אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גבריאל מוקד: עורך ספרותי מוכרח להסתכסך

גבריאל מוקד חנך את רשימת הסכסוכים בילדותו, כשהתעמת עם הדוד המפורסם שלו, דוד בן גוריון. מאז הספיק לריב עם נתן זך, מנחם פרי ורבים בזירה הספרותית. בשנת ה-50 ל"עכשיו", כתב העת שהקים, הוא מביט קדימה ובטוח שגם מהאופוזיציה אפשר להשפיע

תגובות

גבריאל מוקד אומר שהדימוי שממשיך לשלוט בחייו מלווה אותו מימי נעוריו. "זה דימוי מסרטי מערבונים. במערבונים, גם בגיל מבוגר חוזרים אל המערכה וחוגרים את האקדחים". ואכן, אפשר בהחלט לראות במוקד אקדוחן של הזירה הספרותית, שניהל קרבות מרים ומעולם לא היסס לשלוף אקדחים. בימים של תקינות פוליטית זהירה, עומד מוקד כמעט כמו הקאובוי האחרון של הפולמוס, נטול רסנים ואוכפים.

בשנים האחרונות מרוחק מוקד מהבמות המרכזיות של הספרות והאקדמיה, גם בגלל מעורבותו במקרים של ריב ומדון, גם מפני שהזירה הספרותית הישראלית השתנתה כליל. לשונו חדה כתמיד, וכמוה חוש ההומור שלו והלהט בכל הנוגע לספרות. הוא מבקר, חוקר ועורך ספרות וגם ממשיך ללמד פילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון. לטענתו, חוגי הספרות השונים העדיפו לא לתת לו מקום. וכך, דווקא בימים שהוא חוגג 50 שנה לכתב העת "עכשיו" בעריכתו, מצוי מוקד בשוליים.

הוא מודע לעובדה שהוא משלם מחיר על הפולמוסנות שלו ועל כך שמעולם לא בחל בשום קרב ומודה שאילו היה אדם צעיר, היה בוחר בקריירה אחרת מזו של עורך ספרותי. "אמרתי גם לעורכי כתבי העת 'כתם' ו'עמדה' שזה תחום מאוד כפוי טובה. עורך ספרות, אפילו אם יהיה מלאך, מוכרח להסתכסך. הוא אינו יכול להדפיס הכל, התגמול הכספי קטן מאוד. והוא כמעט אינו יכול לדאוג לכתיבה האישית שלו, לא המחקרית ולא אחרת. אבל אני כבר שבוי בתוך זה. אני מייעץ לאנשים אפילו לא להיות מבקרים, כי נניח שאדם כותב פרוזה או שירה - למה שיהיו לו מיד יריבים. עם כל הנטייה שלי לעריכה, הייתי מוותר על זה. היה מוטב לחיות חיים יותר שקטים".

קוניאק עם אלכסנדר פן

גבריאל מונבז' (את השם מוקד קיבל מחברו מנעוריו, דוד אבידן) נולד ב-1934 בפולין ועלה ב-1946 לארץ ישראל בעליית הנוער באונייה טרנסילווניה, לאחר שניצל עם אמו מגטו ורשה. "הייתי בן 11, הדוד שלי חיים אליעזר ברנדס היה אדם דגול שתמך בסופרים, וסידר לי סרטיפיקט. תמיד הייתי גם קומוניסט וגם ציוני. הקומוניזם שלי נבע מהערצה לצבא האדום, לאומץ ולהישגים החיוביים - והיו רבים כאלה - של המשטר הסובייטי והציונות נבעה מהניסיון שלי בימי השואה".

גבריאל מוקד בביתו בתל אביב: "לפעמים מה שמניע אותי זה הרוגז"

ניצנים ראשונים של דעתנות צצו כבר כשהיה בן 12 והצליח לריב עם דוד בן גוריון. "דודתי פולה בן גוריון לבית מונבז' קיבלה אותי יפה מאוד בארץ, אלא שאז אמרתי לבן גוריון באחד הביקורים אצלם שהוא הולך יותר מדי ימינה. לבן גוריון לא היה שום חוש הומור. ילד או לא ילד. הוא היה סטליניסט סוציאל-דמוקרט. הוא ממש כעס עלי".

