אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכינו את המטאטאים

מה לכישוף ולתנועה הפמיניסטית, איך נהפכו המכשפות מנשים זקנות לבנות עשרה חינניות שמחפשות לחשים באינטרנט, ולמה נטרפה דעתן של הנזירות מלודן? הספר "היסטוריה של הכישוף", שתורגם עכשיו לעברית, מנסה למקם את תופעת הכישוף בהקשרים חברתיים והיסטוריים

תגובות

כשגילתה מתכנתת המחשבים הצעירה מגבעתיים כי הדייר הקודם בדירה שנכנסה לגור בה מת בשנתו, היא לא המתינה לראות אם רוח הרפאים שלו תחליט להטריד אותה. עוד באותו הערב הזמינה חברה ויחד הן סבבו עם נרות מעשנים לאורך קירות הבית, מלמלות פסוקים משונים. "טקס טיהור" הן קראו לזה.

הפחד, כך מתברר, יכול לדחוף גם בחורות שקולות ושכלתניות לקיים מין פולחן נשמות משונה, שנדמה כאילו נלקח כולו מאיזו טירה ימי-ביניימית עתיקה השוכנת במעבה יער אירופי חשוך. אלא שלוחשות ההשבעות המודרניות האלה לא נדרשו לכתת רגליהן ולהיפגש עם מכשפה זקנה שתלמד אותן את רזי המקצוע וכמובן לא חששו פן יאשימו אותן בכישוף ויעלו אותן על המוקד. שיטוט קצר באינטרנט, כמה לחיצות עכבר, וכל כללי הטקס וסודותיו היו גלויים לעיניהן.

אין ספק שהכישוף עבר שינויים רבים מימי קדם ועד ימינו. גם מן הבחינה המעשית (תפקידם של העוסקים בכישוף, מעמדם, וכיוצא באלה), וגם מצד הדימויים, תחילה בספרות, ומאוחר יותר בקולנוע ובטלוויזיה. אחר כל אלה עוקב ספרם של ג'פרי ב' ראסל וברוקס אלכסנדר, "היסטוריה של הכישוף", שיצא לאחרונה בהוצאת רסלינג, בתרגומם של אילת אטינגר ואהד זהבי.

הקורבן: נשים

גם אם מתייחסים בביטול לרעיון שאפשר להשפיע על העולם הפיסי באמצעים רוחניים, אי אפשר להתעלם מההיבטים החברתיים, התרבותיים וההיסטוריים של תופעת הכישוף. על פי ספרם של ראסל ואלכסנדר, כמעט תמיד זוהה הכישוף עם הנשים יותר מאשר עם הגברים, בעיקר כאשר דובר על הכישוף כאיום על הסדר החברתי והסדר הקוסמי. רבות מן התכונות שהרכיבו את סטריאוטיפ המכשפה נשאלו למעשה מדמותן של "נשות היער" או נשות הפרא מן הפולקלור. אותן נשים שמייצגות את הטבע הפראי לעומת התרבות האנושית. על המכשפות נטען לרוב כי הן מעופפות בלילה, מפתות גברים, משתתפות באורגיות ומזדווגות עם השטן. אותם דימויים שבו והופיעו בחברות שונות ורחוקות זו מזו, הן באירופה והן באפריקה, ואפשר גם לראות בהם ביטוי לאי ציות לכוחות הטבע, לשלטון הגבר, לחוקי המוסר ולאלוהות.

ב-1486 פירסם האינקוויזיטור הגרמני אינסטיטוריס את ספרו "פטיש המכשפות", שהיה לאחד המאיצים העיקריים לרדיפת המכשפות. הספר ביסס עוד יותר את האמונה כי הנשים מתפתות יותר לעסוק בכישוף, ואף נימק זאת בכך ש"נשים הן כסילות, קלות דעת, נמהרות, חלשות וארציות יותר מגברים".

מכאן ואילך נפתח מסע ציד אכזרי אחרי נשים שנאשמו בכישוף. על פי המחקרים ההיסטוריים שראסל ואלכסנדר מזכירים בספרם, הנשים היו הקורבן העיקרי של הרדיפות, משום שבעקבות שינויים דמוגרפים במאה ה-16, נשים רבות יותר חיו בגפן. הנשים האלה, "מבודדות, אומללות, מרוששות ונרגנות", היו מטרה נוחה להאשמות בכישוף.

מכשפות בחברת הרוחות הרעות המלוות אותן, "השבעה" של גויה, 1795-1794 בקירוב

"משלהי ימי הביניים שרויה אירופה בעידן של פחד", אומרת פרופ' מירי אליאב-פלדון, ששימשה יועצת מדעית לספר, "פחד מן המגיפות, מן האיום העותמאני, מן ההתפרקות של הסדר הנוצרי המוכר (בעקבות הרפורמציה), מן התמורות הכלכליות הגדולות. הפחדים מעצימים את האמונה בשטן ובכוחותיו".

