אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קולה של אמא קדומה

אף שהיתה מנהיגה פמיניסטית, פעילה חברתית, ממייסדי תחום העבודה הסוציאלית וכותבת רבת השפעה, היא מוכרת בעיקר כ"אנה או", מקור ההשראה להולדת הפסיכואנליזה. מחר ייפתח בירושלים כנס לציון 150 שנה להולדתה של ברתה פפנהיים

תגובות

היא היתה צעירה וינאית בת 21. לאחר מות אביה, שטיפלה בו בחוליו, החלו פוקדים אותה תסמינים משונים: פתאום היתה נתקפת בשיתוק באחת מידיה. פתאום דיברה רק אנגלית ושכחה את הגרמנית, שפת אמה. פתאום לא יכלה לשתות מים כי אלה הגעילו אותה. השנה היתה 1880. היא פנתה לרופא, הנוירולוג יוזף ברויר, והוא איבחן: היסטריה. האבחנה היתה שכיחה לנשים באותה תקופה, אך הטיפול היה חדש לגמרי: בכל ערב היו השניים נפגשים למשך שעה ומשוחחים. הצעירה כינתה זאת "ריפוי בדיבור", או "ניקוי ארובות". ד"ר ברויר נועץ בעניינה בנוירולוג עמית, ד"ר זיגמונד פרויד, והשניים כללו את המקרה בספרם פורץ הדרך "מחקרים בהיסטריה", ובו כינו את הצעירה "אנה או". השאר, כמובן, היסטוריה.

פחות מעשור לאחר מכן החלה לפעול בפרנקפורט אשה, שעם השנים היתה לאחת הנשים הבולטות באירופה של זמנה. מנהיגה פמיניסטית, פעילה חברתית, ממייסדי תחום העבודה הסוציאלית וכותבת מחוננת. זו היתה ברתה פפנהיים - אותה אשה עצמה שברויר ופרויד כינו "אנה או". השבוע, במלאות 150 שנה להולדתה, מתקיים במכון ון ליר בירושלים כינוס שיעסוק באשה החשובה והמרתקת הזאת.

ברתה פפנהיים. אחת הנשים היהודיות החשובות והשנויות במחלוקת של זמנה. (תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

ברתה פפנהיים נולדה בווינה ב-27 בפברואר 1859, למשפחה יהודית-אורתודוקסית. הנערה האינטליגנטית דברה כמה שפות, בהן צרפתית, איטלקית, יידיש ואף עברית. רק לאחר מות אביה האהוב לקתה בנפשה. ברויר טיפל בה שנתיים - שבתחילתן היא הציעה לו לטפל בה בשיחות דווקא - ובין הרופא למטופלת התפתחה ככל הנראה משיכה הדדית. לאחר שפפנהיים הכריזה כי הרתה לו, טענה שלא היה לה בסיס, הפסיק ברויר את הטיפול. רק כעבור עוד כמה שנים של אשפוזים, החלימה פפנהיים.

השנה היתה 1888, והיא עקרה לפרנקפורט עם אמה והתחילה פרק חדש בחייה, של פעילות פמיניסטית, מאבק בסחר נשים ובזנות וכתיבה רבת השפעה. היא הקימה מוסד ליתומות יהודיות, הצטרפה ל"אגודת הנשים הגרמניות" ובהמשך הקימה את "אגודת הנשים היהודיות". בשיא פעילותו של ארגון זה, רבע מהנשים היהודיות בגרמניה היו חברות בו.

כחלוצה של עבודה סוציאלית ייסדה פפנהיים בית לנערות בסיכון ואמהות לא נשואות באיסנבורג ופעלה למען נשים וילדים יהודים, מהגרים ופליטי פוגרומים במזרח אירופה. היא יצאה לגליציה כדי לבחון את חיי היהודים והיהודיות שם וגילתה לא רק עוני משווע, אלא גם מצוקה אדירה של נשים. בחבלי ארץ מסוימים עלה שיעור הזנות בקרב יהודיות על זה שבכלל האוכלוסייה, בשל המחסור הקשה. כך התפתח מה שפפנהיים כינתה "סחר לבן" של נשים, שנמכרו לזנות בדרום אמריקה, בעיקר ארגנטינה. היא דאגה לכך שהנערות שהתגוררו במוסד שהקימה ירכשו מקצוע - ללא ספק עמדה מתקדמת לזמנה.

איך נהפכה אנה או, הצעירה חולת הנפש, האובייקט של ברויר ופרויד - לאחת הנשים החזקות של זמנה, סובייקט רב השפעה? לשאלה הזאת מתייחסת פרופ' אליזבת לונץ, החוקרת הבולטת של ברתה פפנהיים בעולם כיום, השוהה עתה בישראל לרגל הכנס שייפתח מחר.

