אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסביבון שמאחורי מצלמת הקולנוע

כבר זמן רב לא היה בישראל אירוע קולנועי חשוב כמו הרטרוספקטיווה לבמאי הסובייטי דז'יגה ורטוב, שתיפתח מחר. אורי קליין על קולנוען נדיר

תגובות

כל רגע יכול להיות רגע מתאים כדי להכיר את יצירתו של דז'יגה ורטוב, אחד היוצרים החשובים והמשפיעים ביותר בתולדות הקולנוע; אבל כעת נדמה שזהו רגע נכון במיוחד. מורשתו של ורטוב (1896-1954), שעיקר יצירתו החשובה הופקה בשנות ה-20 בברית המועצות, ניכרה כבר בעבר בסרטיהם של ז'אן לוק גודאר, כריס מרקר, ז'אן רוש, האחים מייזלס, פרדריק וייזמן, דוד פרלוב וגם מייסדי "דוגמה", שמלותיהם, במנשר שהם פירסמו ב-1995, מזכירות לעתים קרובות את הדברים שוורטוב כתב שבעה עשורים קודם לכן. כל היוצרים האלה הילכו על אותו קו דק וחמקמק שמבדיל בין הקולנוע התיעודי לעלילתי, והוא זה שהופך את הכרת יצירתו של ורטוב למשמעותית במיוחד בזמן הנוכחי, כי אנו נמצאים ברגע שבו מתרחש טשטוש גבולות ואיחוד מחדש אינטנסיווי מאוד בין העלילתי לדוקומנטרי בסרטים המייצגים מגוון יצירה רחב, מ"בין הקירות" של לוראן קאנטה ועד "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן. » למידע נוסף על הרטרוספקטיבה לדז'יגה ורטוב

ההזדמנות להיחשף לעבודתו של ורטוב תינתן במשך החודש בסינמטקים ברטרוספקטיווה שאצר סאשה קליינמן, בשיתוף סינמטק ירושלים, ואין לי כל היסוס להגדירה כאירוע הקולנועי החשוב ביותר שאירע במציאות הסינמטקית הישראלית זה זמן רב. לא כל יצירתו של ורטוב תוקרן ברטרוספקטיווה - היא רחבה ועשירה מדי וגם חלק גדול שלה אבד. ואולם, האירוע עשיר דיו כדי להציג בפני הציבור המקומי את טווח היצירה של ורטוב ולחשוף בפניו את מקורות ההשפעה ההולכת ונמשכת שלה על הקולנוע בן זמננו.

הרטרוספקטיווה תיפתח מחר בסינמטק ירושלים בהקרנת סרטו הנודע ביותר של ורטוב, "האיש עם מצלמת הקולנוע". הסרט מ-1929, המתאר יממה בחייה של מוסקווה, עוקב אחר סיורו של צלם קולנוע ברחובות העיר, מוסדותיה ומפעליה, והוא מורכב מאוסף של המצאות ותחבולות קולנועיות שהופכות אותו לאחד הסרטים המבריקים ביותר, היפים ביותר וגם המהנים ביותר שהופקו אי פעם (אחת האיכויות שאיפיינו את יצירת ורטוב, ויש שיגידו שהיא היתה משנית לשאר מעלותיו, היתה ההומור שלו, שחסר בדרך כלל לרוב אלה שהניחו יחד עמו את היסודות למהפכה הקולנועית שפרצה בברית המועצות בשנות ה-20).

מכונה לגילוי האמת

ורטוב, ששמו המקורי היה דניס ארקדייביץ' קאופמן, נולד בביאליסטוק למשפחת סוחרי ספרים יהודית. בילדותו למד לנגן על פסנתר וכינור והחל לכתוב שירה. ב-1916 הוא החל ללמוד במכון הפסיכונוירולוגי בפטרוגראד והתנסה בניסויים על אופני הקליטה החזותית והקולית של האדם. קאופמן התרועע עם רבים מחברי התנועה הפוטוריסטית והתנועה הפורמליסטית, שזכו להשפעה במציאות האמנותית באותן שנים, ושינה את שמו ל"דז'יגה ורטוב", שפירושו סוג של סביבון (שני אחיו של ורטוב, מיכאיל ובוריס, שמרו על שם משפחתם המקורי; מיכאיל קאופמן היה לצלם ובמאי - הוא צילם, בין השאר, את "האיש עם מצלמת הקולנוע"; בוריס קאופמן נחל הצלחה גדולה יותר: הוא היגר להוליווד, ובין הסרטים שהוא צילם היו "חופי הכרך" של איליה קאזאן, שזיכה אותו באוסקר, "בייבי דול" ו"זוהר בדשא", אף הם של קאזאן, "12 המושבעים" ו"המשכונאי", שניהם של סידני לומט, וסרטים רבים נוספים).

