אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המרחב יעבור לדום

הנוכחות הצבאית במרחב הישראלי היא חסרת תקדים בהיקפה ביחס למדינות דמוקרטיות: כמעט חצי משטח המדינה משמש לצרכים ביטחוניים. ספר חדש של הגיאוגרפים עמירם אורן ורפי רגב שואל על הקשר בין היקף השטחים הצבאיים ובין המיליטריזם הישראלי

תגובות

להבדיל ממה שאולי נדמה, לא שלמת הבטון והמלט מעצבת את דמותו של המרחב הישראלי אלא מדי הקרב. "העובר בכבישי ישראל או משוטט בארץ, חש שהוא נמצא בארץ ככל הארצות. אבל אם יתבונן היטב יראה שלא כך הדבר. בלב הארץ ובשוליה, באזורים המיושבים ובשטחים הפתוחים, מצויים תשתיות ושטחים ביטחוניים רבים המשתרעים על כמעט מחצית משטחה של מדינת ישראל", כותבים הגיאוגרפים ד"ר עמירם אורן ורפי רגב בספרם "ארץ בחאקי: קרקע וביטחון בישראל", שרואה אור עתה בהוצאת כרמל. הספר מציג את ההתפתחות ואת התפשטות ללא מצרים של הנוכחות הביטחונית במדינה כה דלה במשאבי קרקע כישראל ועוקב אחרי המנגנונים והלכי הרוח בציבור שאיפשרו אותן. במציאות שנוצרה לצבא יש מדינה ולא להיפך, והיא זו שעוברת לדום מתוח בכל פעם שהמנטרה "צורכי ביטחון" מופרחת במרחב, ומבזבזת עוד ועוד קרקע.

הנוכחות הצבאית במרחב הישראלי היא חסרת תקדים בהיקפה בהשוואה למדינות העולם הדמוקרטיות, אומר אורן בשיחה לרגל פרסום הספר, ו"מתקרבות אליה אולי רק טיוואן ודרום קוריאה". ולא צריך אפילו להתבונן היטב. כל ביקור במוזיאון תל אביב לאמנות, לדוגמה, הוא גם מפגש בלתי נמנע עם הקריה הצבאית שמעבר לכביש. טיולים בטבע עלולים תמיד להסתיים בגדרות תיל שעליהן מוצבים שלטים בנוסח "זהירות מוקשים" או "סכנה - שטח צבאי". מתקנים צבאיים לאורך חופי הים (שרבע מהם בשליטת הצבא), תעשיות ביטחוניות הגובלות בשכונות מגורים, מחנות צבא נטושים בלב הערים, מוסדות ציבור הממוקמים במבנים צבאיים לשעבר, וגם ממ"דים, המקלט הביתי המביא את הביטחון לפתח הסלון - כל אלה נהפכו כמעט מבלי שנרגיש בכך לנוף מובן מאליו, לחלק מהשגרה.

"לו הנוכחות של הצבא היתה מסתכמת ב-20% משטח המדינה, אולי לא היתה סיבה לכתוב על כך ספר", אומר רגב. "העדר המידתיות שיש לנוכחותו של הצבא במרחב עומדת בבסיס הספר. רשמית, אם הצבא ימצא שהמרפסת שלך נחוצה לאיזה צורך צבאי, הוא יכול לנטרל אותה מתוקף תקנות לשעת חירום. ואם אותה מרפסת או פנטהאוז נמצאים במקום שיש בו קווי תקשורת אלקטרומגנטית, אז הצבא יכול לעצור את הקמת הבניין בוועדות התכנון. כל זה לא מתבצע במחשכים - אנחנו לא מדינה בדרום אמריקה - אלא לאור היום ומתוקף החוק. כך שהצבא שולט באופן פורמלי לא רק במחצית שטחה של המדינה, אלא גם במחצית השנייה".