בשנים 1450-1750 עונו כ-110 אלף בני אדם שהואשמו בכישוף ובין 40 ל-60 אלף הוצאו להורג, רובם כאמור נשים. כדי לסחוט מהנאשמות הודאות הומצאו עינויים שונים ומשונים שנועדו כביכול להוכיח כי הן אכן עוסקות בכישוף. בין היתר, מספרים ראסל ואלכסנדר על מבחן השחייה. הנאשמת היתה נכפתת ומושלכת למים, אם החלה לטבוע נחשבה לחפה מפשע ונמשתה מן המים, ואולם אם צפה היתה זו הוכחה שהיא מכשפה. מבחן נוסף היה מבחן השקילה. בצד אחד של המאזניים הונחו כתבי קודש ובצד שני הנאשמת, ואם נטו המאזניים לכיוון כתבי הקודש נמצאה הנאשמת חייבת בדין.

מעגל האימה של ציד המכשפות, כפי שמנסחים אותו ראסל ואלכסנדר, יכול לתאר כל רדיפה חברתית ופוליטית במשך ההיסטוריה וגם בימינו: "כל הרשעה חדשה הצדיקה אמצעים חריפים יותר, לרבות עינויים; העינויים הולידו הודאות רבות יותר, ההודאות הולידו הרשעות רבות יותר, וכך הזינו הסברה והדיכוי זה את זה".

אחד הסיפורים המפורסמים המוזכרים בספר הוא זה של הנזירות מלודן. הסיפור הצית הן את דמיונו של הסופר אלדוס הקסלי שכתב על כך ספר ששמו "שדים בלודן", והן את זה של הבמאי קן ראסל שביסס עליו את סרטו "שדים". הנזירות מלודן התחזו לאחוזות דיבוק והאשימו את אב המנזר שלהן כי כישף אותן. בעקבות ההאשמות הוא עונה ולאחר מכן הועלה על המוקד. אלא שדווקא אז סממני הדיבוק של הנזירות הלכו והחמירו. הסיפור, לטענת ראסל ואלכסנדר, מדגים כיצד ההיסטריה החברתית סביב עניין הכישוף הולידה לעתים קרובות הפרעות נפשיות אצל הפרט.

מהשוליים לפריים-טיים

למהדורה החדשה של הספר - זו שתורגמה לעברית - נוספו פרקים שעניינם הכישוף בעידן המודרני. מתברר שלאחר שהמהפכה המדעית קברה את אמונות הכישוף תחת ההגדרה "אמנות טפלות", הגיעה התקופה הרומנטית והחזירה לחיים את הקסם ואת המסתורין של הכישוף. עם ההוגים המרכזיים של תורת הכישוף החדשה נמנים מרגרט מארי, שקישרה את הכישוף לטבע ולדתות הפגאניות שקדמו לנצרות, והמשורר רוברט גרייבס שהוסיף על כך את ההתמקדות בפן הנשי, ואף כינה את התקופה הפגאנית "תור זהב קדם-פטריארכלי". מי שגיבש ואירגן את הכישוף המודרני לכלל דת של ממש הוא ג'רלד ב' גרדנר, שבין היתר פירסם ב-1949 את הספר "עזרת המאגיה הגבוהה".

מי שאימצו בשמחה את הכישוף המודרני היו בעיקר פעילות הפמיניזם הרדיקלי. ה"מכשפות" המודרניות הללו סגדו לאלוהות נשית ו"יצאו נגד הפטריארכיה, המיליטריזם והחורבן האקולוגי". וכך, כפי שמנסחים ראסל ואלכסנדר, חילצו את הכישוף "מן הגטו של תורת הנסתר והחדירו אותו ללב האקטיוויזם הפוליטי בארצות הברית".

עוד זריקת מרץ מפתיעה למדי קיבל עניין הכישוף עם התפתחות עולם ההיי-טק והאינטרנט. מחקר שמצוטט בספר מגלה כי רבים מהעוסקים היום בכישוף עובדים דווקא בתחומי המחשבים, המדע והטכנולוגיה. שתי סיבות לתופעה מוזכרות בספר. האחת היא שהאינטרנט מחזק את כוחם של אנשים הנמצאים בשוליים, והשנייה היא שאנשים אלה יכולים להישאר אלמונים. כך מאפשר בעצם האינטרנט ליצור קשרים בין אנשים מבודדים ולהקים קהילות בעלות תחומי עניין משותפים. זו גם הדרך הקלה והנגישה ביותר להפצה של תורות הכישוף. לאתר "קול המכשפות" (www.whichvox.com) היו יותר מ-200 מיליון כניסות עד סוף 2006.

אבל ההתעוררות הגדולה של התחום, מה שראסל ואלכסנדר מכנים "תרבות הפופ של הכישוף", הגיעה בזכות עולם הבידור. מבשר התופעה היה הסרט "הכישוף" (The Craft) מ-1996. הסרט מספר על ארבע תלמידות תיכון המגלות כי יש להן כוחות כישוף. לטענת ראסל ואלכסנדר, זו הפעם הראשונה שסרט הוליוודי עוסק בכישוף המודרני ולא מתבסס על הסטריאוטיפים שנשתמרו עוד מימי הביניים. הסרט זכה להצלחה בארצות הברית, בעקבותיו נוצרו סרטים וסדרות רבים שיצרו קשר בין נעורים לכישוף, ובני נוער אמריקאים רבים החלו להתעניין בתורת הנסתר.