ורטוב וכרזה ליומני החדשות של ורטוב

ב-1918 מינה מיכאיל קולסטוב, שעמד בראש מחלקת יומני הקולנוע של ועדת הקולנוע במוסקווה, את ורטוב לעוזרו. בחלוף שנה החל ורטוב לביים את סרטיו התיעודיים הקצרים הראשונים, שבהם החל להשתמש בעריכה ניסיונית ובתחבולות ויזואליות שונות. ב-1922 ייסד ורטוב יחד עם אשתו לעתיד, העורכת אליזבטה סווילובה, ועם אחיו מיכאיל ויוצרים נוספים קבוצה שהם כינו אותה "הקינוקים" (השם בא מצירוף המלים קינו אוקי, שפירושו "קולנוע עין").

באותה תקופה פירסמו ורטוב וחבריו שורה של מנשרים, שבהם קראו להתנער מקולנוע של סיפורים מומצאים, המוצגים בתפאורות מלאכותיות בעזרת שחקנים מקצועיים, ולהתרכז בתיעוד המציאות כפי שהיא, ללכוד אותה בעדשת המצלמה אפילו מבלי שהיא תבחין בכך. "העיניים שלנו רואות מעט מאוד ורע מאוד", כתב ורטוב באחד המנשרים האלה. "לפיכך המציא האדם את המיקרוסקופ, כדי שהוא יוכל לראות את מה שאינו נגלה לעין. הוא המציא את הטלסקופ, ועכשיו את מצלמת הקולנוע כדי לחדור עמוק יותר ויותר לעולם הנגלה לעין, לחקור ולתעד תופעות חזותיות כך שבעתיד, כשנצטרך לקחת את התופעות האלה בחשבון, הן לא יישכחו". ובמנשר אחר הוא הוסיף: "הדרמה הקולנועית היא אופיום להמונים. די עם אגדות בורגניות. יחי החיים כפי שהם".

אחיו של ורטוב, מיכאיל קאופמן, בסצינה מתוך הסרט

ורטוב אהב מכונות, הוא היה מודע להוד שלהן וגם לצדן השובבני, ולתפישתו, מצלמת הקולנוע היתה מכונת ראייה מופלאה ומשוכללת בהרבה מעין האדם. ורטוב ראה במצלמת הקולנוע מכונה לגילוי האמת ותיעודה; ל-23 יומני החדשות שהוא ביים בשנים 1922-1925 הוא קרא "קינו פראוודה", כלומר "קולנוע אמת" (ולא במקרה התייחס השם שהגה ורטוב, בנה הנאמן של המהפכה, לשמו של הביטאון הרשמי של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות).

בטלני המהפכה ושיכוריה

לא כל נציגי המשטר הסובייטי התפעלו מעבודותיו של ורטוב. רבים מהם התנגדו לצד הפורמליסטי של סרטיו, נרתעו מזוויות הצילום המשונות ומחו על התערבותו של ורטוב במציאות שאותה ביקש לתעד בסרטיו בעזרת השימוש במסך מפוצל, סופראימפוזיציות (כלומר, צילום על גבי צילום) ואפילו קטעי אנימציה (ב-1924 ביים ורטוב את סרט האנימציה הסובייטי הראשון, "צעצועים סובייטים", שאף הוא יוקרן ברטרוסקפטיווה). בקרב אנשי המשטר הועלו גם התנגדויות לכך שוורטוב התעקש לצלם לא רק את צדדיה ה"יפים" של ברית המועצות, אלא גם את צדדיה החיוביים פחות, כגון את ענייה של המהפכה, בטלניה ושיכוריה.