מנקודת מבט פמיניסטית של ימינו, איך אנו יכולים לראות את מחלתה של פפנהיים ואת הדרך שבה טיפל בה ברויר? עד כמה ההנחות שלו ושל פרויד נבעו מעמדתם כגברים במאה ה-19?

לונץ: "פפנהיים השאירה את ‘אנה או' מאחוריה כשעברה מווינה לפרנקפורט. חלק גדול מעבודתי נועד להסיט את תשומת הלב מהחולה ההיסטרית ‘אנה או' אל הדמות החשובה של העובדת הסוציאלית, הפמיניסטית, האקטיוויסטית, הסופרת והמתרגמת ברתה פפנהיים.

"החל בשנות ה-80 פמיניסטיות המתנגדות לפסיכיאטריה ראו בפסיכואנליזה תיאוריית חיברות של הפטריארכיה, ומחלת הנפש של ‘אנה או' נחשבה בעיניהן לצורה של מחאה נגד דיכוי נשים. מבקרות פמיניסטיות מצד השני של הספקטרום רצו להשיב לפפנהיים את מקומה הראוי כממציאה האמיתית של ה'ריפוי בדיבור' ולפיכך מעין ‘אם קדמונית של הפסיכואנליזה'.

"ואולם, פפנהיים עצמה היתה, במקרה הטוב, אמביוולנטית בנוגע לפסיכואנליזה. ככל הידוע, היא מעולם לא דיברה על מחלתה עם ידידים ועמיתים. יש רק התייחסות כתובה אחת שלה לתחום זה: ‘פסיכואנליזה היא, בידיו של רופא, כמו וידוי בידיו של כומר קתולי - השאלה אם היא כלי בעל ערך או חרב פיפיות תלויה בשאלה מי משתמש בה ולשם מה', היא כתבה. אף שאנה פרויד טענה שפפנהיים התנגדה לפסיכואנליזה, למעשה היא לא דחתה כליל את הטיפול הפסיכיאטרי: לפי רשומות המוסד שהקימה באיסנבורג, הנשים שהתגוררו במקום הלכו בקביעות לבדיקות פסיכיאטריות - לא פסיכואנליטיות - והיתה שם הדרכה בפסיכולוגיה של ילדים".

מה היה חלקה של פפנהיים בגיבוש שיטת הטיפול המבוססת על שיחות?

"די ברור שפפנהיים עצמה הובילה את ברויר לשיטה של טיפול בדיבור שמתוארת במקרה של ‘אנה או'. אבל יש הרבה פערים ואי-התאמות בדו"חות של ברויר ופרויד על מחלתה של פפנהיים ועל הטיפול בה; לאחרונה יש חוקרים האומרים כי מדובר גם בשקרים של ממש. כל מה שאנו יודעים בביטחון הוא שהטיפול של ברויר, בין שהיא יצרה אותו ובין שלא, לא ריפא את פפנהיים. היא שבה ואושפזה, והחלימה רק כעבור כשש שנים".

האם יש קשר בין הטיפול הפסיכואנליטי בפפנהיים לבין חייה אחר כך כפמיניסטית ואקטיוויסטית?

"הרבה חוקרים מחפשים קשר כזה, לא פעם בהקשר של דיאגנוזה מחודשת של ‘אנה או' המבוססת על תובנות מדעיות חדשות (זו נעה בין סכיזופרניה, דיכאון עמוק, אבל פתולוגי ועוד). יש הרואים בכתיבתה ובקריירה רבת השנים שלה הוכחה ליעילות הטיפול של ברויר, אחרים מציגים אותן כסובלימציה של מחלתה: למשל, כביכול כאשר הצילה אמהות לא נשואות - הצילה בעצם את עצמה, האשה הצעירה שננטשה על ידי ברויר. לנוכח האי-התאמות במסמכים על ‘אנה או' ומיעוט המידע על השנים שבין סיום הטיפול לבין הופעתה מחדש כפמיניסטית ועובדת סוציאלית, אני ספקנית בנוגע להשערות אלה. אבל אפשר להניח בבטחה כי הניסיון שלה כמי שסבלה ממחלת נפש תרם לפיתוח האמפתיה שלה לבני אדם בשולי החברה, כמו זונות, פליטים, אמהות לא נשואות, ילדים ‘לא חוקיים' ועגונות, ולביטחונה בכך שאפשר וצריך להציל את בני האדם האלה ולהשיבם אל הקהילה".

