שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

קצת אוטופיה, הרבה וולגריה

בעבודה חדשה, שתוצג ממחר בתערוכת הסאונד "לפטופיה", בוחן המלחין יוסי מר-חיים את היחס בין זמן לחלל

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נויה כוכבי | תצלום: דניאל צ'צ'יק

יוסי מר-חיים מציג את עבודת הסאונד שלו, "The Autopsy of the Vulgar", על מסך המחשב ב"מעבדה", כפי שהוא מכנה את האולפן הביתי שלו. על המסך נראים פסים צבעוניים זה מעל זה, חופפים לפעמים, המייצגים את פסי הסאונד: האחד הוא סימפול של דיג', כלי הנגינה האוסטרלי, פס אחר - קולם של נזירים טיבטים שעבר מניפולציה.

"לפני שהיה לי מחשב היה לי שולחן פינג פונג", מספר המלחין, בן 68. "כשהיתה לי יצירה של 100 עמודים הייתי פורש אותה על השולחן ומנסה לראות את הדחיסויות, איפה אני חוזר על עצמי. אבל זה מבחן גרוע למוסיקה. המוסיקה של מוצרט נראית הכי משעמם שיש, אבל זה יוצא נהדר, כי מה אכפת לו איך זה נראה. לי זה עוזר מאוד. הצבעים נותנים לי השראה, כמו משחקי ילדים באלקטרוניקה".

"האוטופסיה של הוולגרי" היא חלק מתערוכת הסאונד "לפטופיה" שתיפתח מחר במוזיאון בת ים. זהו סרט וידיאו של שמונה דקות המוקרן בלופ. הוא מורכב מתמונות של הקטקומבות בפאלרמו - שבהן מוצגות לציבור גופות שנחנטו בידי נזירים קפוצ'ינים מהמאה ה-17 ועד מלחמת העולם השנייה - ומהסאונד שיצר מר-חיים. "לפטופיה" היא סדרת תערוכות שיצרו ליאורה בלפורד ועידו גוברין, אנשי הלייבל "אינטרוול", שגם אוצרים אותה יחד עם איל וקסלר. הפעם הכותרת היא "אוטופיה / אסתטיקה / שחרור". זהו האירוע החמישי בסדרה, אבל הראשון שמוגדר כתערוכת סאונד. כל העבודות שמוצגות בה נוצרו במיוחד בעבורה.

"לפטופיה היא שילוב של שתי מלים - לפטופ ואוטופיה", אומר מר-חיים, זוכה פרס מפעל חיים של אקו"ם (2003), פרס ראש הממשלה למלחין (1991) ופרס המלחין המצטיין בקולנוע (1979, 1984). "לי אין כל כך אוטופיה בחיים, אז אשתי, הציירת מיכל נאמן, הציעה את אוטופסיה (נתיחה לאחר המוות, נ"כ). מצד אחד זה מצב אוטופי - בקטקומבות אנחנו רואים מישהו משנת 1600 שחי, לבוש, נמצא במצב טוב, מחייך. זאת התמודדות עם המוות באופן שונה מאוד ממה שאנחנו רואים בפירמידות, למשל. שם את לא רואה את המת בכלל, ופה כל אחד יכול לבוא ולראות. ההבעות על הפנים שקטות".

במה מתבטאת האוטופיה?

"האוטופיה מתבטאת בחיי הנצח. יש הרבה מערות קבורה בעולם, אבל כאלה לא ראיתי בשום מקום. מה מנציחים פה? האנשים לבושים בבגדי היום-יום. הפועל לובש בגדי פועלים. זה מוצא חן בעיני. הקטקומבות הן יצירה נוצרית, אבל היצירה שלי לא נוצרית. אני לא מתעניין בפן הזה אלא בשימור החיים. אני חושב שהפתרון שלהם מאוד יפה".

ומה החלק הוולגרי?

"הכל וולגרי. ההצגה. מכירת הכרטיסים. פאלרמו היא עיר של מאפיה. המנזר של הקפוצ'ינים מאוד יפה, זאת כת צנועה ומוסרית. אני לא יודע מה נפל עליהם.

תצלום: דניאל צ'צ'יק

"חשבתי איך לערב את האנשים האחרים שמשתתפים בתערוכה בעבודה שלי", ממשיך מר-חיים. "זה דבר שאופייני לעבודות סאונד. סאונד זולג. אנשים נלחמים בזליגה הזאת. באקדמיה למוסיקה יש דלתות כפולות, רק שלא ישמעו מחדר לחדר. המטרה שלי היא שכן ישמעו. לא רק שאני אשמח שהסאונד שלי ייכנס למקומות אחרים ב'לפטופיה', גם אשתיל מיקרופונים ואחדיר את הסאונד שלהם אלי".

