אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אריק חייט: כך איבד עולם המוזיקה עמוד תווך

אריק חייט, מנהיג להקת "סימפוזיון", שלח יד בנפשו ימים מעטים אחרי צאת אלבומו "Doing Life". עם מותו איבדה סצינת הרוק המתקדם את אחד מעמודי התווך שלה

תגובות

ביום שישי ה-26 בדצמבר, פחות מיממה לפני שהתאבד, ישבו בחדרו של המוסיקאי אריק חייט שני חבריו הקרובים, ארז מרום ואלעד אברהם, ועמם חברתו של אברהם. "זה היה ערב נהדר", מספר מרום. "צחקנו, נהנינו, שמענו מוסיקה, ראינו סרטי וידיאו, הקלטנו כל מיני שטויות והתבדחנו שאריק בטח יעלה אותן לרשת ללא ידיעתנו. המצב הנפשי של אריק, שמאוד העסיק אותנו בחודשים האחרונים, אפילו לא עלה באותו ערב. הרבה זמן לא ראיתי אותו כל כך שמח". מוסיקאי הרוק המתקדם אריק חייט שם קץ לחייו

גם למחרת לא היו סימנים לאסון המתקרב. "זה נראה כמו יום ככל הימים", מספרת שרית חייט, אחותו של אריק, שגרה אתו בדירה בחולון. "אריק היה בסלון, ניגן בסינתסייזר שלו עם אוזניות, שמע מוסיקה. מצב רגיל".

אחר כך חייט נכנס לחדרו, ולפנות ערב החלה להישמע מהחדר מוסיקה בווליום גבוה. זה היה האלבום שחייט שיחרר לרשת כעשרה ימים קודם לכן, ששמו - איזו אירוניה אכזרית - "Doing Life". האלבום התנגן שוב ושוב. לקראת חצות נכנסה אחותו לחדר, וגילתה כי אחיה התאבד בתלייה. הוא היה בן 28. בטלפון הסלולרי שלו היתה הודעה ששלח לעצמו לפני שנטל את חייו. היתה בה מלה אחת בלבד: "מיציתי".

בתקשורת כמעט לא הופיעו דיווחים על מותו של חייט. בקהילת הרוק המתקדם הקטנה, לעומת זאת, השתרר אבל כבד. חייט היה מנהיג להקת "סימפוזיון", אחת מלהקות הפרוג (קיצור של Progressive Rock) הבולטות בישראל בשנים האחרונות, ובנוסף לכך ניהל פורומים של רוק מתקדם באינטרנט, ויזם ואירגן הופעות ומפגשים של חברי הקהילה. "פרוגיסטאן" (כך מכונה לעתים הקהילה על ידי חבריה) איבדה עם מותו של חייט את אחד מעמודי התווך שלה, והמוסיקה הישראלית, בין שהיא יודעת זאת ובין שלא, איבדה מוסיקאי מוכשר מאוד ואדם מורכב עד כאב.

חבורה של פרטיזנים

כנער, חייט לא התאים לפרופיל של חובב הרוק המתקדם המצוי. הוא התאמן בקרטה, הדף כדור ברזל, האלבום הראשון שקנה היה "Regulate" של הראפר וורן ג'י (הוא יחזור להקשיב להיפ-הופ בחודשים האחרונים של חייו), ובחדרו היו תלויים פוסטרים של להקת "גרין דיי". במשך שנה חייט למד פיסיקה באוניברסיטה כעתודאי, אבל כפי שמספר המתופף שגיא זקס, שניגן אתו מאוחר יותר בלהקת "קוביאשי פורצלן", "אריק בילה את רוב השנה הזאת על הדשא, מקשיב ל'זהבי עצבני' ברדיו". בתום השנה עזב את הלימודים.

אריק חייט. שילב בין אנליטיות לרגש

בתקופה הזאת החלו להיראות סימני הדיכאון שממנו סבל. "היתה שנה שבה הוא בקושי יצא מהבית", מספרת אחותו. "הוא קרא לה ‘השנה שבה ישבתי בבית ושיחקתי U.F.O', שזה משחק מחשב מוצלח אבל לא עד כדי כך מוצלח".

