שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מפלצת סמכותית ושמה מריל סטריפ

סטריפ, שמככבת בסרט החדש "ספק", היא לא רק השחקנית הגדולה ביותר שעובדת כיום: היא השחקנית הכישרונית ביותר בתולדות הקולנוע. ואף על פי כן, היא לא "כוכבת קולנוע"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין

קשה לדמיין שני סרטים שונים יותר זה מזה מאשר "השטן לובשת פראדה" מ-2006 ו"ספק", סרטו של ג'ון פטריק שאנלי שעלה השבוע לאקרנים בישראל. הראשון היה קומדיה נוצצת, שהתרחשה בעולם מגזיני האופנה בניו יורק; השני הוא דרמה קודרת, שעלילתה מתרחשת ב-1964 בבית ספר קתולי בברונקס. אך מריל סטריפ, המככבת בשני הסרטים, עושה בהם תפקיד דומה: בשניהם היא מגלמת מפלצות סמכותיות וכוחניות, הנקלעות לעימות מקצועי ואידיאולוגי עם נשים צעירות מהן, המשמשות בצורה זו או אחרת שוליה שלהן.

ב"השטן לובשת פראדה", שביים דייוויד פרנקל, גילמה סטריפ את דמותה של מירנדה פריסטלי, עורכת מגזין ששמו "ראנוויי" הרודה בעובדיה, בהם אסיסטנטית צעירה ושמה אנדי (שגילמה אן האתאוויי; הסרט התבסס על רב המכר של לורן וייסברגר, שהיתה האסיסטנטית של אנה וינטור, העורכת האגדית של "ווג"). ב"ספק", המבוסס על מחזה של שאנלי, שהוצג בהצלחה בניו יורק ובלונדון ואף זכה בפרסי פוליצר וטוני, מגלמת סטריפ את דמותה של נזירה, האחות אלושיוס, המנהלת ביד קשה את בית הספר שבו העלילה מתרחשת. בניסיונה לחשוף את מעשיו של הכומר הממונה עליה, האב פלין (פיליפ סימור הופמן), שאותו היא מאשימה בעשיית מעשים מגונים באחד מתלמידיו, מגייסת לצדה האחות אלושיוס מורה צעירה במוסד, נזירה ושמה האחות ג'יימס (איימי אדמס), שבו בזמן מעריצה את האחות אלושיוס ומפחדת ממנה. האחות ג'יימס מסייעת תחילה לאחות אלושיוס במעשה ההוקעה של האב פלין, אך בהדרגה מתחילה לפקפק במניעיה ובמעשיה.

מירנדה פריסטלי והאחות אלושיוס, כל אחת בדרכה ובסגנונה, הן מפלצות, אך מריל סטריפ מצליחה שלא להפוך אותן לכאלה. אנו נמשכים אליהן בראש וראשונה בזכות המיומנות שבה סטריפ מעצבת אותן.

כן, יש לה גם גוף

סטריפ, בת 59, היא לא רק שחקנית הקולנוע הכישרונית ביותר שעובדת כיום; היא השחקנית הכישרונית ביותר בתולדות הקולנוע כולו. ולכישרון כמו שלה יש יכולת משכרת: תענוג לעקוב אחריו בפעולה; תענוג לעקוב אחר כל מחווה שהיא יוצרת, אחרי האופן שבו היא מבטאת כל מלה, ואחרי הדרך - וזהו לעתים המבחן האמיתי של שחקנים - שבה היא מקשיבה לדבריהם של אחרים. ב"ספק" זה בא לידי ביטוי בעיקר בסצינה הטובה ביותר בסרט, המעמתת בין האחות אלושיוס לאמו של התלמיד שהאב פלין נחשד בהתעללות בו, בגילומה של השחקנית השחורה המצוינת ויולה דייוויס.

המפלצות שסטריפ מגלמת בשני הסרטים האלה מושכות בין השאר משום שהיא מצליחה להבליט גם את הצד הקומי שלהן. ב"השטן לובשת פראדה" זה היה קל יותר, מכיוון שהסרט עצמו היה קומדיה והופעתה של סטריפ בו היתה שיעור במשחק קולנועי קומי. היא הוכיחה את החוק הנודע שבקולנוע "פחות זה יותר": כל כוחה האימתני של הדמות שגילמה שם סטריפ נבע מכך שהיא לא הרימה בו את הקול אפילו פעם אחת; האופן שבו אמרה "לא!" בסרט ההוא, מבלי להרים את קולה, צימרר באופן הקומי המזוכך ביותר.

עבודתה ב"ספק" אינה כה מעודנת. פה ושם היא נקלעת לעימותי צעקות, בעיקר עם פיליפ סימור הופמן, אף הוא מצוין כתמיד. אבל התפקיד דורש זאת, וגם את זה סטריפ עושה במיומנות האופיינית לה.

