אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ג'יי-די סלינג'ר: הסופר הבלתי נתפס

ב-1 בינואר מלאו 90 לג'יי-די סלינג'ר. הסופר, שבחר להתבודד אחרי הצלחת "התפסן בשדה השיפון", נותר המורד הנצחי זמן רב אחרי שקוראיו נהפכו ליועצי השקעות בבורסה

תגובות

אחת האמירות המיוחסות לג'יי-די סלינג'ר מלמדת אולי משהו על ההיעלמות שלו מעין הציבור, כמו גם על האירוניה העצמית שלו. "אני סוג של פרנואיד הפוך, שחושד שאנשים זוממים לגרום לו אושר", אמר סלינג'ר.

ספרו של סלינג'ר, "התפסן בשדה השיפון", נהפך אמנם לספר פולחן, שעדיין מוכר בארצות הברית כ-250,000 עותקים בשנה, אבל הסופר מעולם לא חגג את התהילה. בדש הספר "סימור: הקדמה", כתב סלינג'ר, ש'אמן אמיתי יוכל להתמודד ולשרוד כל דבר, אפילו שבחים'. ייתכן שסלינג'ר בחר להתבודד כדי לשרוד את השבחים שהורעפו עליו. בכל מקרה, הכל נתון לפרשנות הפרשנים והמעריצים, משום שסלינג'ר עצמו עדיין שותק, ובאופן טבעי, שתיקתו רק מעצימה את המיתוס.

ג'יי-די סלינג'ר נולד בניו יורק ב-1919. אביו היה יהודי ממוצא פולני, ואמו חצי אירית חצי סקוטית, שהתגיירה כשהתחתנה. לאחר שנשר מהאוניברסיטה, דחק בו אביו להיכנס לעסקי ייבוא הבשר וסלינג'ר נסע לוינה, אוסטריה, לעבוד בחברת בשר. הוא עזב את אוסטריה חודש לפני שסופחה לגרמניה הנאצית. כשחזר, למד כתיבה יוצרת באוניברסיטת קולומביה, וב-1941 התאהב באונה אוניל, הבת של יוג'ין אוניל, שהיתה אז בת 16 בלבד. הוא אמר עליה שהיא מאוהבת בעיקר בעצמה, אבל נהג לכתוב לה מכתבים רבים. היחסים ביניהם הסתיימו בשברון לב, אחרי שאונה פגשה את צ'רלי צ'פלין והתחתנה אתו.

באותה שנה התחיל סלינג'ר לשלוח סיפורים ל"ניו יורקר". ההצלחה לא האירה לו פנים מיד, והמגזין דחה שבעה מסיפוריו עד שפירסם את השמיני. בשנת 1942 גויס לצבא והשתתף בכמה קרבות קשים, בהם הפלישה לנורמנדי. באותה תקופה נפגש עם ארנסט המינגוויי, שהיה כתב צבאי בפריז. סלינג'ר, שהעריץ את המינגוויי והושפע ממנו, התרשם עמוקות כשגילה שהמינגוויי, בניגוד לתדמית הציבורית שלו, היה דווקא טיפוס ידידותי. המינגוויי גם הוא התרשם מסלינג'ר הצעיר ומכתיבתו, ואמר שיש לו כישרון עצום.

לאחר הקרבות מונה סלינג'ר לחקור שבויים גרמנים, והיה בין החיילים הראשונים שנכנסו למחנות הריכוז. לאחר תבוסת גרמניה, אושפז למשך כמה שבועות בגלל לחץ נפשי. כעבור שנים אמר לבתו, שאדם אינו יכול להשתחרר לעולם מריח של גופות שרופות, לא משנה כמה זמן יחיה. החוויות שלו מהמלחמה באו לידי ביטוי בסיפורים קצרים שכתב. בסיפור "לאסמה באהבה ובסיאוב", למשל, הגיבור הוא חייל צעיר שסובל מטראומה.