בלי פיקוח ושקיפות

האנומליה המיליטריסטית הישראלית היא "מדינת צל", כהגדרתו של הגיאוגרף פרופ' אלישע אפרת בדברים שנשא לרגל השקת הספר במכון ון ליר בירושלים. הוא הסביר כי במקורו מגדיר המונח "מדינת צל" את המגזר השלישי, ואת הדרך שבה הגופים העצמאיים המתפתחים לצד הממשלות צוברים במשך הזמן כוח והשפעה על סדר היום הלאומי. הממשלות מצדן מעוניינות בקיום הארגונים ומאפשרות את פעילותם באמצעות הסדרים מיוחדים. הצבא, מדגיש אפרת, הוא ברוב המקרים מדינת הצל הגדולה ביותר, במיוחד בישראל. היא נוצרה בעשור הראשון למדינה, היתה יעילה יותר מהמערכת האזרחית וניצחה את המדינה בכל נושאי התכנון. חשיבותו של הספר, סיכם אפרת, בכך שהעלה לראשונה בצורה מקצועית ומפורטת את טיבה של אותה מדינת צל צבאית וביקש להתמודד עם מה שהיא יצרה "כדי שהאזרחים במדינת ישראל יקבלו בחזרה את המדינה שלהם".

מחנה מטכ"ל במרכז תל אביב. כמו בטיוואן, כמו בדרום קוריאה | תצלום: ניר קידר

להיווצרותה של מדינת הצל הצבאית אחראים המעמד המיוחד של מערכת הביטחון באתוס הישראלי וחופש הפעולה הכמעט מוחלט המוענק לה מתוקף חוק התכנון והבנייה, טוענים אורן ורגב. פרק ו' לחוק קובע הסדר מיוחד לבנייה ביטחונית תחת מעטה סודיות, ללא פיקוח ושקיפות ציבורית, לעתים ללא אישור הוועדה למתקנים ביטחונים (ולמ"ב), אישור שהוא עצמו הליך רשמי בלבד, ותוך התעלמות מתוכניות מתאר קיימות.

"מאז שחוק התכנון והבנייה התקבל ב-1965, הוכנסו בו 90 תיקונים מהותיים וטכניים שנובעים מצורכי התקופה", מסביר אורן, "אבל בפרק ו', המשקף דינוזאוריזם ביטחוניסטי, לא נגעו. השיא הוא בתוכנית המתאר הארצית תמ"א 35, שהוציאה מתוכה את כל מה שכלול בפרק ו' וגם את כל שטחי האימונים והניסויים שנקבעו בהתאם לתקנות ההגנה (שעת חירום) משנת 1945. כך נוצר מצב שלמעשה התוכנית אינה רלוונטית למחצית משטח המדינה. זה מדהים וזה חמור".

מתי נצא לאזרחות?

בספרם מציגים אורן ורגב כמה מקרים שבהם מיזמי בנייה ביטחוניים הובילו להתנגשות בין צורכי הצבא ובין הסביבה האזרחית והגיעו לבית המשפט. הבולטים בהם הם בניית מחנה חדש ליד היישוב הושעיה, הקמת מבנה הענק המכונה "פולינום" בנמל חיפה שעתירת העירייה נגדו עדיין לא הוכרעה סופית, ובניית עיר הבה"דים (בסיסי הדרכה) בנגב שהעתירה נגדה של עמותת אדם טבע ודין נדחתה. אף על פי שרוב העתירות נדחו, מציינים חברי הספר, הרי בעקבות פסקי הדין נקבע תקדים ולאחרונה הודיע אגף התכנון במטכ"ל על כוונה לצעדי התאזרחות של תוכניות בנייה כגון תיאום עם הרשויות ופרסום פומבי, כמו תוכניות יזמיות מהשורה. "ימים יגידו אם זו היתה הצהרה לשיפור תדמיתו של צה"ל", כותבים אורן ורגב, "ואם אמנם תתממש כוונה זו הלכה למעשה".

עד כמה המצב והחוק משקפים בעצם את הלך הרוח הציבורי?

אורן: "אנשים אינם מוכנים להתמודד עם המציאות שנוצרה ומרימים ידיים מראש. כמוהם גם מקבלי החלטות בתחום התכנון. הדומיננטיות הצבאית גדולה במחזור הדם גם כיום, אחרי השבר של מלחמת יום הכיפורים והסדקים שנבעו מאז בתודעת הציבור ביחס לקדושת הביטחון. בעשור האחרון הגיעו לבית המשפט רק 12 עתירות נגד מערכת הביטחון בתחום התכנון והבנייה. בכולן זכה משרד הביטחון או הגיע לפשרות, כדי לא ליצור תקדימים שיפתחו תיבות פנדורה ויערערו את כוחו. הבעיה היא לא מה שנעשה בניגוד לחוק, אלא מה שבתוכו".

בספר אתם מצביעים על שינויים במודעות. איזו השפעה יש להם?