את דרכו בעריכה התחיל בימי התיכון בתל אביב, כשהיה מעורב בהדפסת העיתון "צופר" יחד עם אבידן. מאוחר יותר שימש מוקד סגן עורך מוסף הספרות של העיתון הקומוניסטי "קול העם", מוסף שנערך בידי אלכסנדר פן. "עבדנו מביתו של פן, שהיה כבר קצת חולה", הוא מספר. "הייתי בא לדירה שלו והוא היה שוכב במיטה כמו מלך כזה. באותה תקופה כולם היו שותים דבר איום, קוניאק מדיצינלי. אני חשבתי שכדי להיות גבר צריך לסבול, אז שתיתי גם. הוא שיבח אותי שכנער צנום, צעיר ואינטלקטואל אני יודע לשתות טוב מאוד. המחמאות האלה חיממו את לבי, אבל אף אחד לא ידע לשתות כמו פן. הייתי נער ביישן ואתו לא דיברתי אף פעם על נשים. פעם אבידן בא אתי אליו וניסה לרמז על איזה שוויון ביניהם בענייני נשים. הוא אמר לו משהו כמו 'אתה ואני יודעים מה זה נשים'. פן נחר נחרת בוז נוראה, אבידן החוויר כמת ומעולם לא הזכיר יותר נושאי ארוטיקה ליד פן".

המשורר ופעיל השמאל הרדיקלי המנוח מקסים גילן הוא שפנה אל מוקד באמצע שנות ה-50, אחרי מלחמת סיני, והציע לו לייסד כתב עת. הם חברו לברוך חפץ, שהוציא אז ביטאון סטודנטיאלי ששמו "אוגדן". "אני השתתפתי קצת בעריכה של 'אוגדן'", אומר מוקד. "הרעיון היה לצרף אלינו קצת מהכוחות המרכזיים יותר שכבר הכרתי. התחלנו לדבר על זה ויהודה עמיחי טען שאי אפשר להוציא עיתון מרכזי בשם 'אוגדן'. אז החלטנו לשנות את השם ולקרוא לו 'עכשיו' - על שם קובץ שירים של עמיחי שנקרא 'עכשיו ובימים אחרים'".

                    יונה וולך בשנות ה-70 (תצלומי רפרודוקציה: תומר אפלבאום)

חפץ הסכים לממן את כתב העת, אבל התנה זאת בכך שמספר הגיליון הראשון יהיה שלוש, כך שיודגש כי שני הגיליונות של "אוגדן" היו ערש הולדתו של "עכשיו". להוצאת הגיליון הראשון נלווה ריב גדול בין מוקד לנתן זך, שהיה בין מקימי כתב העת - ריב שרמז להתעמתויות העתידיות בין השניים.

"פרצה מחלוקת עם זך שהוא איש קשה, שמדי פעם נאחז בחילה קיומית גם לגבי הקרובים לו ביותר", מבהיר מוקד. "פתאום הוא הודיע שרוב הטקסטים מעוררים בו בחילה. שאלתי אותו את מי להשאיר והוא אמר: 'אותי, את אבידן, עמיחי ודליה (רביקוביץ). נזרוק את כל השאר, זה בינוני עד כלות'. התנגשו כאן שתי תפישות עריכה. לי, כמו לזך, יש תפישה אליטיסטית קיצונית ואני לא רוצה לפרסם גרפומנים ומשוררים בינוניים, אבל אני לעומתו אומר שיש ביצירה העברית עשרות כישרונות. אותה מחלוקת היתה לגבי יונה וולך ויאיר הורביץ שנים מאוחר יותר. זך ואבידן טענו שיש להם כישרון קטן, הם כינו אותם זוטרים. אמרו לי 'מה זה, אתה מטפח זוטרים?' בכל אופן, כבר השקענו עמל וחפץ השקיע כסף, אז מאחורי גבו של זך קידמנו את החומרים. היה רגע של פיצוץ כשטענתי שהחומרים הולכים לפח והוא פתאום שלף את 'עכשיו' המוכן ושאל 'אז מה זה?' אמרתי שחפץ עשה פוטש והוא אשם, זך לא האמין לי, ובצדק. לא דיברנו שש שנים".