כשחזר מהמלחמה התמסר לכתיבה, וב-1948 פירסם את הסיפור הקצר "יום נפלא לדגי הבננה", שזכה לשבחי הביקורת, ונחשב עד היום לאחד הסיפורים הקצרים הטובים ביותר. זהו הסיפור הראשון שבו כתב סלינג'ר על משפחת גלאס, שאחר כך תופיע בעוד שבעה מסיפוריו. באותה שנה, בשל מצבו הכלכלי הרעוע, מכר את זכויות ההסרטה על סיפורו "דוד ויגלי בקונטיקט". הסרט ספג קיתונות של רותחין מהמבקרים, והיה רחוק מרחק רב מהסיפור המקורי. בעקבות הניסיון הכושל, סירב סלינג'ר לניסיונות חוזרים ונשנים לקנות את זכויות ההסרטה על ספריו, גם כשקיבל הצעות מפתות מבמאים כמו בילי ויילדר, וסטיבן ספילברג.

נאסר לפרסום

בשנת 1951 יצא לאור בניו יורק הספר "התפסן בשדה השיפון". התגובות לספר היו מעורבות. ב"ניו יורק טיימס" היללו אותו וטענו שמדובר ברומן ביכורים מבריק. אבל החדשנות שלו גם גררה תגובות קשות באמריקה השמרנית. טענו נגדו שמדובר ברומן לא מוסרי, משום שהגיבור, הולדן קולפילד, מקלל, ומדבר על סקס וזנות. הרומן נאסר לפרסום בכמה מדינות. אבל השמרנים לא הצליחו לעצור את הצלחת הספר, וחודשיים אחרי שראה אור הודפס בעוד שמונה מהדורות, והיה 30 שבועות ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. עד היום מכר הספר 65 מיליון עותקים ברחבי העולם.

ד"ר מלאת שמיר, ראש החוג לאנגלית ולימודים אמריקאיים באוניברסיטת תל אביב, מסבירה כי הספר "היה אחד הספרים הראשונים במאה ה-20 שדיברו על רוח הנעורים, וזו נהפכה בשנות ה-60 למרד תרבותי. זה מסוג הספרים שאיש לא מבין למה מורים והורים מתעקשים שהילדים שלהם יקראו", היא צוחקת, "הרי הוא מדבר על זה שהמבוגרים מזויפים".

לדברי שמיר, הספר נהפך לספר פולחן גם משום שהוא ממשיך מסורת בספרות האמריקאית, של כתיבה רומנטית על גיבור הבורח מהבית. על האינדיווידואל שמסרב להיטמע בקודים החברתיים. "זה משהו שמאוד מדבר אל האמריקאים, ממרק טווין, דרך המינגוויי ועד סלינג'ר".

בשנת 1953, לאחר המהומה שחולל הספר, החליט סלינג'ר לפרוש מעין הציבור, ועזב את ניו יורק לטובת קורניש, עיירה קטנה בניו המפשיר. בעת ההיא עדיין המשיך לפרסם קובצי סיפורים, בהם הקובץ "תשעה סיפורים", ובשנת 1961 את "פראני וזואי". בדש הספר "פראני וזואי" הסביר סלינג'ר את הרצון שלו בפרטיות, וכתב שלדעתו "האנונימיות של סופר היא נכס חשוב". בשנת 1963 פירסם את "הרימו את קורת הגג, נגרים" ואת "סימור: ההקדמה".

אחרי שהסתגר נהפכו פרטים רכילותיים על חייו לסחורה מבוקשת בתקשורת. בתו מנישואיו לקלייר דאגלס פירסמה בשנת 2000 ביוגרפיה, ובה שלל פרטים על אביה. היא ציינה שלדעתה אביה לא היה מתחתן ומביא ילדים לעולם, לולא האמין באותה תקופה בגורו שהטיף להארה דרך הקמת משפחה. היא גם סיפרה שאמה התלוננה תמיד על העובדה שסלינג'ר מחליף ללא הרף אמונות ותורות.

עוד סיפרה בתו, שאמה חיתה כמו אסירה עם סלינג'ר, שבודד אותה מחברים ומשפחה, ושבשנת 1957 אף ברחה ממנו עם בתה התינוקת, חזרה אחרי כמה חודשים, ובסופו של דבר הם התגרשו. אחת מטענותיה בספר היתה שאביה סובל מפוסט טראומה בעקבות שירותו בצבא. היא סיפרה שהוא גאה מאוד בעברו הצבאי, ועדיין מסתובב עם תספורת צבאית, שומר על המעיל הצבאי שלו, ונע בעיירה שלו בג'יפ. עוד תיארה בתו את השיטה שבה תייק סלינג'ר את כתבי היד שלו. הוא סימן באדום את אלו שמיועדים לפרסום אחרי שימות ללא עריכה, ובכחול את אלו שזקוקים לעריכה לפני פרסום.