אורן: "למרות השינויים בשיח הציבורי, בפסיקות של בית המשפט ואפילו במערכת הביטחון בקשר לשימושי הקרקע לצרכים ביטחוניים, אני בספק בנוגע לאופי המהותי שלהם. שינוי החוק הוא הכרחי, אבל הצעות לשינוי בפרק ו' שעלו בכנסת נדחו על ידי הממשלה. כך שצריך לעסוק בסוגיה של היקפי השטחים הביטחוניים וההצדקה להם כיום בכל המישורים - האקדמי, המשפטי, החברתי - ולהרחיב את הרקע לנושא בזירה הציבורית, כדי שהחברה האזרחית תהיה מודעת לכך".

בלי לירוק לבאר

אורן ורגב עוסקים בנושאי קרקע, מרחב וביטחון במשך שנים רבות. שניהם קציני צה"ל לשעבר שהצטרפו לצבא כגיאוגרפים ושירתו יותר מעשר שנים באגף התכנון במטכ"ל. רגב הוא בעל תואר שני בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב. אורן הוא בעל תואר ד"ר בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה ועמית מחקר במכון ון ליר, שבו הוא מרכז קבוצת דיון על מרחב הביטחון. את עבודת הדוקטור כתב על צבא ומרחב בישראל בשנים 1948-1956. בספר הנוכחי, אומר אורן, "הוטמעו 20 שנות מחקר, תובנות פרקטיות ואקדמיות. הגיאוגרפיה של הביטחון הוא תחום חדש לגמרי שלא עסקו בו עד כה. בשבילי זהו גם מפעל חיים שעשיתי, על כל הקשיים האישיים שהיו כרוכים בהשלמתו".

כאנשי המערכת הביטחונית בעברם, אורן ורגב מחויבים במידה מסוימת לצור מחצבתם, וכך, "השתדלנו לכתוב את הספר והביקורת המובלעת בו באופן מידתי ובצורה מאוזנת מבלי לירוק לבאר. אנחנו טורחים להדגיש שאין מחלוקת שלביטחון יש מחיר מרחבי", כפי שאומר רגב. "המצב הביטחוני כאן הוא חריג", הוא מוסיף, "אבל צריך למצוא בלמים ולהציב דרישות לגוף שפועל בנסיבות ארכאיות שפג תוקפן ולהתאים אותן למציאות. הקרקע היא במשורה, והדרישות מכל מי שרוצה לעשות בה שימוש הן עצומות, וזה בסדר. אבל לאזרחים שותים את הדם, והצבא יכול לעשות מה שעולה בדעתו. אם רק 10% מהקרקעות שהצבא מבזבז יוחזרו לחברה האזרחית, לבנייה, לשטחים פתוחים - דיינו".

יש קשר מעגלי בין היקף הנוכחות הצבאית במרחב להמשך המיליטריזם בחברה הישראלית בכלל? אולי כשהנוכחות הזאת תצטצמם, יהיה יותר סיכוי לשלום?

אורן: "ייתכן שהקשר נובע מהעובדה שרוב הציבור לא ראה בכך בעיה או שלא ידע על היקפה. אולי נכון להסתכל על זה להיפך: השלום אינו מותנה בהיקף השטחים אלא היקף השטחים מותנה בשלום. אם פעם יהיה שלום אבל אמיתי, ורוח הדה-מיליטריזציה תשלוט בכיפה, אזי מן הסתם תגבר הדרישה לצמצום השטחים הצבאיים. איני רואה התרחשות כזאת בעתיד הקרוב. מה שכן אפשר לומר, ואת זה לא כתבנו בספר, הוא שהיקף השטחים הוא ביטוי טריטוריאלי חד משמעי של המיליטריזם הישראלי. ישנם חלקים בציבור התומכים בכך שהצבא יחזיק עוד שטחים. הוא ישמור על הריאות הירוקות וישמור לו עתודות ליום פקודה, אם יצטרך לעזוב את רמת הגולן והגדה המערבית. גם עם טענה כזאת צריך להתמודד".

יש דמיון בקרבה של מתקנים צבאיים לאזרחיים בין ישראל לבין הנעשה ברצועת עזה?

אורן: "אני לא מוצא דמיון ואם הוא קיים הוא מקרי בהחלט. בכלל, אני לא מציע לקשור את נושא הלחימה האחרונה בעזה לנושא שהוצג בספר".

*#