לונץ מטעימה, כי "פפנהיים היתה ללא ספק אחת הנשים היהודיות המשפיעות והשנויות במחלוקת של זמנה. כמה מדעותיה עשויות להיראות כיום מיושנות או מוטעות: היא התנגדה למתן זכות הצבעה לנשים, לתכנון ילודה והפלות. כמו כן היתה אנטי ציונית והיתה משוכנעת שהיהודים שייכים לגרמניה, אפילו אחרי עליית היטלר לשלטון. ואולם, בחינה מדוקדקת יותר מבהירה כי היא הקדימה את זמנה. הנושאים שעסקה בהם רלוונטיים גם כיום: סחר נשים, מצוקתן של עגונות, אינטגרציה של מהגרים, שילוב המודרניות - בעיקר הפמיניזם - ביהדות המסורתית.

"הכרתה בכך שלמיעוט של נשים (במקרה שלה מיעוט יהודי) יש דאגות אחרות וניסיון אחר בעולם הפטריארכיה מאשר לרוב הנשים, וכן ניסיון אחר של גזענות לעומת המיעוט של גברים יהודים - עשויה לצייר אותה כאם הקדמונית של התיאוריה העוסקת בהשתייכות ליותר מקבוצת מיעוט אחת.

"גם ניסיונה לגשר בין פלגים יריבים של יהדות אירופה היה ייחודי. חשוב להבהיר: היא לא נרתעה מקונפליקטים - היא התנגדה למשל לעליית הנוער, שהפרידה ילדים מהוריהם, התעמתה עם הנרייטה סאלד וכשתיארה את המפעל הציוני הזה כ'מסע צלב של ילדים' אף הואשמה בהוצאת דיבה; אבל היא שיתפה פעולה עם מתנגדים אידיאולוגיים. בין השאר, גייסה את תמיכתה של ‘אגודת ישראל' בהקמת בתי ספר בפולין ומינתה את רחל שטראוס הציונית לראש ‘אגודת הנשים היהודיות'. היא עצמה התנגדה לתוויות ואמרה שאינה אורתודוקסית או ליברלית ולא ציונית או CV" (ארגון של "אזרחים גרמנים בני הדת היהודית").

התנגדותה לציונות עשויה להסביר את העובדה התמוהה מאוד, שישראלים וישראליות מן השורה מעולם לא שמעו על ברתה פפנהיים - אלא בדמותה האנונימית, "אנה או". מכבש ההיסטוריוגרפיה הציונית פעל ביעילות כה רבה, שכמעט הצליח למחוק דמות מרשימה וייחודית, שאפשר רק להתגאות בה.

לונץ, שהוציאה ב-2007 את ספרה על אודות פפנהיים, "תנו לי להמשיך לומר את האמת", מתמקדת במחקרה דווקא בכתיבתה של פפנהיים. נוסף על פעילותה החברתית הענפה והפורצת דרך היתה פפנהיים כותבת ומתרגמת פורייה. היא חיברה סיפורים (הראשון שבהם היה ספר ילדים שכתבה בשם עט של גבר, כנהוג במאה ה-19), מחזות - בהם כאלה שעסקו בנשים שדוכאו בידי גברים, שירים, תפילות, ספרות מסע, מכתבים, מסות ופתגמים. מאמריה הופיעו בין השאר בשורה של עיתונים וכתבי עת של התקופה והוציאו לה מוניטין בחוגים יהודיים ופמיניסטיים.

מפעלות התרגום שלה לגרמנית כללו בין השאר מסות של מרי וולסטונקרפט, הפמיניסטית בת המאה ה-18 (ואמה של הסופרת מרי שלי), בהן "ההצדקה של זכויות הנשים", וכן את "זיכרונות גליקל מהמלין" וטקסטים עתיקים אחרים שנכתבו ביידיש למען נשים. תרגומים אלה מדגישים את החשיבות שייחסה להשכלת נשים, אומרת שרון גורדון, דוקטורנטית בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית ומארגנת הכנס על פפנהיים מטעם מכון לאו בק, שיזם אותו. "אף שפפנהיים היתה אורתודוקסית, היא טענה שהיהדות הרבנית דיכאה נשים. היא ניסתה לשנות את מעמד האשה בתוך העולם האורתוקדוסי וביקשה לגייס רבנים לצדה, אך ללא הצלחה. רק את הרב נחמיה נובל, רבה של פרנקפורט, הצליחה לשכנע בחשיבות מאבקה".

