אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צלצול בטלפון בשלוש בלילה

אחרי הביוגרפיה המונומנטלית שלו על היטלר, איאן קרשו מנתח בספרו החדש החלטות מרכזיות מתחילת מלחמת העולם השנייה. בראיון מיוחד מסביר ההיסטוריון הנודע מה היתה טעותו הגדולה של סטלין, באילו קשיים נתקלו הנאצים בדרכם להשמיד את היהודים ומדוע אין סיבה לחשוש מעיסוק יתר בשואה

תגובות

איאן קרשו נשאל פעם מדוע הביוגרפיה שכתב על אדולף היטלר נפרשת על פני שני כרכים עבי כרס. "מפני שהיה הרבה מה לומר", השיב ההיסטוריון הבריטי הוותיק, שהציע להשתמש בשני חלקי הביוגרפיה, שכל אחד מהם מונה מאות עמודים, כמעצורי דלתות.

גם בספרו "הכרעות גורליות", שפורסם באנגלית ב-2007 ורואה אור עתה בעברית (תרגום: כרמית גיא, הוצאת עם עובד, ספרית אופקים), יש לקרשו הרבה מה לומר. 617 עמודי הספר כורכים בתוכם ניתוח מעמיק של עשר החלטות מרכזיות שהתקבלו בשלבים הראשונים של מלחמת העולם השנייה; אלה השפיעו רבות, לאבחנתו של פרופ' קרשו, לא רק על ההתפתחויות העתידיות בשדות הקרב, אלא גם על תוצאתה של המלחמה - ואף על דמותו של העולם שלאחריה.

כך נבחנות שלב אחר שלב הדרכים שהוליכו להחלטתם של צ'רצ'יל וממשלת בריטניה להימנע מפשרה עם הנאצים ולהמשיך בהתנגדות, לבחירתם של מוסוליני באיטליה ושל הקיסר הירוהיטו ומנהיגי יפאן להצטרף למלחמה לצד הגרמנים, ולהכרעות שעמדו בפניהם של סטלין, רוזוולט והיטלר. קרשו מתמקד בהחלטה אחת של המנהיג הסובייטי - התעלמותו מהסכנה למתקפה גרמנית על ברית המועצות; בשתי החלטות סבוכות של הנשיא האמריקאי, שהתקבלו על אף הקשיים הפנימיים בארצו - תחילה ההחלטה להעניק סיוע לבריטים ואחר כך ההחלטה להיכנס באופן מעשי למלחמה; ובשלוש החלטות של הפיהרר הנאצי - תקיפת ברית המועצות, הכרזת מלחמה על ארצות הברית והחלטתו להשמיד את יהדות אירופה.

איאן קרשו: "לא סביר שיתגלה משהו שישנה באופן מהותי את דרך החשיבה שלנו על משטרו של היטלר". (תצלום: אימג'בנק / Getty Images)

"השתלשלותה של מלחמת העולם השנייה - לרבות רצח העם שהיה עניין מרכזי במהלכה, והחשיבות היסודית שלה לעיצוב פני המאה ה-20 - נראית בעיני כתולדה של כמה החלטות מכריעות, שהיו יכולות להתקבל בצורה שונה, והתקבלו בתקופה של כשנה וחצי בלבד, בין מאי 1940 לדצמבר 1941", אומר קרשו בראיון שנעשה בהתכתבות אלקטרונית.

"רציתי להבין כיצד התהוו אותן החלטות ומה היו החלופות האפשריות שעמדו על הפרק בפני אלה שקיבלו את ההחלטות. הספר מתמקד באופן ישיר בתהליך קבלת ההחלטות בשש מדינות הקשורות במלחמה - בריטניה, גרמניה, יפאן, איטליה, ברית המועצות וארצות הברית. איני מנסה להמציא תסריטים דמיוניים של מה היה יכול לקרות, אף על פי שאני מתייחס להשתמעויות הישירות של בחירה באסטרטגיות מדיניות חלופיות, כפי שנשקלו על ידי המדינאים המובילים של אותה תקופה, ולסיבות שאותן אלטרנטיבות נדחו".