העיסוק בהעברת סאונד ממקום למקום אינו חדש למר-חיים. בראשית שנות ה-70 יצר יחד עם אביטל גבע עבודה שהעבירה מוסיקה מהחלל שבו בוצעה אל החוץ דרך צינורות. ב-1983 ניגן בגונג בין ראשי הרים באזור תל חי; הצליל חזר אחרי שש שניות.

הרמקולים משתחווים בסוף

למה מתייחסים לתערוכות סאונד כאל בן חורג לעולם האמנות?

"תערוכות סאונד הן משהו מוזר מאוד. הרבה פעמים הן משתמשות בווידיאו; יש משהו לא עצמאי בסאונד בעצמו, וצריך וידיאו. זאת שאלה שמעסיקה אותי. מוסיקה היא דבר נזיל ועולה השאלה אם אני עושה וידיאו-ארט. יש אמנים כמו רן סלוין, שאני לא יודע מה הוא עושה קודם, את הווידיאו או את הסאונד. אם הייתי צריך להגדיר אותו הייתי אומר שהוא אמן בין-תחומי. מההתחלה של המוסיקה האלקטרונית היתה השאלה מה נראה. היו צוחקים ושואלים אם הרמקולים משתחווים בסוף. חוויית המוסיקה מועצמת מאוד כשאת רואה את הנגנים. יש משהו מאוד פיסי בלנגן. במוסיקה אלקטרונית אנחנו לוקחים קולות שאנחנו לא יכולים לבצע חי, והפעולה של המיקס פרוזאית".

מה היחס בין הווידיאו לסאונד בעבודה שלך?

"אני חושב שהכרחי שיהיה אלמנט ויזואלי. למשל, ביקשתי חדר קטן, כי שם העבודה פועלת טוב. זה קשור לשאלה מה הקשר בין משהו שבנוי על זמן לבין משהו שבנוי על חלל. זאת שאלה קשה. האם אני מתעניין בזמן או בחלל. אם אני עושה לופ, אפילו של שמונה דקות, הזמן נעלם. עשיתי דבר דומה בלופ של דקה וחצי של הטניסאיות מריה שרפובה וונוס ויליאמס צועקות בזמן המשחק. הלופ מאפשר להפוך משהו שהוא בזמן - למשהו בחלל".

כבר לא מאמי

העיסוק הזה אמנם נדמה מופשט, אבל מר-חיים אומר כי "התערוכה לא אסקפיסטית" ומוסיף: "אף פעם לא חייתי במה שקורה היום". ובכל זאת, הוא סבור כי הלחנת השיר "המכתב" של מאיה בז'רנו, שפורסם עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, היא מהעבודות הטובות שלו. "מאיה כתבה שלא יהיה יותר שום שיר וסיפור וקונצרט עד שלא נלמד לחיות יחד, יהודים וערבים. היא התכוונה שהנושא של כתיבה אמנותית תוך התעלמות מעוול גדול מפריע לה", הוא אומר. "כתבתי מוסיקה שמתארת את היצירה שלה, וניגנו את זה לפחות 12 פעמים".

אתה מגדיר את עצמך כאמן פוליטי?

"העבודה עם מאיה היא פוליטית, גם המוסיקה שעשיתי ל'אפרים חוזר לצבא' של יצחק לאור, היצירה ‘ישוחרר מרדכי ואנונו' לפי שיר של אהרן שבתאי והמוסיקה שכתבתי לאופרת הרוק ‘מאמי' יחד עם אהוד בנאי. אבל לא, ממש לא. יש לי פה הזמנה לתערוכה של דויד ריב; גם כשהוא לא עושה עבודה פוליטית הוא אמן פוליטי. אבל אני לא כזה. לאריק שפירא יש כמה וכמה יצירות פוליטיות ואני לא יודע אם הוא היה שמח להגדרה הזאת. מתוך 200 עבודות שלי, העבודות הפוליטיות הן אולי חמש. ההשקפה הפוליטית שלי היא לא סוד, אבל היא לא מנחה את היצירה שלי. אני כבר איש מבוגר. הייתי בן 46 כשכתבתי את ‘מאמי'. אני כבר לא מתעסק בדברים האלה".רוצים לקבל את כתבות "גלריה" ישר אל תיבת המייל שלכם? הירשמו לניוזלטר של עכבר העיר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