בשנים הבאות, מספרת רעיה קוסובסקי, שהיתה בת זוגו במשך שלוש שנים, "היו מדי פעם תקופות שבהן הוא היה מוותר פתאום על הכל. אם היתה לו עבודה, הוא היה עוזב. כאילו הניסיון לחיות חיים שאנשים אחרים, ובהם אני, רצו שהוא יחיה - היה פשוט מתיש מדי".

אבל רוב הזמן, סיפרו כל המרואיינים, חייט היה אדם פעיל מאוד, שהסתער על החיים בהתלהבות עצומה. "אריק היה מתלהב כמו ילד ונפגע כמו ילד", אומר ארז מרום. "הוא חווה את החיים כל כך חזק, כל כך קשה. הוא הרגיש כל דבר סביבו. השריון שאנחנו מפתחים כשאנחנו מתבגרים, השריון שמגן על הנפש שלנו, אצל אריק הוא היה מאוד דק. הוא חווה את הדברים במלואם".

כשגילה את הרוק המתקדם, בסביבות גיל 20, ההתלהבות שלו לא ידעה גבול. "ג'נטל ג'איינט" היתה הלהקה הראשונה שהסעירה את דמיונו, ואחריה באו רבות אחרות. "כשפגשתי את אריק, הוא הכין אוסף של רוק מתקדם לחבר משותף שלנו, וההתלהבות שלו מהמוסיקה הדהימה אותי", מספר אלעד אברהם, שהקים עם חייט את "סימפוזיון" ב-2001. "מהר מאוד הוא גם התחיל לכתוב מוסיקה, וגם את זה הוא עשה בצורה מאוד אינטנסיווית".

התחנה הבאה היתה בית הספר רימון. לדברי שגיא זקס, "אריק הנהיג חבורה של פרטיזנים ב'רימון' שלא היו בקטע של ג'ז ומצאו את אושרם בקורס על פרנק זאפה שהעביר ארנון פלטי". פלטי, שחושב שהמלה "פרטיזנים" מוגזמת, מדבר על חייט בהערכה עצומה: "אריק היה מוסיקאי מעולה. הוא לקח את הטוב מהרבה דברים - זאפה, "רדיוהד", "ג'נטל ג'איינט", שטוקהאוזן - ועשה מהם דבר טוב שהיה לגמרי שלו. ברמה האנושית הוא היה אדם מאוד מרשים, עם שמחת חיים עצומה, עם רצון להתנסות בדברים, עם להט אינטלקטואלי. אדם מאוד עמוק, בקיצור. זה מזעזע שהוא בחר במה שהוא בחר, אבל אי אפשר לדעת מה בלב איש".

קפיצת מדרגה

"סימפוזיון", בהנהגתם של חייט ואלעד אברהם, קיימה את הופעותיה הראשונות ב"רימון", ואחרי כמה שנים של כתיבה ושכלול מוסיקלי, הוציאה ב-2006 את אלבום הבכורה שלה, "קונדבופר". "כשמקשיבים למוסיקה שאריק כתב באלבום הזה, שומעים מצד אחד הלחנה מאוד מוקפדת, מאוד אנליטית, אבל לצד הממד הזה יש תמיד גם ממד רגשי, חם, אכפתי", אומר טכנאי ההקלטות אודי קומראן, שעבד עם "סימפוזיון". "השילוב הזה, בין אנליטיות לרגש, הפך את אריק למוסיקאי כל כך מיוחד בעיני".

לצד קטעים אינסטרומנטליים מורכבים להפליא ("פרטיטורה של ‘סימפוזיון' זה שחור בעיניים", אומר ארז מרום, שהתיישב על כיסא המתופף של הלהקה לפני שנתיים), היה ב"קונדבופר" גם שיר אחד נאיווי ויפהפה, "ציפור", שהושמע מדי פעם ב-88 אף-אם ומלותיו ביטאו את חומרי החיים של חייט - בדידות, אינדיווידואליזם, כמיהה לאהבה ולשחרור מהמשא הכבד של הקיום: "עפה ציפור בתוך שמים ריקים / עפה לבד / עפה היא שם למרות שאין ציפורים / אף לא אחת / וגם אני רוצה לעוף לצדה / יחד אתה / שנינו מעלה נתעופף גבוה / מעל כל האנשים / מעל ראשם של הטיפשים / הנבוכים / שלא יודעים לעוף ולא רוצים לראות / את כל מה שאפשר לראות / כל כך גבוה".