אחד הפרקים הדרמטיים בספרך הוא הדיון בהחלטה הנאצית להשמיד את יהודי אירופה; אתה מנסה למצוא את השורשים ה"רציונליים" שלה. מדוע ההוצאה לפועל של "הפתרון הסופי" היתה "הגיונית" באותה נקודת זמן, קיץ-סתיו 1941, מבחינת הנאצים?

"ניסיתי להתבונן בשאלה לא במושגים מוסריים, שאין צורך לחזור עליהם, אלא מבעד לעיניים ולמנטליות של מקבלי ההחלטות באותה עת. ניסיתי להראות כיצד החלטה זו - או ליתר דיוק, שורה של כמה החלטות - התהוותה על רקע הקשיים המעשיים שההנהגה הנאצית נתקלה בהם בבואה ליישם את המטרה האידיאולוגית שלה 'לסלק' את היהודים.

"הרעיונות האיומים והנוראים שבחנו הנאצים בדבר גירוש היהודים לשמורה ענקית במזרח פולין התגלו במהרה כבלתי ישימים, וכמוהם גם ההצעה לבצע הגליה המונית של היהודים למדגסקר. התוכנית הגרמנית לפלוש לברית המועצות, שהושלמה באביב 1941, הציעה פתרון חדש: להשמיד את 'הבולשוויזם היהודי' (רוח הרפאים הדמיונית העיקרית של הנאצים) ולגרש את יהודי אירופה לאזורים שוממים וקפואים ברוסיה. אם כך היה קורה, זה היה מוביל לרצח עם בנתיב שונה מזה שהיה. אלא שהכישלון בהשגת ניצחון מהיר על הסובייטים הביא לכך שגם האפשרות הזאת לא היתה יכולה להתממש.

"בסוף קיץ 1941 החל להשתולל רצח עם של יהודי ברית המועצות בשטחים שנכבשו על ידי הכוחות הגרמניים, אך הניצחון הגרמני לא נראה באופק ולכן לא היתה אפשרות לגרש את יהודי הרייך לברית המועצות. רצח העם הזה אירע עוד לפני שהתחלת המלחמה נגד ארצות הברית וועידת ואנזה בינואר 1942 הובילו לתיאום המדיניות הנאצית ולתנועות מהירות לקראת השמדה שיטתית של יהודי אירופה, שהתרכזה עתה בהקמת מחנות מוות על אדמת פולין".

קרשו מוסיף, כי "מבחינת טיבה, החלטה זו שונה מכל תשע ההחלטות האחרות הנבחנות בספר, וזאת אף שהיא היתה חלק בלתי נפרד ממאמץ המלחמה הגרמני. היא נבדלת מההחלטות האחרות מפני שבאותה עת האלטרנטיבות להחלטה על 'הפתרון הסופי' היו רק ברמה ה'לוגיסטית'; השאלה שנבחנה לא היתה אם להשמיד את היהודים, אלא רק כיצד לבצע את ההשמדה".

אתה מציין בספר כי אין שום מסמך כתוב המתעד את הדרך שבה התקבלה ההחלטה על השמדת יהדות אירופה, ובעיקר - אין תיעוד של פקודותיו של היטלר בעניין. האם אתה סבור שיש סיכוי לגלות מסמכים כאלה?

"לא. לדעתי, אין שום ספק שלעולם לא תימצא כל פקודה ישירה של היטלר ל'פתרון הסופי'. מובן מאליו שאין פירוש הדבר שהוא אינו אחראי להחלטה הזאת. האחריות הישירה שלו - כפי שהראיתי בביוגרפיה שלו וגם בספר הנוכחי - היא ודאית, וטביעות האצבע שלו ניכרות בכל צדדיה של השואה. אבל במקום לחפש פקודה מפורשת של היטלר שניתנה ביום מסוים, עלינו לחפש 'אישורים' בעל פה או פקודות שנמסרו באופן עקיף. העלאה על הכתב של פקודות מפורשות לא היתה חלק מסגנונו של היטלר, וגם אינה מתאימה לאובססיה שלו לחשאיות בעניין זה".