מארח נפלא של בוהמיות

גם בין מתנגדיו הרבים של מוקד איש אינו חולק על תרומתו הגדולה לספרות העברית. פרופ' מיכאל גלוזמן, ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, אומר ש"עכשיו" נתן במה בתחילת שנות ה-60 לקבוצה מאוד משמעותית, ששינתה את פני השירה העברית. הוא מסביר את ירידת קרנם של מוקד ושל "עכשיו" בהשתנות המציאות הספרותית: "כבר המון שנים אין כתב עת שיש לו מעמד דומיננטי בספרות, כזה שקובע סדר יום תרבותי משפיע. יש מגמה של ביזור, יש הרבה כתבי עת ואין להם את המעמד שהיה לכתבי עת בשנות ה-60. זה קשור לשינוי העצום בכלל במעמד השירה, ולשינוי במעמד הסיפור הקצר שהיה פעם דומיננטי ונהיה זניח. היום הרומן תפס את המקום שלו, כל סופר צעיר מתחיל מכתיבת רומן. מדובר בשינוי במעמד של ז'אנרים ושינוי במפה הספרותית. 'עכשיו' איבד את הרלוונטיות שלו כבר לפני 20 שנה ואתו כל כתבי העת הספרותיים. הספרות השתנתה והקהל השתנה וגם כתבי העת השתנו, אבל כל אדם כזה שמוציא לאורך שנים כתב עת עושה חסד עם הספרות העברית".

חזי לסקלי באירוע של "עכשיו" בסוף שנות ה-70

המבקר מנחם בן מסכים עם קביעתו של גלוזמן, אבל מציין גם את אופיו הבעייתי של מוקד כאחד הגורמים להדרתו. "מוקד הסתכסך עם כל העולם, גם עם משוררים מרכזיים", אומר בן. "הוא הודח מהבמות המרכזיות הנקראות - גם כי השירה נעשתה דבר לא מרכזי, גם כי כתב העת הופיע לעתים רחוקות, ודבר שמופיע אחת לכמה שנים לא יכול להדהד, וגם כי מוקד נחנק מכל ההתחשבנויות שלו. הוא איבד את התוקף של מבקר אובייקטיווי שפועל מתוך שיפוט אמיתי. אבל הוא הוציא לאור בזמן אמת את המשוררים הכי מרכזיים. את וולך, מאיר ויזלטיר, אהרן שבתאי, דליה הרץ ועוד. הוא הוציא שורה מופלאה ביותר של ספרי שירה ועל כך הוא ראוי לתהילת עולם. לאורך כל השנים היה לו קשר מצוין עם המשוררים הצעירים. הוא תמיד ידע שהחיוניות נמצאת אצל הצעירים. הוא שמרן ולא בוהמי אבל הוא מארח נפלא של בוהמיות, אפשר להשתולל לידו".

בסוף 1972 הקים חוקר הספרות מנחם פרי את "סימן קריאה" - כתב עת מתחרה ל"עכשיו", ורבים מהמשוררים הצעירים שחסו תחת כנפיו של מוקד עברו אליו. המעבר עורר פולמוס גדול ומתוקשר בין מוקד לפרי ואולי סימן את הנקודה שבה מעמדו של "עכשיו" החל מתערער. "היה זמן שבו ראו את 'סימן קריאה' ככוח מרכזי ואני ניסיתי לשמור את 'עכשיו' כמרכזי", מספר מוקד. "ציר המחלוקת היה שפרי שיתף הרבה אנשים שקודם פירסמו ב'עכשיו'. ואז פירסמתי עליו דברים במדור הסאטירי. עוד מחלוקת היתה קשורה לכך שפרי ראה עצמו כדמות מדעית ואנחנו האמנו יותר בביקורת חווייתית אינטואיטיווית. אבל זה נעלם מזמן וכבר השלמנו. היו שנים בשנות ה-70 וה-80 שהמחלוקת הזאת עצמה היתה מנוע פרסומי וציבורי", הוא צוחק, "זה היה לפני עידן הדקונסטרוקציה".

פרי, לעומת זאת, אומר כיום כי חוברות "עכשיו" משנות ה-60 היו החוברות החשובות ביותר מבחינת הדור של עמיחי, אבידן, זך וגם מבחינת הצעירים וולך, ויזלטיר והורביץ. "זה היה מפעל מרכזי בקביעת הטעם בשנות ה-60, זה רשום בעיקר על שמו של מוקד והוא פועל בעקביות ראויה להערכה", מחמיא פרי.

