אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספק: הפסטיבל לתאטרון ארוך

פיליפ סימור הופמן ומריל סטריפ מככבים ב"ספק", סרט מורכב ואפל שמעז להעלות שאלות - ולהותיר אותן פתוחות. חבל שהוא נראה יותר מדי כמו מחזה

תגובות

כומר צעיר וליברל מואשם על ידי נזירה מבוגרת ושמרנית שעשה מעשה לא יאה בנער המזבח (דרגת החומרה, אי הנאותות, הנגיעה והפגיעה לא ברורים לה, אבל הנזירה משוכנעת בלהט שהמעשה נעשה). הכומר נדהם מההאשמות. הנזירה לא מוותרת. רסיסים של של זעם, שנאה וייאוש עפים באוויר ופוגעים גם בגיבורי המשנה: בנער המזבח הנטוש והמבוהל, באמו המרה המפוכחת ובנזירה צעירה, אופטימית/נאיבית, שאינה יכולה להכריע בין שני הצדדים. ומעל כל זה יושב הספק כמו ענן ומערער את גיבורי הסרט ואת צופיו גם יחד.  

זה קורה בבית ספר של קהילה אירית קתולית בניו יורק באמצע שנות השישים. הכומר פלין (פיליפ סימור הופמן) רוצה לאוורר את בית הספר ולהכניס בו קצת מהרוחות החדשות שנושבות באוויר. מנהלת בית הספר, הנזירה אלואיז (מריל סטריפ), חרדה מהשינוי הזה ומתנגדת לו. בתווך עומדת הנזירה ג'יימס (איימי אדמס), מורה צעירה להיסטוריה שרק הגיעה לבית הספר, והיא נקרעת בין שני הקטבים. כל המתחים האלה מתנקזים לכמה רגעים בהם נקרא דונלד פוסטר, התלמיד השחור הראשון בבית הספר, למגורים של הכומר פלין. דונלד יוצא ממגורי הכומר, מהפה שלו נודף ריח של אלכוהול והוא מבוהל. מה קרה שם ברגעים האלה?

פיליפ סימור הופמן ומריל סטריפ ב"ספק"

השאלה הזאת לא מעניינת את "ספק". לפחות לא במובן הישיר שלה. הרלן קובן כבר היה הופך אותה למותחן. הסוד היה הולך ונחשף, הקהל היה במתח, הסאונד היה מצמרר והסצנה האחרונה הייתה מתירה את כל התסבוכת לרווחת כולנו. אבל לא כאן, לא בכיתה של הבמאי והתסריטאי ג'ון פטריק שאנלי. שאנלי כתב את הסרט הזה, מחזה במקור, על הספק עצמו. על מידת היכולת שלנו להכיל ספק. וזאת בחירה שהופכת את "ספק", למרות מגרעותיו, לאחד הסרטים האמריקאיים הבולטים והמשמעותיים של השנה שתבוא.

זה סרט מינורי, אף על פי שהתיאטרון והתיאטרליות מאוד נוכחים בו ולפעמים לא לטובה. אבל הבחירה ברגיסטר המינורי היא זאת שהופכת את "ספק" למעכיר שלווה, לפעמים גם למייאש. העובדה שהוא מכיל את הכל ומבקש מהצופים (חבר המושבעים) שיכילו את הכל - כולל את האפשרות שבוצע פה מעשה סדום בילד – אלימה עוד יותר מהחלופה ההרלן קובנית. אין פה שחור ולבן. לכו תיתקעו עם האפור המעיק הזה, בלי להיות מסוגלים להקיא או לבלוע.

הקרב של הנזירה אלואיז בכומר פלין הוא קרב איתנים לא רק על המקומות הצנועים ביותר בגופו של ילד. השניים האלה מייצגים הפכים: היא הדין והוא הרחמים (או שלא?), הוא הגבר והיא האישה (או שלא?), היא העבר והוא העתיד (באמת? לא בטוח. לא סתם נעשה הסרט הזה בשלהי שלטונו השמרני של הנשיא בוש, שהחליף את השלטון הליברלי יחסית של ביל קלינטון, שהדיח את שלטון בוש האב וחוזר חלילה).

קרב האיתנים הזה מתנהל ללא מגע. בלי שריטה, דחיפה, סטירה או מכה. זה קרב של מלים ושל רגשות, ופה יכול היה "ספק" ליפול בקלות. הוא עשוי מכל כך מעט, ומהמעט הזה הוא צריך להפיק הרבה. לא תמיד הוא עומד במשימה. לפעמים הוא נראה רזה מדי, טקסטואלי מדי. זה קורה בסצנות כיתת ההיסטוריה של איימי אדמס, לפעמים זה קורה בסצנות בהן נכנסות דמויות שוליות ויוצאות מהפריים. לעומת זאת, זה בשום אופן לא קורה כשהופמן וסטריפ נמצאים בסביבה. הוא כמעט מוחק את עצמו. היא אובר אקטינג, אבל במובן הטוב של המילה. הם מחושבים, חכמים, מדויקים, לפעמים אולי מודעים מדי אבל כמעט תמיד אתם רוצים מהם עוד.

ויש גם את ויולה דיוויס שמשחקת את אמו של דונלד. עזבו אתכם מברק אובמה. בכמה דקות שהאישה הזאת נראית על המסך היא מצליחה להביא אליו את ההשלכות של מאות שנות עבדות. למה? ספוילר, אבל רק נגיד שהאישה הזאת יודעת שהחיים נחיים בסופו של דבר ללא חוק, לפעמים מעליו ולפעמים מתחתיו אבל אף פעם לא בתוכו, ומשם צריך לחלץ את המיטב. רק היא שווה את מחיר הכרטיס.   

כתבות שאולי פספסתם

*#