ובכל זאת, לפחות באופן היפותטי: אם היסטוריון אחר יספק מסמך המעיד על החלטתו הישירה של היטלר על "הפתרון הסופי", כיצד תרגיש?

"סביר להניח שאני אחשוב שמסמך כזה הוא זיוף".

קרשו, שנולד ב-1943 באולדהם שבאנגליה, היה היסטוריון של ימי הביניים לפני שפנה לעסוק בהיסטוריה מודרנית. בתחילת שנות ה-70 החל לחקור את הנאציזם ובמשך השנים היה להיסטוריון בעל מוניטין עולמיים ולאחד מגדולי המומחים לתולדות הרייך השלישי. הוא קיבל פרסים רבים על הישגיו המחקריים וב-2002 העניקה לו מלכת בריטניה תואר אצולה.

בציבור הרחב קרשו ידוע בעיקר הודות לביוגרפיה המונומנטלית שכתב על היטלר (שני כרכיה, "היבריס" ו"נמסיס", תורגמו לעברית בהוצאת עם עובד ב-2003 וב-2005), אך עוד קודם לכן הוא חיבר כמה מחקרים חשובים על הנאציזם, שרובם התמקדו בדעת הקהל בגרמניה באותה תקופה. בעברית פורסם גם ספרו "המיתוס של היטלר: תדמית ומציאות ברייך השלישי" (הוצאת דביר, 1998), שבו הוא מציג את הרודן הנאצי כתוצאה של הבניה חברתית; לטענתו, היטלר לא היה רק האידיאולוג והמנהיג של התנועה והמשטר הנאציים, אלא גם דמות שעוצבה על ידי הדרך שבה נתפשה בתודעה הציבורית הגרמנית בזמנו.

כמו בספריו הקודמים, גם ב"הכרעות גורליות" פורש קרשו אפיון וניתוח של מגוון דמויות וגורמים. הוא נע בזהירות ובזריזות בין המדינות שהוא בוחן, עובר מן התמונה הכללית אל הפרטים המרכיבים אותה וסוקר לא רק את הדיונים שהתקיימו בלשכות המנהיגים, אלא גם את דעותיהם ומעשיהם של המפקדים והלוחמים בשטח ואת עמדות הציבור (במיוחד בשתי המדינות הדמוקרטיות, בריטניה וארצות הברית, שבהן היתה חשיבות רבה לדעת הקהל). וכמו בביוגרפיה של היטלר, גם בספר החדש הרהיטות והפשטות אינן נוטשות את קרשו לעולם, והן אלה שמאפשרות לו להשתמש בפרקים האפלים ביותר בתולדות האנושות כחומרי גלם לצורך מפגני ראווה של כתיבה טובה.

כמו בביוגרפיה שכתבת על היטלר, גם בספרך החדש אתה מנסה להבין תהליכים היסטוריים תוך מעבר מעיסוק באישיותם של מנהיגים לעיסוק במבנים פוליטיים וחברתיים במדינות שהם עמדו בראשן. אילו יתרונות אתה מוצא בגישה כזאת לחקר ההיסטוריה?

"מהו חופש הפעולה שיש לאנשים רבי-עוצמה בעת שהם מקבלים החלטות בעלות חשיבות גדולה ובאילו אילוצים הם פועלים - שאלה זו תמיד עיניינה אותי, ולמעשה, היא סוגיה מרכזית בכל הבנה היסטורית. עיסוק בשאלה זו באמצעות דיון באדם בעל תפקיד מפתח, כפי שעשיתי בביוגרפיה על היטלר, יכול לספק דרך יעילה לחקור התפתחויות היסטוריות קריטיות. בספר הנוכחי ניסיתי להשתמש בגישה זו כדי להתבונן לא באינדיווידואל יחיד בצורה של כתיבת ביוגרפיה, אלא בשורת פעולות פוליטיות הקשורות זו בזו של מנהיגי מלחמה רבי-כוח במדינות שונות, תוך התמקדות בתקופה קצרה אבל מכרעת. באחרית דבר לספר אני מנסה להשוות את היחסים בין האדם ובין הגורמים הלא-אישיים שהביאו לנקיטת פעולה בשש המדינות שבחנתי".