יאיר הורוביץ (מימין) עם מוקד בשנות ה-60

השנים האחרונות לא היטיבו עם מוקד. בשנת 2000 ו-2001, כשהיה יו"ר אגודת הסופרים העבריים, הועלו נגדו האשמות על העלמות של שלושה מיליון שקלים וניהול לא תקין של האגודה. לאחר מכן הוגש נגדו כתב אישום על מעילה בכספי האגודה בסך 370 אלף שקל ובזיוף חתימות על המחאות. לבסוף נמחקו רוב הטענות הללו, אחרי שהוכחו כחסרות ביסוס, ונמחקו גם סעיפים של האשמות במעילה וזיוף. עם זאת, בית המשפט הרשיע את מוקד בעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד. מוקד הודה במסגרת הסדר טיעון, שהתקבל לפני כחצי שנה, כי קיבל החזרי הוצאות בניגוד לנהלים בסכום של כ-60 אלף שקלים (היום טוען מוקד כי הוצאות אלה היו בתחום סמכותו של היו"ר וגובו בקבלות מקור). בעקבות הסדר הטיעון שונו האישומים ועל פי ההסדר, חויב מוקד להחזיר את הכסף ונגזר עליו עונש של חצי שנת מאסר על תנאי.

"במשך שבע שנים הייתי קורבן לעלילות בלתי פוסקות לגבי מעילות באגודת הסופרים", מבהיר מוקד את גרסתו. "בסוף התברר שההר הוליד עכבר. ניסו ממש להשמיד אותי. מה לא אמרו עלי? אז אפשר לומר שבגלל כל מיני בעיות כלכליות שנקלעתי אליהן ובגלל נסיבות אישיות שונות לא הייתי במיטב כוחי, אבל עכשיו אנחנו בסימן התאוששות לקראת שנת היובל. אני טיפש כלכלי, אי אפשר לטשטש את זה. אני אנטי-כישרון בתחום הכספי".

ברית עם משוררים צעירים

מוקד מסתער על שנת היובל ל"עכשיו" כשבאמתחתו שלל תוכניות ואומר שהוא רואה בה שנת התארגנות מחדש. לאחרונה הוציא בשיתוף עם יהודה ויזן, משורר צעיר ועורך כתב העת "כתם" לשירה, את ה"עונתון" של "עכשיו". הרעיון הוא להוציא את כתב העת במשך שלוש פעמים בשנה בפורמט קטן וזול. מוקד אינו מוותר גם על הכנת כרכים גדולים של "עכשיו" כבעבר: "אני מכין את הכרך הגדול 71-72 שיש בו הרבה חומרים. אני מאמין בכינוס של מבחר יצירות שאפשר להניח גם בארון ספרים. אנחנו גם מכינים בשיתוף עם חנות הספרים 'הנסיך הקטן' בתל אביב כרך נוסף בגודל בינוני של 'עכשיו בסיקסטיז' - אנתולוגיה שמחה עם תצלומים, מכתבים ואיגרות. נוציא אנתולוגיה יחד עם הוצאת הספרים 'כתב' ובה השיר הטוב ביותר מכל משורר שפירסם אי פעם ב'עכשיו'. לפי התוכנית, יהיו 130 משוררים לערך. אם העמותה תקבל הקצבה יותר גדולה, נוכל להוציא מבחר מכל כרכי 'עכשיו'".

בימים אלה עסוק מוקד גם בסידור הארכיון שלו. "יש כאן 50 אלף פריטים שהצטברו לאורך עשורים רבים. אני חושב שאנסה למכור אותו. בארץ בטח לא ירצו אותו. אפילו ארכיון עמיחי הלך לאוניברסיטת ייל. אם אמכור את הארכיון, זה יאפשר לי לחדש את 'ג'רוזלם ריוויו' ולהמשיך עם 'עכשיו'".

מוקד החל בשנים האחרונות בעבודה על פרויקט "ג'רוזלם ריוויו" - כתב עת הכולל תרגומי שירה מעברית לאנגלית, שמוקד קיווה להצליח למכור בעולם. אלא שהיחס שקיבל מהממסד בארץ הותיר בו טראומה מסוימת. "אולי אני לא מוכשר בעניינים כספיים בכלל", הוא אומר, "אני עדיין חושב ש'ג'רוזלם ריוויו' צריך היה להיות ביטאון עם תמיכה מכיוון שהוא מתרגם לשפה האנגלית יצירות מהספרות העברית מכל הדורות, יצירות של סופרים יהודים מכל העולם ומציג בפני העולם את התרבות וההיסטוריה של היהודים בכל עומקם".

