אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המתאבק: הפאסיון של מיקי רורק

אורי קליין על "המתאבק", שיכול היה להיחשב לסרט קטן ואפילו בנאלי וסתמי לולא אותו דיוקן משותף של חייו של כוכב הסרט והדמות אותה הוא מגלם

תגובות

גיבור הסרט "המתאבק", רנדי רובינסון, שכינויו The Ram, כלומר, "האייל", ניצב בשנות ה-80 בפסגת ההצלחה שלו כמתאבק. זהו העשור שבו נהפך השחקן שמגלם אותו, מיקי רורק, לאחד השחקנים הצעירים המבטיחים ביותר בקולנוע האמריקאי, בעקבות הופעתו בסרטים כגון "חום הגוף", "דיינר", "ראסטי ג'יימס" ו"מלך השכונה".

הקריירה של רובינסון נהרסת בסרט בעקבות תבוסתו למתאבק שכינויו "האיאתולה". הקריירה של רורק התמוטטה בתחילת שנות ה-90 בעקבות הופעתו בסדרה של סרטים כושלים או גרועים כגון "ג'וני היפה" ו"סחלב פראי".

רורק ניסה לפרוץ בקריירה חדשה של מתאגרף, אך זו לא הניבה לו הישגים רבים. מפעם לפעם המשיך להופיע בסרטים, מרביתם זניחים, אך נחשב למי שהרס את הקריירה שלו במו ידיו. גם חזותו השתנתה, וכמעט שאי אפשר עוד לזהות את הגבר הצעיר והנאה בגברתן גס המראה שנהפך להיות. גם כאשר הופיע לפעמים בתפקידים קטנים בסרטים ראויים כגון "השבועה" של שון פן או "עיר החטאים" של פרנק מילר ורוברט רודריגז, הוא נדמה כקוריוז שהגיח לרגע מהאפילה וחזר אליה מיד.

"המתאבק" יכול היה להיחשב לסרט קטן ואפילו בנאלי וסתמי למדי לולא אותו דיוקן משותף שניצב במרכזו. יתרה מזאת, כוחו נובע מכך שהוא משתמש במינוריות הזאת, אפילו בבנאליות ובסתמיות המסוימת, כדי להבליט את העובדה שדיוקן זה הוא המושא העיקרי של הסרט.

סרטו של ארונופסקי משתמש בכל הקלישאות שמאפיינות את עלילותיהם של סרטים שהציגו את ניסיונם של מקצוענים מזדקנים, כגון אקדוחנים מהמערב הפרוע, ספורטאים או אנשי צבא לשעבר, להקנות משמעות אחרונה לקיומם, וזאת גם במחיר חייהם. רנדי הוא מתאבק חבוט. שמו האמיתי הוא רובין רמזינסקי (הבחירה להצמיד לגיבור הסרט שם פרטי מקורי כה עדין כמו "רובין", שהוחלף ב"רנדי" ובכינוי "האייל", היא אחת ההברקות של התסריט שכתב רוברט סיגל). הוא משתתף מפעם לפעם בקרבות היאבקות שוליים, הדורשים ממנו מאמץ פיסי שהוא כבר מתקשה לעמוד בו (הסרט מתאר כיצד משתמשים בקרבות האלה בסכיני גילוח או במהדקי סיכות מוסתרים כדי לשעשע את הקהל בפרצי הדם שקולחים מגופות המתאבקים); אבל עליו להתפרנס.

בתחילת הסרט רנדי מגורש מהקרוואן שהוא מתגורר בו, באזור נידח במדינת ניו ג'רסי, מכיוון שלא שילם את שכר הדירה. הוא מתחיל לעבוד כמוכר מאחורי דלפק הבשרים והסלטים בסופרמרקט המקומי. כמה מהסצינות היפות ביותר בסרט מתרחשות באתר הזה, שרנדי עובד בו כששיערו המחומצן הארוך אסוף ברשת לשיער. יש משהו נלעג מעט אך גם נוגע ללב במראה של האיש הגדול הזה חותך בשר במכונת הבשר או גורף סלט תפוחי אדמה לתוך מכל פלסטיק בעבור לקוחותיו.

המהלך העלילתי המרכזי של הסרט לקוח היישר מסדרת סרטי "רוקי" (וסרטים רבים שקדמו לה): מציעים לרנדי לשחזר את הקרב שבו הפסיד בזמנו ל"איאתולה", והוא מסכים על אף הסכנה שגופו לא יעמוד במשימה. אבל דווקא העובדה שהמהלך העלילתי הזה מוכר כל כך משרתת את הדיוקן שארונופסקי מעצב בסרטו: דמותו של רנדי פועלת בתוך המיתולוגיה שהתהוותה סביב דמויות כמותו, וכדי להבליט זאת הוא חייב להיקלע לסיטואציה המרוכזת והקיצונית ביותר המאפיינת את המיתולוגיה הזאת.