קרשו אמנם בוחן לעומקן את הסוגיות הרות הגורל הקשורות במאורעות התקופה אך אינו שוכח להתעכב על שאלות צדדיות, כמו כיצד אהב רוזוולט לבלות בערבים פנויים (הוא סידר את אוסף הבולים שלו) או איך נהג היטלר לשתות יין (הוא הוסיף לו סוכר).

אשר לסטלין, קרשו מספר מתי בדיוק הבין המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית כי טעה בהתעלמותו מאיום הפלישה הגרמנית לארצו: "אשליותיו נופצו ב-03:40 לפנות בוקר, 22 ביוני 1941, כאשר צילצל הטלפון ומעברו השני של הקו נשמע קולו של הרמטכ"ל גיאורגי ז'וקוב". האחרון דיווח לסטלין כי מתקפה גרמנית מסיווית החלה לכל אורך החזית המערבית. מבעד לשפופרת נשמעו רק כמה התנשמויות לפני שהמנהיג הורה לכנס בדחיפות את הפוליטבירו.

לטענתך, החלטת סטלין שלא להאמין לכל הדיווחים והאזהרות שהגיעו אליו על מתקפה גרמנית ולהימנע מכל פעולת מנע היתה טעות רבת חשיבות. מה הוביל את הרודן הסובייטי לאותה נקודה, שבה לא היו לו אופציות טובות אחרות?

"טעותו המכריעה של סטלין היתה השמדת ההנהגה של הצבא האדום בטיהורים שהוא ערך בברית המועצות ב-1937 ו-1938 - החלטה שהחלישה מאוד את הצבא בדיוק בנקודה שהיה עליו להתעצם. הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939 נתן לברית המועצות זמן והיא החלה ליישם בתזזיתיות תוכנית חימוש מחדש בשנים 1940 ו-1941. אבל התוכנית היתה רחוקה מהשלמתה בעת שהיטלר היה מוכן לתקוף את הרוסים, כשהוא מעודד מהטיהורים שעשה סטלין בצבאו ומהתצוגה העלובה שהפגין הצבא האדום ב'מלחמת החורף' של 1939-1940 נגד פינלנד; זו גרמה להיטלר להפריז בהערכת החולשה הצבאית הסובייטית.

"מכיוון שסטלין ידע שצבאו לא יהיה מוכן באופן מלא להתנגד למתקפה גרמנית עד 1942 לכל המוקדם, הוא עשה כל מה שאפשר כדי לפייס את היטלר באמצעות הטבות כלכליות והיה נואש בניסיונו לא לגרות או להתסיס אותו. הוא התייחס בביטול לאזהרות שקיבל על איום הפלישה הגרמנית מתוך מחשבה שהיטלר מנסה לסחוט ממנו עוד ויתורים כלכליים, ואולי גם טריטוריאליים, וסבר כי ביכולתו להדוף אותו עד שהצבא האדום יהיה מוכן למלחמה. זו היתה טעות כמעט פטאלית".

לפני כחצי שנה יצא קרשו לגמלאות מעבודתו כמרצה במחלקה להיסטוריה מודרנית באוניברסיטת שפילד, אך הוא ממשיך במחקריו. הוא מספר כי ספרו הבא יתמקד בשנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה, ויהיה "ניסיון להסביר איך ולמה גרמניה נלחמה עד הסוף המר, על כל התוצאות שנלוו להמשך המלחמה כשכבר היה גלוי לעין שהמלחמה אבודה והיטלר מוביל את המדינה לחורבנה". לאחר מכן, הוא שוקל לכתוב ספר כללי על ההיסטוריה של אירופה במאה ה-20.

לנוכח השפע העצום של מחקרים אקדמיים על הרייך השלישי, האם יש טעם להמשיך בחקר תקופה זו? האם יש בכלל סיכוי לגילויים חדשים או להבנה חדשה בתחום זה?