היא גם היתה נואמת בחסד ובין השאר הרצתה ב"בית המדרש החופשי" בפרנקפורט, שבו נאמו גם עגנון, גרשום שלום ולאו בק. בין השאר זכתה להערצתם ותמיכתם של אישים כמו מרטין בובר - שעמו גם התכתבה עד למותה, הפילוסוף פרנץ רוזנצווייג, מייסד הג'וינט פליקס ורבורג, איש הרוח קלוד מונטיפיורי, המנהיגה היהודייה רבקה קוהוט ואלברט איינשטיין.

ואולם, לדברי לונץ, "עד לאחרונה עבודתה הספרותית כמעט נשכחה. היו לכך כמה סיבות: רוב כתיבתה שירתה את פעילותה חברתית ולא תאמה את הספרות ‘הגבוהה' של זמנה, היא כתבה בז'אנרים ספרותיים ‘מינוריים', חלק מכתביה פורסמו בעיתונים, שלאו דווקא נשמרו, חלק הופצו רק בקרב חברים ועמיתים. יתרה מזאת, היא כתבה על תת-תרבות - קהילת יהודי גרמניה - שחדלה להתקיים פחות מעשור לאחר מותה, ולא השאירה גוף כתיבה גדול לחוקרים. את כתביה שלא פורסמו הפקידה בידי עמיתה קרובה, חנה קרמינסקי. זו תיכננה לכתוב ביוגרפיה שלה, אבל גורשה למחנות ב-1942. את מסמכיה של פפנהיים הותירה בידי חברה שווייצית בברלין, אך אלה אבדו בהפצצות בעלות הברית".

פפנהיים הלכה לעולמה עוד לפני כן. היא לקתה בסרטן וב-1936, זמן קצר לאחר שנחקרה ועונתה בידי הגסטפו, נפטרה. היא לא התחתנה מעולם ולאחר מות אמה ב-1904 חיתה לבדה. יש כיום חוקרים הסבורים שהיתה לסבית: דניאל בויארין, למשל, מצא תיאור של ביקורה בסלוניקי ובו כתבה על צעירה שעמדה להידרדר לזנות, תיארה את יופיה וסיפרה כי חלמה עליה בלילה.

לכתיבתה יש תהודה גם כיום: לונץ מספרת כי הכרך "תפילות" פרי עטה של פפנהיים ראה אור מחדש ב-2003, ביוזמתן של נשים יהודיות בגרמניה הרואות ביצירתה ובעיקר באקטיוויזם החברתי-פוליטי שלה ביטוי ליהדות כפי שהיא אמורה להיות. "בתחילת שנות ה-90", מוסיפה לונץ, "דור חדש של נשים יהודיות גרמניות גילה את התפילות שלה, ונשים וגברים במניין שוויוני בברלין קראו אחת מהן - ‘תחינה', מ-1935".

למה נמשכה לונץ עצמה לחקור את פפנהיים? בין השאר, היא אומרת, היא ביקשה לתקן את הרושם המוטעה שכל הכותבות הגרמניות-יהודיות של התקופה היו מתבוללות או סוציאליסטיות; קולן של נשים דתיות כמו פפנהיים לא נשמע, היא אומרת. יתרה מזאת, "יותר מדי נשים גרמניות-יהודיות חשובות זכורות מפני שהיו קשורות לגברים חשובים (גרטרוד קולמאר וולטר בנימין, לו אנדראס-סלומה וניטשה, למשל) ולא בשל הישגיהן שלהן. עבודתי נועדה לתקן זאת. גם אם אני מודעת לכך שאולי לעולם לא הייתי שומעת על פפנהיים אם הביוגרף של פרויד, ארנסט ג'ונס, לא היה מגלה שהיא ‘אנה או'".

ואולם, בראש הסיבות להתעניינותה בפפנהיים היא מציבה את התנסותה שלה: לונץ, כיום פרופסורית ללימודי גרמניה באוניברסיטת אילינוי בשיקגו, מספרת כי בראשית שנות ה-90 היתה שותפה בפרויקט של בתי מקלט שהוקמו בכפר ליד מינכן למען בני נוער, פליטים ומהגרים, שנהרו אז לגרמניה מקוסובו, מקדוניה, סומליה, סיירה לאון, אפגניסטאן, סרי לנקה, סין, אלבניה ומדינות נוספות. "הם לא היו כה שונים מהפליטים היתומים והאמהות הלא-נשואות שפפנהיים התגייסה להציל", היא אומרת. "לכן נמשכתי לסופרת האקטיוויסטית שהקדישה את חייה, כמעט מאה שנה לפני כן, לעבודה זו, שאני זנחתי כדי לטפח את הקריירה האקדמית שלי".

כתבות שאולי פספסתם

*#