כיום, יומני הקולנוע של ורטוב, מעבר לאיכויותיהם הקולנועיות הניסיוניות והמהפכניות, משמשים מסמך היסטורי בעל חשיבות חסרת תקדים. למזלו של ורטוב היו לו גם תומכים בקרב הממשל הסובייטי והוא זכה להכרה בקרב חוגי האוונגרד הקולנועי שפעלו מחוץ לברית המועצות. אלה איפשרו לו להמשיך בעבודתו וליצור, בין השאר, את סרטיו "החלק השישי של העולם" (1926) ו"האיש עם מצלמת הקולנוע".

משמאל: כרזת הסרט "האיש עם מצלמת הקולנוע"

עם זאת, השם שיצא לוורטוב כאינדיווידואליסט אקסצנטרי החל לפגוע בו. כבר ב"החלק השישי של העולם" החל הבמאי לערוך ניסיונות בהקלטת קול ובהוספה שלו לתמונה. ב-1931 יצר ורטוב את סרט הקולנוע הראשון שלו שמלווה כולו בסאונד, "התלהבות: סימפוניה של דונבס", ואף שהסרט זכה לשבחים מפיו של צ'רלי צ'פלין, שהתלהב מהאופן שבו שילב ורטוב בפסקול את קולותיהן של מכונות בפעולה, הרי בברית המועצות התקבלה היצירה בלגלוג.

סרטו הבא של הבמאי, "שלושה שירים ללנין", שהופק במלאות עשור למותו של לנין, נאלץ להמתין כמה חודשים עד שהשלטונות אישרו את הקרנתו. הטענה הרשמית היתה שהסרט מהלל יותר מדי את לנין ומתעלם מסטלין. עד סוף שנות ה-30, כתוצאה מהשתלטותו של סגנון הריאליזם הסוציאליסטי על העשייה הקולנועית הסובייטית בעידודם של סטלין ועוזריו, נדחק ורטוב לשולי העשייה הקולנועית בברית המועצות והוגבל לעשיית סרטים תיעודיים סטנדרטיים, שהנציחו טקסים לאומיים, מצעדים וכדומה. ב-1937 הוא ביים את סרטו הארוך האחרון, "שיר ערש". בזמן מלחמת העולם השנייה הוא עבד ככתב, אך נראה שהוא עסק בעיקר בעריכת כתבות שאחרים צילמו. הוא מת ממחלת הסרטן.

ואולם, ורטוב לא נשכח; ייתכן שהוא מוכר היום אף יותר מבזמנו. כמה שנים לאחר מותו ביססו הבמאים הצרפתים ז'אן רוש ואדגר מוראן את עקרונות ה"סינמה וריטה" על יסודותיה התיאורטיים והמעשיים של יצירתו של ורטוב. ב-1968, בתחילת הפרק הרדיקלי ביותר בקריירה שלו, ייסד הבמאי ז'אן לוק גודאר יחד עם שותפו, הבמאי ז'אן-פייר גוראן, את "קבוצת דז'יגה ורטוב", ששמה, ולא שמו של גודאר, היה חתום על הסרטים שגודאר ביים באותן שנים. גם בברית המועצות הוא לא נשכח: כבר ב-1962 התפרסם שם הספר הראשון שעסק בו וביצירתו. כתביו קובצו לספרים ותורגמו לשפות שונות. רטרוספקטיוות של יצירתו התקיימו במדינות רבות, ואמנם הגיע הזמן שתתקיים רטורספקטיווה כזאת גם בישראל.

כדי להבין מדוע היה ורטוב יוצר קולנועי חשוב ובעל השפעה רבה, צריך פשוט לצפות בסרטיו. הוא היה ממציא והרפתקן, גיבור וחלוץ, וסרטיו רעננים וחדשניים היום כמו בעת שבה הופקו. הרטרוספקטיווה כוללת רבים מהיומנים שהוא ביים וכמה מסרטיו הארוכים. דמותו של ורטוב מגיחה אלינו מהעבר כדי להעניק הקשר מחודש לקולנוע שמופק בימים האלה. שמו היה לסמל לכל מה שהקולנוע יכול להעז ולשאוף אליו. נדמה שאין די מלים כדי לומר עד כמה ראוי וחשוב להיגרף אל תוך התעוזה הזאת ולהיסחף בתבונתה, שנינותה וברלוונטיות שלה, שרק הולכת וגואה.

כתבות שאולי פספסתם

*#