"במונחים של מחקר מפורט, יש עדיין עבודה חשובה לעשות - למשל, לחקור את היבטיו של הכיבוש במדינות מזרח-אירופיות, את סוגי המנטליות הגרמנית בזמן הרייך השלישי ואף את שיטת מחנות הריכוז (אך פחות מכך את מה שנעשה במחנות ההשמדה, שכבר נחקר רבות). אבל אין מדובר באיזשהו 'גילוי' מסוג חדש שעולה מהמחקר הראשוני. להבנתי, לא סביר שיתגלה משהו שישנה באופן מהותי את הדרך שבה אנו חושבים על משטרו של היטלר.

"ואף על פי כן, כמה תקופות ומאורעות היסטוריים הם חשובים עד כדי כך שבלי קשר לשאלה כמה מחקר ראשוני כבר נעשה על אודותיהם - הם לעולם לא יאבדו את החשיבות, העניין והערך שלהם לצורך הבנה מחודשת של 'המצב האנושי'. יתרה מזאת, הפרשנויות שניתנות להם משתנות ומתגוונות במשך הזמן, כך שלעתים תכופות יש לחזור ולבקר שוב באותם צמתים מכריעים בהיסטוריה. הרנסנס, הרפורמציה, המהפכה הצרפתית והמהפכה הרוסית הם בין הדוגמאות המוקדמות יותר לצמתים כאלה, שהיו להם השלכות עמוקות, שחרגו מעבר למקום ולזמן של התרחשותם. העידן הנאצי, מלחמת העולם השנייה והשואה, שהיטלר היה המחולל הראשי שלה - כל אלה, אפילו יותר מהדוגמאות הקודמות, מציינים תקופה מהותית בהיסטוריה העולמית, כך שלא משנה כמה היא נחקרה כבר, תמיד יהיו עוד דברים לגלות, לכתוב ולהתווכח עליהם".

לצד המחקרים הרבים שנעשים באקדמיה, בעשור האחרון נהפכה הנצחת השואה לתופעה בינלאומית נרחבת, שבאה לביטוי בזירה התקשורתית והתרבותית (ספרים, סרטים, תערוכות, אנדרטאות ועוד), כמו בזירה הפוליטית (למשל, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, שהונהג על ידי האו"ם ויצוין מחר, 27 בינואר, ברחבי העולם). כיצד מפרש קרשו את ההתפתחות הזאת? האם הוא סבור כי יש סכנה של "עיסוק יתר" בשואה?

"בהשוואה למודעות הציבורית המועטה יחסית לשואה לפני שנות ה-80", הוא משיב, "העלייה הגדולה בתשומת הלב היא תופעה מבורכת ורבת משמעות. איני רואה סכנות בהתפתחות זו, אף כי ייתכן שמבחינת המודעות הציבורית לנושא, התקרבנו לאיזושהי נקודת רוויה ומתחילה להתגבש מידה של 'עייפות' מהעיסוק בשואה. אם אכן כך קורה, המדיה תמצא במשך הזמן את הרמה המתאימה לה והחשיפה לעניין תיחלש במקצת. אין זו התפתחות מזיקה בהכרח".

בראיון לעיתון "ידיעות אחרונות" (25.7.2003) אמרת ש"אין ספק שאם נדמיין את העימות הישראלי-פלסטיני ללא נוכחות השואה, עמדת ישראל בעולם היתה הרבה יותר חלשה". כיצד אתה רואה את ההתמודדות הישראלית עם זיכרון השואה?

"איני זוכר את הראיון שאליו אתה מתייחס. באופן ודאי, לא התייחסתי בדברים אלה לזיכרון השואה בישראל, שנראה בעיני הולם לחלוטין. אני חושב שפשוט הצבעתי על העובדה שכמעט בלתי אפשרי להפריכה בדבר ההון המוסרי שעלה מהשואה ושישראל הרוויחה ממנו. הגורל הנורא של היהודים שהיו בידי הנאצים ובעלי בריתם סייע לאין-שיעור להעניק לגיטימציה מוסרית למדינת ישראל עם היווסדה, ומאז ואילך סייע לחזק את התמיכה המערבית בה. בראייה היסטורית של מהלך הסכסוך הישראלי-פלסטיני, עניין זה נעשה לגורם אימננטי ולא חסר חשיבות. אני נוטה לחשוב כי ההון המוסרי הזה נשחק במידת מסוימת עקב הפעולה האחרונה בעזה".

*#