מוקד מוסיף ביחס למשבר הכלכלי העולמי שהוא "קורא בעונג על התמוטטויות כלכליות מסביבי". הוא חי מפנסיה שהוא מקבל מאוניברסיטת בן גוריון ומעבודות תרגום שהוא מבצע מעת לעת. "הסיפור הקלאסי שמדגים את חוסר הגמול בעבור פעילות תרבותית בארץ זה סיפור גלי צה"ל והאוניברסיטה המשודרת - ששילמו לי בעד כל הרצאה 163 שקלים ברוטו. אומרים שלפני המשבר כלכלת ישראל שיגשגה. אני מהצד הפרולטרי, שלא הרגיש את זה ושאין לו מה להפסיד זולת השמצות. אני לא חלק מהשגשוג שהיה. יש משהו נעים במחשבה שמארקס צדק עוד פעם. כקומוניסט ותיק, זה מאוד מעודד".

מוקד מודה שהוא פועל מכוח האנרציה. "אני כבר שבוי. לא הייתי עושה את זה אם לא הייתי כבר בתוך זה. לפעמים מה שמניע אותי זה הרוגז". הוא גם מעודד מאוד ממה שהוא מכנה "הברית הניאו-מודרניסטית עם הצעירים". הוא יושב בשני בתי קפה תל-אביביים, "ליברה" ו"המשולש", והיוצרים הצעירים עדיין באים לשבת אתו. "הם ידידים וזה מעודד אותי. הם כוח ממשי גם בכתיבה שירית וגם בביקורת". מוקד מתייחס לאנשי כתבי העת "עמדה" ו"כתם" הצעירים שעמם הוא מוצא שפה משותפת. רן יגיל, מעורכי "עמדה", טוען ש"עכשיו" הוא כתב העת החשוב ביותר שהיה כאן מאז קום המדינה. "יותר מכולם הוא הצליח להיות גם אוונגרדי, גם לאסוף את הקולות הצעירים ומצד שני הוא מאוד חמור סבר באסתטיקה שלו, לא מפרסם כל דבר וגם מאוד פלורליסטי", אומר יגיל. "כל המשוררים שטיפח נהפכו מכותבי שירה למשוררים".

מוקד מתגעגע לכמה אנשים - "לאבידן, ליונה וליוסף מונדי. יונה היתה דמות מדהימה. זה היה דור פחות כספי ופחות תחת מועקה כלכלית, היתה פחות תלות במדיה. מה היה? רדיו וקצת מוספי ספרות והיו חבורות שהתעניינו בטריפ של עצמן. היו מעט ברים ובעיקר בתי קפה. היתה אווירה יותר שקטה. זה היה עולם קצת אחר".

איזו חוברת היא החשובה ביותר בעיניך?

"קשה לומר כי יש חוברות מצוינות רבות. אציין אחדות. בולטות מאוד החוברות הראשונות. וגם 'עכשיו' 14 שבה פירסמתי את שירי יונה, יאיר ומאיר. חוברת 45, שבה פורסמו יוצרים צעירים כמו מאיה בז'רנו וחזי לסקלי וכל הדור הזה של שנות ה-70. וכרך 51-54 שיש בו 600 עמודים לא מסחריים בעליל אבל הוא מאוד מנופה מבחינת רמת החומר. יש שם מסה נפלאה של גרשון שקד על תפישת החלל-מרחב אצל ס' יזהר. הייתי גם מציין כרכים מיוחדים כמו כרך 66, שהוקדש לאבידן. וכרכים 61-62 שהוקדשו לשירה העברית של דור המדינה, ובסוף גם את ה'עונתון' שהוצאתי עכשיו עם יהודה ויזן".

תיארת לעצמך ש"עכשיו" יחזיק מעמד 50 שנה?

"אני שמרן והשמרנות שלי החזיקה את זה. אני איש של הרגלים. קשה לי להיפרד ממצב נתון. הייתי רוצה להוסיף עוד אלמנטים על מצב נתון. יש לי פרויקטים גדולים אבל אני לא חושב שאספיק. אני לא אדם צעיר. כולם מתים מסביב וזה נותן פרספקטיווה. אבידן ואני תמיד התקוממנו נגד המוות. התרופה הגדולה נגד המוות תהיה בחזית די טריוויאלית. מישהו ימצא משהו לגבי חלבונים של התא. ההשלכות הפילוסופיות תבואנה אחר כך".

