אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוסי בבליקי: נמלט מהגורל היהודי

ניסיון כושל ומצחיק להימלט מהגורל היהודי עומד בבסיס האלבום השלישי שמקליט יוסי בבליקי. עם השירים הכלולים בו הוא כבר מופיע בתל אביב בפני הקהל הנאמן שלו, "הבבליקייה"

תגובות

גרעין האלבום החדש של יוסי בבליקי, שייקרא "האגרוף", ועוסק בין השאר בגורל היהודי, הוא סיפור מדהים, אירוני, שהוא מספר לפעמים בהופעות. במלחמת לבנון הראשונה הוא היה חייל ושירת עם שני חברים טובים: דויד דנציגר ועוזי וייל (הסופר). לדנציגר היה בן דוד, סרן בצנחנים כנראה. "הוא היה במלחמה בכל תפארתה", מספר בבליקי. "כשהשתחרר היה לו חלום למצוא על הגלובוס את המקום הכי רחוק שאפשר מההוויה הישראלית, מהמלחמות, מהפוליטיקאים, מהעצרות בכיכר מלכי ישראל, מהיוהרה וחוסר הפרגון הישראליים. הוא החליט שדי לו. הוא רצה לנסוע ולא לחזור יותר.

"סיפרו לו חברים על אי יפה, ירוק, שנקרא פוקלנד, באוקיינוס האטלנטי, הכי רחוק מכאן, שבו אפשר לגדל כבשים בחווה גדולה וליהנות מהמרחבים. הוא עשה את ההכנות, ארז את החפצים שלו והגיע לאי הזה - בדיוק ערב מלחמת פוקלנד בין אנגליה לארגנטינה. תוך שבוע הוא נמלט משם וחזר לארץ". הסיפור הזה כל כך מוצלח שאולי זה לא חשוב שהוא כנראה בדוי (בין השאר משום שמלחמת פוקלנד פרצה לפני מלחמת לבנון).

בבליקי (שני מימין) עם חבריו ללהקת "פונץ'" ב-1990. (תצלום: ארכיון)

כך או כך, לאחר שבבליקי עצמו השתחרר מהצבא הוא הקים את "פונץ'", להקה שחבריה ממשיכים לעבוד זה עם זה עד היום. את אלבום הבכורה רווי הלהיטים שלה ("עדינה", שמוכר כ"חייל אמריקאי במיטה", "ונדמה שישוב", "אני מאוהב בבחורה מבת ים") הוציאה "פונץ'" בשנת 1991, בסמיכות לאלבומים הראשונים של להקות כמו "רוקפור", "כרמלה גרוס ואגנר", "נושאי המגבעת" וגם אלבום הסולו הראשון של ברי סחרוף, "הכל או כלום". שנה לא רעה למוסיקה הישראלית. אלבום הבכורה של "פונץ'" היה המצליח ביותר של הלהקה. אחריו יצאו עוד שני אלבומים שזכו להערכת המבקרים אבל נמכרו פחות. בבליקי הוציא גם שני אלבומים משלו ("אלבום המצעדים", "הגברת עם היהלומים"). בנוסף הוא מלחין פסקולים ומשתתף בפרויקטים של הרכבים ששותפים בהם חברים מ"פונץ'" (של "החשמליות", "דצמבר", ודנה בקר).

על האלבום השלישי שלו עובד בבליקי, בן 44, במסגרת הדוקה יחסית לצורת העבודה הרגילה והמבולגנת שלו, כדבריו. את השם לאלבום כבר בחר, הודיע לאלי שאולי (גיטריסט "פונץ'") ובועז כהן (קלידן הלהקה ושדרן רדיו) שהם בפנים, וקבע תאריך ומקום להופעת ההשקה ולסדרה של הופעות ב"אוזןבר" בתל אביב (ההופעה הקרובה ב-3 בפברואר). ההקלטה תיעשה באולפן של דויד פרץ ונדב אזולאי בבאר שבע. "זה יהיה אלבום של מיתון. אלבום זול לעשייה וזול לאנשים. אלה לא זמנים להתקשט יותר מדי", הוא מסביר.

השירים החדשים באלבום - ביניהם "האגרוף", "שניפגש בלילות", "מינימרקט", "גשם תשס"ט" - נעשים מגובשים יותר מהופעה להופעה לפי הרגשתו של בבליקי ותגובת הקהל. "משהו שהיה פעם הושל ממני וזה מאוד נעים לי", הוא אומר, "הצורך לענות על מודל מסוים. היום כשאני עולה להופעה, שלי או של 'פונץ' או מה שזה לא יהיה, אני עולה עם הגוף שלי, הקול שלי, כלי הנגינה שלי וזהו. זה לא 'למען' או 'בשביל' או 'כמו'.