מימין למטה ובכיוון השעון: "אהובת הקצין הצרפתי", 1981. "זיכרונות מאפריקה", 1985. "אשה שטן", 1989. "השעות", 2002. "מאמא מיה", 2008. "השטן לובשת פראדה", 2006. "בחירתה של סופי", 1982. "הגשרים של מחוז מדיסון", 1995. "קרמר נגד קרמר", 1979

אך ההישג הגדול ביותר שלה בסרטו של שאנלי הוא שהיא מצליחה לחשוף גם את צדה הקומי של הדמות שהיא מגלמת, והפעם בנסיבות לא מצחיקות כלל ועיקר. היכולת הזאת נובעת מהתחושה המלווה רבות מהופעותיה הטובות ביותר של סטריפ: התחושה שבעודה משחקת היא מתבוננת מבחוץ בדמות שהיא מגלמת; והנס שמתרחש הוא שההתבוננות מבחוץ אינה מונעת ממנה לעצב דמות שלמה ואמינה לחלוטין.

יש הטוענים שהיכולת הזאת פוגמת בהופעות שלה מבחינה משמעותית אחת: שהן מעוצבות בכישרון ובקפידה כה רבה שהן אינן מצליחות לרגש, מכיוון שאנחנו יותר מדי רואים את מריל סטריפ עובדת, אם זה בעיצוב הדמות מבחינה חיצונית ואם בליטוש המבטא שלה.

פעם נהגו להתלוצץ על יכולתה לעשות מבטאים; מישהו שאל פעם אם ילדיה של סטריפ, כאשר אמם פונה אליהם בבוקר, יודעים באיזו ארץ הם מתגוררים. ביקורת חריפה במיוחד נהגה להטיח בסטריפ מבקרת הקולנוע האמריקאית רבת ההשפעה פולין קייל. בביקורת על הופעתה ב"סילקווד", סרטו של מייק ניקולס מ-1983, ניתחה קייל באירוניה את נטייתה של סטריפ לגעת בפניה, בצווארה ובשיערה ללא הפסקה, ופעם אחרת טענה שבהופעותיה של סטריפ אנחנו מודעים אך ורק לראשה. בראיון שהתפרסם לקראת יציאתו לאקרנים של סרטה הקודם, "מאמא מיה", נשאלה סטריפ אם החלטתה להופיע לראשונה במחזמר היתה ניסיון להוכיח כי קייל (שמתה בינתיים) טעתה, וכי יש לה גוף; סטריפ די הסכימה לטענתו של המראיין. אין גם ספק שהופעותיה של סטריפ נעשו עם הזמן נינוחות יותר מאשר בתחילת דרכה.

מה שבולט בהופעותיה של מריל סטריפ יותר מכל הוא האינטליגנציה שלה; היא ניכרת בכל מחווה שהיא עושה, בכל אינטונציה של קולה. והיו שטענו כי יש באינטליגנציה הזאת גורם מנכר. בטענה הזאת יש משהו; אבל כאשר חושבים על הופעתה, בין השאר, ב"הגשרים של מחוז מדיסון", סרטו של קלינט איסטווד מ-95', שבו גילמה עקרת בית ממוצא איטלקי, נוכחים לדעת שלמרות העיצוב החיצוני והמבטא, כאשר סטריפ נדרשת לרגש היא יודעת בדיוק איך לעשות זאת.

דיוק מעורר התפעלות

הקשר בין "השטן לובשת פראדה" ל"ספק" מובלט גם באופן הצגתן של הדמויות שסטריפ מגלמת. כל הסצינות הראשונות בסרטו של פרנקל מכינות אותנו להגעתה של מירנדה פריסטלי האימתנית למשרד; ב"ספק" אנו רואים את האחות אלושיוס קודם כל מגבה, עטויה בגלימתה השחורה, לראשה השביס הנזירי השחור, העוטף את פניה כצבת (ב"השטן לובשת פראדה" הם עטופים בשיער לבן המעוצב לתפארת). עוד לפני שנראה את פניה, עוקבת המצלמה אחרי הליכתה לאורך המעבר בכנסייה, ואנו רואים את ידה המכה בעורפו של אחד מילדי בית הספר, שנרדם בזמן דרשתו של הכומר פלין.

שתי הדמויות, מירנדה פריסטלי והאחות אלושיוס, הן מעין קריקטורות, אך סטריפ גואלת אותן מהגורל הזה בזכות התכונה העיקרית שמאפיינת את כישרונה כשחקנית: הדיוק. כמעט בכל סרט שלה, הדיוק שמאפיין את הופעותיה מעורר התפעלות. אין כמעט רגע אחד שבו היא מזייפת.

