודת ההוראה, הוא מספר, התקשה להשלים: כשהתחיל ללמד הוא פשוט לא האמין שצריך לקום כל בוקר וללכת לעבודה.

אז איך נעשית המנהל?

"עד היום כל מה שעשיתי בתחום המשרות והתפקידים - כולל רשימות בעיתון, ברדיו ובטלוויזיה - זה או שאני רימיתי את עצמי או שמישהו רימה אותי בהסכמה הדדית. אני חושב שהדרך היחידה לעשות דברים היא למלכד את עצמי באמצעות דד-ליין, או להגיד שזה כלום.

"כשהציעו לי את משרת הניהול הייתי ראש מחלקת האמנות, שזה תפקיד שקיבלתי כשלביא הציע לי להחליף אותו. הסכמתי לנסות, ואז אמר לי המנהל של המדרשה - תאמיני לי שאני לא מטומטם אבל באותו רגע הייתי מטומטם - שההבדל היחיד בין התפקיד הנוכחי למנהל הוא שאני רק אצטרך לחתום על תעודות. ובאותו רגע אמרתי, לחתום על תעודות אני אמצא זמן. הייתי כמובן ב-4,000 ועדות וישיבות מאז שאני חותם על תעודות. עד היום אני מתחיל מ'אני לא יודע איך עושים את זה'; לא מצניעות, אלא כי אני מתחיל כמו ציור. משטח לבן".

במדרשה יסד גרבוז תהליך של לימוד ויצירה הכולל שימוש בכלים של תיאוריה וביקורת לצד העבודה הטכנית והמעשית. הוא דחף תלמידים לנקוט עמדה, ללמוד, להתעדכן בנעשה בארץ בגלריות ובמוזיאונים, בחו"ל דרך מגזינים, להיות עירניים, דעתניים ויותר מכל - סקרנים.

וזהו סולם העדיפויות לתלמידים על פי גרבוז: "הכי חשוב ובמקום הראשון זו העשייה האישית היצירתית בבית. במקום השני, התערוכות שתלמיד הולך לראות; בשלישי - הספרייה של המדרשה; במקום הרביעי, להסתובב בקפטריה, ובמקום החמישי והאחרון, לשבת בשיעורים. בשיעור התלמיד פסיווי ואילו בקפטריה יתרחש העתיד לבוא: שם תכירי את האנשים שעוד כמה זמן תצלצלי אליהם באמצע הלילה ותגידי, 'בואו מהר, יש לי עבודה חדשה ואני מוכרחה שתראו'. וזה לא נגמר לעולם, הצורך הזה שמישהו 'ישטוף' לך את העבודה".

אשר להכרח בלימודי הוראה לצד האמנות הוא אומר: "אני חושב שדווקא במדרשה, שתמיד ראתה בחינוך גיבנת והאמנים קצת מזלזלים בפדגוגים, ובצדק, אנחנו יודעים להציע את ההצעה האמיתית וההגיונית למה שנקרא מצב המורה בישראל. המדרשה פיתחה את המודל שנקרא מורה-אמן. אבל זה לא היה קל", הוא מבהיר: "התחלנו מכך שהיינו מאושרים אם היו אומרים לנו 'אתם יכולים ללמד רק אמנות ולא חינוך', דרך זה שאמרנו שצריך להשלים עם החינוך, עד שהגענו לכך שזה הדגל שלנו".

חוץ מהדגל הזה, המדרשה גם מפעילה זה שמונה שנים גלריה במרכז תל אביב וכן מוציאה כתב עת המשמש זירה לדיון תרבותי, תיאורטי, חברתי ופוליטי.

מהם בעיניך הישגיך במדרשה?

"אני רואה במדרשה חלוצה בהבנת הקשר בין הוראת אמנות להשכלה תרבותית רחבה. לדוגמה, אין בעיני מקצוע כזה, צייר או פסל - יש אמן פלסטי. זה דבר שהייתי רוצה שיישאר ויתחזק במדרשה. דבר נוסף שהחל בתקופתי הוא הדגש הרחב על הנעשה כאן ועכשיו. כאן במובן המקומי - אמנות ישראלית, והזמן הוא אמנות עכשווית. בכל המוסדות האקדמיים מלמדים תולדות האמנות מהעבר להווה, אך זה מתגלה כהבטחה כוזבת. אף פעם לא מגיעים להווה. ויותר מכך, יש הטוענים שאין מה ללמד על אמנים חיים. אני אומר להיפך". על פי הגישה שהנהיג גרבוז במדרשה, אם לא לומדים על אמנים חיים - לא באמת לומדים אמנות. מבחינתו, העבר נולד "כדי להבין טוב יותר את ההווה וכדי לחשוב נכון יותר לקראת העתיד. אני רואה בלימודי אמנות שני דגשים: האחד הוא היכולת לבחון את רוח הזמן והשני הוא אומץ והרפתקנות".

רוח הזמן מעסיקה את גרבוז גם מעבר לשדה האמנות. "בכניסה למשרד החינוך בירושלים", הוא מספר, "תלוי פסיפס אמנותי של האיש שהיה המפקח על לימודי האמנות וגם עלי בצעירותי, משה תמיר. לפני חלק מסוים מהפסיפס עומדת כספת של השומרים שמסתירה אותו. חלק אחר מוסתר על ידי דוכן שבנו שם, לפעמים נשען על זה מטאטא ולפעמים שמים עליו דגל. עוברת שם שרת החינוך ועוברים הכפופים לה והם לא מרגישים שהם פוגעים בזכויות יוצרים של אדם שעבד אתם, שלא כפה את העבודה שלו ובטח שילמו עליה הרבה כסף. זוהי עבירה פלילית. זה אונס. אם משרד החינוך - שלא מתעניין בי וזה כמובן הדדי - היה שואל אותי מה אני רוצה מתנת פרידה, הייתי אומר: תזיזו את הכספת מהציור הזה".

המדינה ומערכת החינוך שלה, מאשים גרבוז, מזלזלות באמנות ובלימודי אמנות, זלזול שבא לידי ביטוי בקיצוצים בתקציבים וביחס כלפי המוסדות. "היום אני רואה בחינוך את חזות הכל - זהו הביטחון", הוא אומר. "גם במדינה אומרים 'חינוך זה הביטחון', אבל הם יוצאים להילחם בעזה. לאחר מלחמת לבנון השנייה הקימו ועדת חקירה והרמטכ"ל עף. למה אין ועדת חקירה שתראה את העוול בחינוך? קורבנות רבים נפלו במערכת החינוך, והנורא מכל, שחלקם עוד בחיים אבל קורבנות".

הבעיה אינה מתמצה בתקציבים, הוא מטעים: "מדובר במהלך רחב ומסוכן יותר, שתוצאתו היא הרס ההשכלה הגבוהה. החינוך במדינה הוא אחרון בסדר העדיפויות הממשלתי. השרה שמאשרת את הקיצוצים בתקציבים לא מעלה אפילו בדעתה להתפטר, אלא חמור מכך, היא מחלקת פרסים לאמנים. זוהי לא תרומה לחברה. הקושי הכי גדול מבחינתי הוא להסביר או להצדיק לתלמידים מדוע אנחנו מתאמצים ומתעקשים ללמד מקצוע שאף אחד בחוץ לא רוצה".

בשיחה בהולה לאחר הראיון מתקשר גרבוז ואומר ששכח דבר מה: הסיסמה של המדרשה לשנה הבאה, הוא מספר, היא "אנחנו נחנך את המדינה". מתנת פרידה. דורון רבינא לא עובד אצל האמנותעל המבחן של דורון רבינא

*#