"סימפוזיון" התפרקה אחרי אלבום הבכורה אבל חזרה לפעילות אחרי כמה חודשים. כשאודי קומראן הוזמן לחזרה כדי לשמוע את החומרים החדשים של הלהקה, הוא יצא ממנה נרגש: "זאת היתה קפיצת מדרגה בהשוואה ל'קונדבופר', שהיה קצת בוסר. החומר החדש לקח את כל האלמנטים המבטיחים של האלבום הראשון - המורכבות, הרב-שכבתיות, העובדה שהמוסיקה מהממת אותך ברגע הראשון ונעשית מובנת בהדרגה - ושיכלל אותם, מימש את ההבטחה".

אלא שהקטעים החדשים לא הוקלטו. חברי "סימפוזיון" היו חלוקים בדעתם אם צריך להקליט אותם מיד או להמשיך לעבוד עליהם. קומראן לחץ להקליט, ארז מרום חשב שהקטעים מושלמים כפי שהם, אבל חברים אחרים בלהקה התנגדו. גם חייט חשב שצריך להקליט, אבל ההתנהגות שלו לא ביטאה את רגשותיו האמיתיים. "כשהוא הסביר לאודי קומראן את העמדה של החברים האחרים, הוא ייצג אותה בצורה שקולה ורהוטה, כאילו הוא לא מתנגד לה. זה היה מעורר התפעלות", אומר מרום. "אחרי מותו מצאתי ביומן שלו התייחסות לעניין, שסיפרה סיפור אחר. הוא כתב שם: ‘כמו תמיד יש מישהו שנשבר והמוסיקה מתרחקת מלבו והוא מוותר'. כלומר, כאב לו מאוד שהחומרים האלה לא הוקלטו".

הקטע האחרון שחייט כתב ל"סימפוזיון", כמה חודשים לפני מותו, העיד לדברי מרום שמצבו הנפשי מידרדר. "הוא כתב קטע מלודי יפהפה, ואז התחיל לסבך אותו, להעמיס עליו עוד פוליפוניה ועוד פוליפוניה, עד שהקטע נעשה בלתי נגין לחלוטין. הוא ידע את זה, אבל לא היה מסוגל לחזור לאחור. הוא כאילו ויתר על האפשרות שהקטעים שלו יהיו ניתנים לנגינה".

חיפש את האושר

בחודשים האחרונים הדיכאון של חייט החריף מאוד. הוא מיעט לצאת מהבית, אבל היה מוקף חברים כל הזמן. "אריק תמיד היה זקוק תמיד להמון חום ואהבה. הוא היה ג'אנקי של חום ואהבה. אבל בתקופה האחרונה הצורך הזה נעשה קיצוני", אומר מרום. "היו שיירות של אנשים שנכנסו ויצאו מהבית שלו. משמרת בוקר, צהריים וערב. אבל לא משנה כמה אהבה נתנו לו, זה לא הספיק. חברים שלו יצאו מהעבודה כדי לבקר אותו, ואם הם לא עשו את אותו דבר למחרת, הוא היה כועס עליהם. הוא כאילו חיפש איך לגרום לאנשים לאכזב אותו".

אודי קומראן מספר שבזמן העבודה על עריכת האלבום, חייט אמר לו שהוא מרגיש שלחיים שלו אין תהודה. מצד שני, חייט דיבר בימים האחרונים של חייו על הרצון שלו לפתח קריירה של הוראת מוסיקה לילדים. הוא גם פגש מישהי שמצאה חן בעיניו, "וכולנו קיווינו שזה ימשוך אותו למעלה", אומר מרום. "הוא חיפש את האושר שהגיע לו, וכשהיה נדמה לו שהוא מוצא אותו, אפילו לרגע, השמחה שלו היתה כל כך סוחפת ומשכנעת, שהיא גרמה לנו לחשוב שיהיה בסדר. אף אחד לא תיאר לעצמו שהוא באמת יעשה את זה".רוצים לקבל את כתבות "גלריה" ישר אל תיבת המייל שלכם? הירשמו לניוזלטר של עכבר העיר.

*#