סטריפ גם הופיעה בלא מעט סרטים לא טובים - למשל "מאמא מיה", שלמרות איכויותיו הזניחות היה לאחד הלהיטים הגדולים ביותר בקריירה שלה - אך גם בהם ניכרת תכונה נוספת שהופכת את הופעותיה למרשימות כל כך: למרות הוותק של עבודתה, היא לא איבדה את היכולת ליהנות מאמנות המשחק שלה. רואים שהיא אוהבת לשחק: אם זה להתחזות לדמותו של רבי בסדרת הטלוויזיה "מלאכים באמריקה" (שבה גילמה גם דמויות נוספות); לשיר שירי קאנטרי יחד עם לילי טומלין ב"המדריך לחיים בכפר", סרטו האחרון של רוברט אלטמן מ-2006 - אלטמן הכריז בזמנו שסטריפ היא השחקנית האינטליגנטית ביותר שעבד עמה אי פעם; ואם לפזז לצלילי הלהיטים של "אבבא" באי יווני שטוף שמש. גם ב"ספק" ניכרת ההנאה הזאת, והיא ממתנת הופעה שהיתה עלולה להיות מפלצתית, אפורה וקודרת עד שיממון. איזושהי קריצה מלווה את הופעותיה של סטריפ, בעיקר בחלקה האחרון של הקריירה שלה, אולי כתשובה לכל אלה שטענו בתחילת דרכה שהיא "רצינית" מדי.

הופעתה של סטריפ ב"ספק" תזכה אותה קרוב לוודאי במועמדותה ה-15 לפרס האוסקר, מספר העולה על זה של כל שחקן או שחקנית בתולדות הקולנוע (היא זכתה פעמיים, בחלקה הראשון של הקריירה שלה: ב-1979 זכתה בפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר על הופעתה ב"קרמר נגד קרמר" של רוברט בנטון וב-1982 בפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר על "בחירתה של סופי" של אלן ג' פאקולה).

בעיית הנורמליות

ועם זאת, ואף על פי שהיא מטפחת זה יותר משלושה עשורים קריירה מרשימה מאין כמותה, שכמעט שלא היו בה תקופות שפל, מלווה את דמותה של סטריפ פרדוקס אחד: קשה לכנות אותה בתואר "כוכבת קולנוע". מובן שהיא כוכבת מעצם הוותק, הפרסום וההערכה שהיא זוכה לה, אך משהו בדמות הקולנועית המצטברת שלה מתנגש בתואר "כוכבת קולנוע" ואף מבטל אותו.

הסיבה לכך היא שהדמות המצטברת הזאת היא חמקמקה ואולי אף אינה קיימת כלל. כאשר אנו מעלים בתודעתנו שמות של כוכבות כגון בטי דייוויס, קתרין הפבורן, אודרי הפבורן, או אפילו ג'יין פונדה וג'וליה רוברטס - מצטייר אימאג' של דמות, המורכב מכל הדמויות שאותה שחקנית גילמה בסרטיה ומן הדרך שבה אותה דמות "פיקטיווית" משתלבת בדמות ה"אמיתית" שהיא השחקנית שגילמה את כל הדמויות האלה. במקרה של מריל סטריפ זה אינו קורה, מכיוון שסטריפ משתייכת בעצם למסורת של שחקני ושחקניות האופי, שנהגו להסתיר את עצמם מאחורי כל תפקיד חדש שגילמו.

ההשוואות המעניינות ביותר הן בינה לבין בטי דייוויס וקתרין הפבורן, שללא ספק היו שחקניות מוכשרות ומגוונות מאוד, אבל בכל זאת הצליחו לפרוץ מעבר לגיוון וליצור דמות שנהפכה למיתוס מצטבר. מריל סטריפ לא עשתה זאת, אולי כי לא היתה מעוניינת. יש בדמותה משהו נורמלי מאוד, והנורמליות הזאת היתה לעתים קרובות הסיבה לכך שהופעותיה על הבד הן כה נעימות וסימפטיות; אך הנורמליות מנוגדת למושג הכוכבות. לפיכך קל הרבה יותר להגדיר את מריל סטריפ כ"שחקנית גדולה" מאשר "כוכבת גדולה". האם זה מונע מאתנו מלהעריך אותה? לא. זה רק מפחית במידת מה מהמתח שהופעותיה יוצרות.

"ספק", שהוא עבודת הבימוי השנייה של התסריטאי והמחזאי ג'ון פטריק שאנלי, הוא סרט פגום מבחינות רבות (שאנלי זכה באוסקר ב-1987 על כתיבת התסריט של "מוכת ירח"; "ג'ו נגד הוולקנו", שביים ב-1990, נכשל). הוא מבקש להעלות על פני השטח שאלות של אמביוולנטיות מוסרית ודתית, המתקשרות לכל אחת מהדמויות בסרט ולממסד הכנסייתי הקתולי בכללותו, אך עושה זאת באופן נוסחתי ולעתים גם שטחי. הבימוי של שאנלי הוא פונקציונלי בעיקרו, וניסיונותיו להיות "קולנועי" בעזרת זוויות מצלמה מעוקמות, כמו השימוש הסימבולי בסערה שפוקדת את האזור שבו הסרט מתרחש, גובלים בחובבנות. אך כמו תמיד, תענוג לעקוב אחר מריל סטריפ בפעולה, גם אם הפעולה הזאת אינה זוכה רוב הזמן לתמיכה הקולנועית שהיא ראויה לה. לפחות בנוגע אליה, לא נותר כל ספק.רוצים לקבל את כתבות "גלריה" ישר אל תיבת המייל שלכם? הירשמו לניוזלטר של עכבר העיר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