"בעולם של 1990 היה ברור לכולם מסביב, ש'פונץ', עם כל הלהיטים שהיו לה, אמורה לתפוס נתח שוק נורא גדול. ככה היה נדמה. ונוצר מודל מסוים, לא מודע, לאיך שאתה פועל, איך שאתה עולה להופעה, הציפיות של הקהל ממך. יש תהליך מאוד מרגיע בהופעות האחרונות. הבנתי שכל האנשים שהגיעו לא הגיעו כי אתה איזה שוס אופנתי ושתנגן להם את כל הלהיטים מהרדיו".

אבל אתה בכל זאת מנגן אותם.

"יש איזה נימוס בסיסי, שאדם שבא אליך הביתה תדבר אתו בעברית ולא רק בספרדית אם הוא לא יודע. זה סוג של נדיבות".

אבל הקהל של בבליקי באמת לא בא לשמוע להיטים. זו קבוצה נאמנה, קבועה כמעט, לא קטנה, שיש לה אפילו שם: "הבבליקייה". האווירה משפחתית, אבל עם אופציה להפתעות. ההופעות האלה - כמו "אלבום

המצעדים" הקשה להשגה, כמו הראיונות אחת לעשור בערך עם עוזי וייל - הן סוג של קאלט. בבליקי אומר שהוא לא מעונין לספק את הקהל או לענג אותו. "אני רוצה להתענג עם הקהל. זה אחרת. האחריות הבסיסית שלי היא לא לשקר את עצמי.

הדימוי המדויק שבבליקי בוחר כדי לתאר את מה שהוא עושה הוא "מרפסת": "שיר טוב יגלה משהו קטן, יפתח איזו מרפסת. או אפילו רק ירמוז על קיומה - שפנורמה כזאת אפשרית. הרי שיר זה לא פטיש חמש קילו ששובר קירות. הוא רק שיר. אז נוצר מתח.

"כשאתה הולך לראות הופעה ולמישהו על הבמה יש רגע של שלמות ואושר, זה עובר לכולם. זה נותן את האמונה שמחר גם אצלך זה יקרה. אולי הלילה. גם כשאתה רואה מישהו נשרף על הבמה, עד הסוף, זה נותן הרגשה שאולי גם אתה תרשה לעצמך פעם להישרף".

הסטודיו שבבליקי חולק עם בועז כהן בקומת הקרקע של בניין ישן ברחוב רש"י בתל אביב דומה יותר מכל לחדרון של סטודנט. חבל כביסה ארוך מוביל לכניסה, בגדי ילדים מתנופפים עליו. על הקירות החשופים תלויים שני שטיחונים קטנים וצבעוניים, כנראה קווקזיים. בבליקי מציב כיסא שמשמש שולחן לטייפ ולמאפרה.

בבליקי יושב מקופל למחצה על כיסא משרדי חורק ומסביר מה כל כך מושך אותו בסיפור של הסרן ההוא ופוקלנד. "הגורל היהודי, מצבו של האדם - לפי הטעם אפשר לבחור את הכותרת. הסיפור הביא אותי לכתוב את השיר 'האגרוף' עוד בתחילת העבודה על האלבום הקודם, שמאוד סיפק אותי בנגיעה הישראלית שלו אבל השיר לא נכנס אליו ושכחתי ממנו. לקראת האלבום הנוכחי הבנתי שקבוצת השירים החדשה שכתבתי מתייחסת לרעיון ההוא של הגורל שאי אפשר לברוח ממנו בצורה שמבהירה אותו. בשנים האחרונות ראיתי בכל מיני אספקטים של החיים - אהבה, ילדים, כלכלה, אמנות - המון אגרופים קטנים כאלה, פחות חובקי עולם מאלו של הסרן, שמחפשים כמוסת שלום או אושר מדומה, זה עניין אותי".

מה בדיוק?

"החברה המערבית שאנחנו חיים בה מדמה את עצמה למגה סטור של אפשרויות. אתה רואה את כל האפשרויות ומרפרף פה ונוחת קצת שם, אבל חסרה הבחינה של מה אני באמת. מה שייך לי. מה אני צריך ומה ממש לא. לכן יש משהו מנחם בסיפור של הסרן. יש בו קו מאוד ברור - מעגל, לופ. דווקא ההבנה של המעגליות הזאת יוצרת מקום שאפשר להתחיל לחיות ממנו.

"ועוד דבר. מאוד עיניין אותי ההקשר היהודי החדש של היהודי הגלותי שהסיפור הזה מגלם. יש שם משהו שמאוד מושך כיהודי שחי בארץ, להיות עוד פעם ההוא משם שהולך ממקום למקום רק עם מזוודה ועושה קומבינות בלי שאף אחד תופס אותו. רק הוא והניצוץ שלו.

"יש פיתרון ביניים למצב הזה של חוסר שליטה בגורל. השיר 'גשם תשס"ט' מספר על חוויות שקרו לי עם חברים, שכל פעם שאמרנו דברי אמת, ירד איזה גשם קטן. זה יומרני לומר שזה עבד, ולכן זה רק פתרון ביניים, אולי רק דמיונות".

*#