גם הדימוי של המכשפים והמכשפות השתנה. אם בעבר הם הופיעו בספרות ובאגדות העם כאנשים זקנים, שחלק גדול מכוחם נשען על ניסיונם וחוכמתם (גנדלף מ"שר הטבעות"; מרלין, יועצו של המלך ארתור) הרי שהקוסם הספרותי המפורסם ביותר במאה ה-21 הוא הארי פוטר, ילד צעיר ותמים.

אצל הנשים נדמה שתהליך ההצערה נעשה בשלבים. בשנות ה-70 וה-80 התחלף דימוי מכשפות המטאטא הזקנות ובמקומן צצו מכשפות צעירות, יפות וסקסיות. בקולנוע אלה היו "המכשפות מאיסטוויק" (על פי ספרו של ג'ון אפדייק), ובטלוויזיה סמנתה, עקרת הבית בעלת כוחות הכישוף מהסדרה "מכושפת", וג'יני, המכשפה היפהפייה מהסדרה "אני חולם על ג'יני". בשנים האחרונות נהפכו המכשפות לנערות צעירות ממש. בקולנוע אלה הן ארבע תלמידות התיכון מהסרט "הכישוף" ושתי האחיות מהסרט "קסם מעשי", ובטלוויזיה אלה שלוש האחיות מהסדרה "מכושפות", ו"באפי ציידת הערפדים".

מאפיינים כמו עורמה, פיתוי ואי ציות לכללים עדיין נשמרו, אבל כבר אינם נתפשים בשלילה ואינם מיוחסים לקשרים עם השטן או לבני בליעל אחרים. במלים אחרות, נשים חזקות, מיוחדות ומרדניות לא נעשו כאלה בזכות קשרים עם כוחות האופל - הן פשוט כאלה.

שירה מכושפת

יש הטוענים כי השירה צמחה ישירות מן הכישוף, ושמקורה בלחשי ההשבעה, בקללות ובברכות של העולם הקדום. לשירה ולכישוף יש אכן הרבה מן המשותף. משוררים רבים, ממש כמו מכשפים, מאמינים בכוחן המאגי של המלים, ביכולתן לברוא יש מאין, להשפיע על העולם.

גם בבסיס השירה וגם בבסיסו של הכישוף עומדת פעמים רבות ההנחה כי יש זיקות סמויות בין כל היסודות ביקום. גם המכשף וגם המשורר לובשים ופושטים צורות.

המשורר האנגלי טד יוז כתב כשמאן, כלומר מתוך התמזגות ביצורים אחרים. גם דליה רביקוביץ' רומזת לכך בשירה "כישופים": "היום אני שבלול/ מחר אני עץ". המשוררים, כמו המכשפים ובעלי האוב, גם מזמנים אליהם את המתים ומדברים עמם.

וכך כתבה ויסלבה שימבורסקה, המשוררת הפולנייה, זוכת פרס נובל: "המשורר היה ונשאר מעצם טבעו היורש הרוחני של שבטים קדמונים. הפרשנות המדעית של העולם אינה עושה עליו רושם. הוא אנימיסט ופטישיסט המאמין בכוחות מסתוריים, הרדומים בכל הדברים, ומשוכנע שבעזרת מלים שנבחרו בכישרון יוכל לעוררם" ('קריאת רשות", הוצאת קשב, תרגום: רפי וייכרט).

נראה שלפחות בשירה העברית, המשוררות נוטות לפן של הכישוף בשירה, יותר מאשר המשוררים. רביקוביץ היא רק אחת מהן. מי שראה את המשוררת חדווה הרכבי קוראת משיריה, לא יכול להתעלם מהדבקות המאגית שאופפת אותה. המשוררת רחל חלפי אף הקדישה מחזור שירים לנושא הכישוף, ששמו "מחזור שירי מכשפות", והוא התפרסם בספרה "נפילה חופשית" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1979).

וכך כותבת חלפי בהקדמה לשירי המחזור: "מחקרים שפורסמו לאחרונה מגלים כי מאות ואלפי 'המכשפות' שהועלו על המוקד, הומתו בהטבעה, נכלאו ויוסרו באירופה של ימי הביניים ולאחריהם, לא היו אלא נשים יוצאות דופן, אינטנסיוויות, בעלות כוחות רוחניים או יופי פיסי, שחרגו מתדמית האשה הסטריאוטיפית של אותה העת. אבחונן כ'שליחות השטן' והוצאתן להורג לא נשאו אופי דתי בלבד, אם כן. הן ייצגו כפייה ודיכוי חברתיים והוקעת הפרט ויוצא הדופן, במקרה זה, האשה יוצאת הדופן, האחרת".

על סמך התיאור של חלפי אפשר להניח כי אילו היתה יונה וולך, למשל, חיה ויוצרת באירופה של ימי הביניים, היא היתה מואשמת בכישוף ובכפירה ומועלית על המוקד.

כתבות שאולי פספסתם

*#