שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

השיר שגרם לאודרי הפבורן לעוף

ארוחת בוקר בטיפני'ס בת 50: Moon River, השיר עטור הפרסים המלווה את הסרט, הוא השיר הכל-אמריקאי הקלאסי: גם עיר וגם כפר, גם הווה וגם עבר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו

"דבר אחד בטוח: חייבים להיפטר מהשיר המזוין". מה עבר במוחו של מנהל אולפני פראמאונט כשהכריז את ההכרזה הזו בסיום הקרנה מוקדמת של "ארוחת בוקר בטיפני'ס"? האם הוא באמת חשב ש-"Moon River", שכתבו ג'וני מרסר (מלים) והנרי מנסיני (מנגינה), הוא שיר גרוע? או אולי סבר שהוא לא קליט ומסחרי דיו?

כך או כך, ספק אם המנהל ציפה לתגובה כה זועמת מצד כוכבת הסרט, אודרי הפבורן. "אודרי זינקה מהכיסא שלה", סיפר מנסיני, "מל פרר (בן-זוגה, ב"ש) היה צריך להניח עליה יד כדי לרסן אותה. מעולם לא ראיתי אותה קרובה יותר לאבד שליטה". לפי מנסיני, הפבורן אמרה למנהל "על גופתי המתה". והתוצאה: "מון ריוור" נשאר בסרט, זיכה את מרסר ומנסיני באוסקר והיה לאחד השירים הגדולים בתולדות הקולנוע ולאחד השירים שזכו לגרסאות הכיסוי הרבות ביותר מאז ומעולם. על פי עדותו של מנסיני, המנגינה הנפלאה של "מון ריוור", שדואה לה באטיות רבה, מטפסת ויורדת ושוב מטפסת, לא היתה יכולה להיכתב אלמלא ההשראה ששאב המלחין מדמותה של הפבורן, ובמיוחד מפניה, ובמיוחד מעיניה. "העיניים הגדולות של אודרי גרמו לי להיות קצת יותר סנטימנטלי מאשר בדרך כלל", אמר מנסיני. "'מון ריוור' נכתב בשבילה, ואף אחד לא הבין אותו כמוה. יש יותר מ-1,000 ביצועים של השיר, אבל הביצוע שלה הוא הביצוע המושלם" (גם כאן מנהל פראמאונט חשב אחרת, והפעם הוא הצליח להשליט את רצונו: באלבום הפסקול של הסרט הוחלף הביצוע האינטימי של הפבורן בביצוע תזמורתי בלבד, בלי שירה. גרסתה של הפבורן ראתה אור באלבום רק אחרי מותה). ארוחת בוקר בטיפני'ס בת 50 – כתבי גלריה מסכמים:

צפי סער על גיבורת הנובלה ודמותה בסרט ההוליוודימיה סלע על מה שהפך את היצירה של טרומן קפוטה לעל-זמניתאורי קליין על הגרסה הקולנועית לספר שקפוטה כל כך לא אהבשחר אטואן על השמלה השחורה הכי מפורסמת בעולם

אחד מסודות ההצלחה של מנסיני - שזכה במשך השנים בארבעה פרסי אוסקר וב-20 פרסי גראמי, יותר מכל מלחין אחר - היה העדר האגו שלו. "לרצונות שלי אין שום תפקיד", אמר האיש שכתב בין השאר את נעימת "הפנתר הוורוד" ואת מנגינת הפתיחה המפורסמת של סדרת הטלוויזיה "פיטר גאן". "כל מה שאני עושה נובע ישירות ממה שקורה על המסך". במקרה של "ארוחת בוקר בטיפני'ס" היו אלה פניה של הפבורן ואופיו ההפכפך של הסרט, שנע כל הזמן בין קומדיה קלילה ונועזת לבין מלודרמה סנטימנטלית ושמרנית, וסירב להתקבע על קוטב אחד מבין השניים. "מון ריוור" מצליח לבטא את השניות הזאת: לחגוג את הפשטות של החיים בעיירה הדרומית שממנה באה גיבורת הסרט הולי גולייטלי, אבל להעביר אותה דרך פילטר ניו-יורקי מתוחכם. הסצינה שבה הפבורן שרה את השיר, לנוכח מבטו המשתאה של פול וארג'ק (ג'ורג' פפארד), ממחישה זאת היטב: הפבורן יושבת על אדן החלון, בין הדירה הניו-יורקית האופנתית שלה לבין הנוף האורבני הסואן, אבל המקום שבו היא נמצאת לא נראה כמו אתר עירוני, אלא כמו מרפסת כפרית בלב הכרך. במובן זה, "מון ריוור" הוא השיר הכל-אמריקאי הקלאסי: גם עיר וגם כפר, גם הווה וגם עבר. אולי זאת הסיבה להצלחה הפנומנלית שלו.

הנרי מנסיני. זכה באוסקר על השיר (תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

"מון ריוור" לא היה רק שיר הנושא של "ארוחת בוקר בטיפני'ס"; המנגינה שלו הופיעה כמוטיב חוזר לכל אורך הסרט, בכל פעם בעיבוד שונה, שלא אחת עמד בניגוד גמור לעיבוד מהסצינה הקודמת. בסצינת הפתיחה המנגינה מלווה את הולי גולייטלי ההוללת בניו יורק הדוממת שאחרי עלות השחר; אחר כך היא משמשת פסקול רגשני לגעגועים שלה אל נערותה בכפר; בסצינת המסיבה הגרוטסקית המנגינה הענוגה זוכה לעיבוד צ'ה-צ'ה-צה' מגוחך; ואחר כך שוב נהפכת לרגשנית, כשבעלה הטקסני של הולי עוזב את ניו יורק בלעדיה. מיד אחרי הסצינה הדרמטית שבה הולי מגרשת את פול מדירתה ("ייקח לך ארבע שניות להגיע לדלת; אני נותנת לך שתיים"), "מון ריוור" משמש להורדת מפלס הדרמה: פול שורק את המנגינה בנינוחות בעודו עולה במדרגות, והצופה יודע שהסרט עומד לקבל תפנית אופטימית.

וכמובן: המנגינה מככבת בסצינת הנשיקה בגשם, שחותמת את "ארוחת בוקר בטיפני'ס" ומחלקת את הצופים לשני מחנות: אלה שנמסים מהרומנטיקה ואלה ששואלים את עצמם איך ייתכן שהחתול הרטוב שנמחץ בין הפבורן לפפארד המתנשקים לא שולף את ציפורניו, שורט את שני השחקנים ומוצא מקלט מהגשם בתוך פח הזבל הקרוב.

הפבורן לא חיכתה ש"מון ריוור" ייהפך ללהיט כדי להודות למנסיני מעומק לבה על המוסיקה שלו. לפני ש"ארוחת בוקר בטיפני'ס" יצא לאקרנים היא כתבה למלחין: "הנרי היקר, ראיתי עכשיו את הסרט שלנו, והפעם עם המוסיקה. סרט בלי מוסיקה הוא כמו מטוס בלי דלק. גם אם נעשה את המיטב, נישאר על הקרקע, בעולם של המציאות. המוסיקה שלך הרימה אותנו וגרמה לנו לעוף. ביטאת את כל מה שלא יכולנו לומר במלים או בתנועות. ועשית את זה עם כל כך הרבה דמיון, הנאה ויופי. אתה הברנש הכי מקסים והמלחין הכי רגיש. באהבה גדולה, אודרי".רוצים לקבל את כתבות "גלריה" ישר אל תיבת המייל שלכם? הירשמו לניוזלטר של עכבר העיר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