ויש גם שתי נשים בסרט, ואף הן לקוחות מתוך המיתולוגיה הזאת: האחת היא חשפנית במועדון מקומי (מריסה טומיי), ששמה המקצועי הוא קסידי, ואף היא כבר לא בשיא נעוריה הנדרשים במקצוע הזה; השנייה היא סטפני (אוון רייצ'ל ווד), בתו של רנדי, שעמה הוא ניתק כל קשר (עד שקסידי, שלא ממש מעוניינת ברומן עם רנדי, מעודדת אותו לחדש את הקשר). ראינו כבר את שני הסיפורים האלה, בין רנדי לקסידי ובין רנדי לבתו המנוכרת, בסרטים קודמים רבים, אבל זה לא ממש משנה.

רנדי נדמה כמו דמות שיצאה מהספרות האמריקאית שסגנונה מתואר כ"hard boiled" (הוא הזכיר לי, למשל, את דמותו של מתאגרף לשעבר שמופיעה בספרו של ריימונד צ'נדלר "שלום לך, יקירתי" כמו בגרסאות הקולנועיות של הספר); אבל הסרט עצמו איננו "hard boiled": אף שהוא עוסק בחומרים קשים ולמרות האלימות שמוצגת בו, הוא עדין, וזאת הרבה בזכות השחקן שמגלם את דמותו של רנדי.

מיקי רורק ראוי לזכות באוסקר ולא רק בזכות הקאמבק שהוא עושה בסרט הזה, וקאמבקים הם תמיד גורם מפתה בטקסי פרסים מהסוג הזה, אלא מכיוון שהופעתו היא המרשימה ביותר שראינו השנה על בד הקולנוע. זו הופעה חושפנית ואמיצה להפליא, והיא נעזרת באומץ ובאיפוק של הבמאי שמנווט אותה.

בפניו הנפוחות, גופו מלא הצלקות ושיערו המחומצן הארוך, שלעתים פזור ולעתים אסוף אל קודקוד ראשו, מיקי רורק נראה בסרטו של ארונופסקי כחורבה. אך מתוך החורבה בוקעת העדינות שתמיד איפיינה את דמותו של רורק, גם כאשר גילם דמויות קשוחות או מאיימות.

לאורך כל הצפייה ב"המתאבק" אי אפשר שלא להרהר בדמותו של רורק כפי שנראתה בסרטיו המוקדמים, המשודרים כל העת בערוצי הטלוויזיה שלנו; אין עוד מקרה בתולדות הקולנוע שבו הפער בין אז להיום הוא כה חריף, והמודעות לכך אינה מרפה במשך הצפייה בסרט כולו. באחד הרבדים שלו עוסק "המתאבק" בקריסתו של הגוף הגברי. קשה להיזכר בעוד סרט שעסק בפיסיות של הגוף הגברי באינטנסיוויות כה עזה (לרגעים נדמה כאילו מראה גופו של רורק בסרט יצא מציור של פרנסיס בייקון); אולי רק "הפאסיון של ישו" של מל גיבסון - שאמנם מוזכר ב"המתאבק", בהקשר אירוני, כמובן.

מחמאות מגיעות גם לישירות הסגנונית היבשה שבה ארונופסקי מתעד את הנופים הנידחים שבסרט: של ניו ג'רסי, של זירות ההיאבקות, של מועדון החשפנות, של הסופרמרקט המקומי.

במשך כל הסרט מתמזגות הדמויות של רנדי ומיקי רורק; ההבדל בין הפיקטיווי לאמיתי מיטשטש, והדיוקן המשותף נהפך להרהור במהות הקשר בין שחקן הקולנוע לדמות שהוא מגלם. "המתאבק" הוא מעין רקוויאם צנוע לדמות, לשחקן ולגוף שמאחד ביניהם. מהרקוויאם הזה צומחת תחייתו של מיקי רורק. פאסיון, אמרנו כבר?

"המתאבק". בימוי: דארן ארונופסקי; תסריט: רוברט סיגל; צילום: מריס אלברטי; מוסיקה: קלינט מאנסל; שחקנים: מיקי רורק, מריסה טומיי, אוון רייצ'ל ווד

כתבות שאולי פספסתם

*#