לא התעייפת מהמאבקים?

"אני לא חושב על עייפות אלא על החזיתות שיש. אני חושב שיש ל'עכשיו' תפקיד חשוב, אף שהוא באופוזיציה. אני משער שיש לי מניות בספרות של דור המדינה. הוצאנו יחד עם כתב העת 150 ספרים, החל בעמיחי ואבידן ועד יהודה ויזן ועודד כרמלי. יש לי חלק בתרבות העברית ואני לא רואה שום סיבה להניח את זה אך ורק בידי גורמי המדיה או בידי כל מיני מחנות רעיוניים אחרים. הקו של 'עכשיו' עם צעירי הצעירים הוא הקו הנכון".

עם השנים הוא נעשה שווה נפש במידה מסוימת כלפי ההתקפות עליו, הוא מוסיף. "מכל האנשים שהטילו עלי חרם בחוגים לספרות עברית, מעטים מאוד ייזכרו לטובה כמוני. את רובם איש לא יזכור. את הקו שלי בביקורת ועריכה יזכרו גם יזכרו. אני מרשה לעצמי לחשוב מחשבה רומנטית, שלו ברנר היה קם לתחייה, מכל כתבי העת הוא היה אוהב את 'עכשיו' והוא היה מחבב אותי ואת עורכי 'עמדה' ו'כתם', שבהם אני רואה ממשיכים של 'עכשיו'. כך אני רואה את המצב. אני מחויב לעמדה ברנרית".

מה הוסיף אבידן למאמר המכונן של זך?

גיליון 1 של "עכשיו"

בגיליון הראשון של "עכשיו", שראה אור ב-1959, נכללו שירים מאת יהודה עמיחי, דוד אבידן, דליה רביקוביץ, דן פגיס, משה דור, אריה סיון ועוד. בין המאמרים בגיליון היה מאמרו המכונן של נתן זך "הרהורים על שירת אלתרמן", שנחשב בעיני רבים למניפסט המרד של חבורת משוררי דור המדינה בפאתוס הלירי של המשוררים הציוניים שקדמו להם וכלל מתקפה בוטה על אלתרמן, חרף מעמדו המיוחד. עוד היו בגיליון מדור ביקורת ספרים והמדור הסאטירי "דג הדיו", מדורים שלדברי מוקד "העמידו לנו המון ריבים". התפרסמו גם תרגומים שונים, בהם תרגום "גאוני" (לדברי מוקד) של זך לשיר שכתב אודן "לזכרו של ו.ב. ייטס".

אבל את עיקר הסערה חוללו מאמרו של זך על אלתרמן והמדור הסאטירי. מוקד אומר שהעמדה של זך כלפי אלתרמן לא היתה כעמדה שאבידן והוא החזיקו בה: "אנחנו הסכמנו שאי אפשר לכתוב יותר בנוסח אלתרמן, אבל לא הסכמנו עם זך שחשב שאלתרמן הוא פשוט משורר לא טוב. אבידן גם כתב את זה יותר מאוחר ב'עכשיו'. יש שתי הערות מסתייגות שאבידן ואני הוספנו למאמר בלי ידיעת זך", צוחק מוקד, "זאת היתה תקופה פראית".

מוקד מספר שהגיליון הראשון התקבל בזעם כללי מימין ומשמאל כאחד. "אנשי הימין האשימו אותנו בניהיליזם נורא, אנשי השמאל האשימו אותנו בבגידה בערכי תנועת העבודה. בעיתון 'חירות' ראו באבידן ובי בוגדים אנטי לאומיים. כמעט קומוניסטים. עיתון 'קול העם' של מק"י ראה בנו בוגדים בקומוניזם וממומנים על ידי ההון הגדול. הלוואי שהיה לנו מימון כזה. בעיתון של תנועת המושבים מישהו כתב שכל עוד השמש זורחת והפרות נותנות חלב, לא יהיה מקום לעיתון כמו 'עכשיו'. כאילו היינו מין דבר אנטי קוסמי כזה", אומר מוקד בהנאה גלויה. "מובן שזה רומם את רוחנו".

כתבות שאולי פספסתם

*#