          סלינג'ר ב-1951. חקר שבויים גרמנים (תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

סלינג'ר ניהל פרשיות אהבים עם נשים צעירות ממנו. אחת מהן, ג'ויס מיינארד, פירסמה גם היא כעבור שנים את זיכרונותיה מחייהם המשותפים. הם נפגשו בשנת 1972. כשהיתה בת 18. סלינג'ר סיפר לבתו שהיחסים הסתיימו משום שמיינארד רצתה ילדים, ואילו הוא חשב שהוא זקן מדי. בביוגרפיה טענה מיינארד, שסלינג'ר סיים את היחסים באופן חד צדדי ובמפתיע, כנראה לטובת אשה אחרת. עוד סיפרה, שבתקופה שבה חיו ביחד כתב סלינג'ר כמה שעות כל יום, והשלים שני רומנים. בראיון נדיר מ-1974 ל"ניו יורק טיימס", סיפר סלינג'ר שהוא אכן אוהב לכתוב, אבל כותב רק להנאתו ולא לפרסום. 25 שנה לאחר סיום מערכת היחסים שלהם העמידה מיינארד למכירה פומבית סדרת מכתבים שכתב לה סלינג'ר, ואלה נמכרו ב-156,500 דולר.

לדברי ד"ר שמיר, הסתגרותו של סלינג'ר תרמה בהחלט להפיכתו לאגדה עוד בחייו. "זאת בטח לא היתה טקטיקה מכוונת", היא אומרת, "הוא באמת דבק בזה לאורך זמן. אני חושבת שהוא די סלד מהסוג החדש של ספרות, שנטועה עמוק בשוק המסחרי של הספרים. הסופר כסלבריטי זו תופעה שהתחילה לתפוס תאוצה בזמנו. בספרים שלו יש סלידה מהחברה המטריאליסטית".

השפעתו של סלינג'ר על בני נוער, כמו גם על סופרים אחרים, היתה עצומה. זוכה פרס פוליצר, ג'ון אפדייק, אמר שסיפוריו הקצרים של סלינג'ר לימדו אותו כיצד אפשר ליצור סיפור מסדרת אירועים שלכאורה אינם קשורים זה לזה. סופרים כגון ג'ונתן ספרן פויר והרוקי מורקמי, ציינו את סלינג'ר כמקור השפעה. סלינג'ר עצמו, כשנשאל בראיון מוקדם משנת 1951 לגבי הסופרים שהשפיעו עליו, ענה שהוא אוהב את קפקא, פלובר, טולסטוי, צ'כוב, דוסטויבסקי, פרוסט, רילקה, לורקה, וקיטס. פרט לכך העריץ את סקוט פיצ'ג'רלד וראה עצמו כיורש שלו.

לספר "התפסן בשדה השיפון" היתה גם השפעה טראגית יותר. בשנת 1980 רצח מרק צ'פמן את ג'ון לנון. ביום הרצח רכש צ'פמן את ה"תפסן בשדה השיפון", רשם עליו "זוהי הצהרתי" וחתם "הולדן קולפילד". לאחר הרצח נשאר בזירה, והקריא מתוך הספר. בחקירה אמר לשוטרים שהוא בטוח שחלק גדול ממנו הוא הולדן קולפילד וכנראה שחלק קטן הוא השטן.

ב-1988 התחתן סלינג'ר עם קולין אוניל, אחות במקצועה, הצעירה ממנו ב-40 שנה. ככל הידוע, הוא עדיין חי אתה בעיירה קורניש, ועדיין מהסס בכל הנוגע לפרסום יצירותיו. בשנת 1996 התיר ל-Orchises Press, הוצאה קטנה מווירג'יניה, להוציא לאור את ""Hapworth 16, 1924. נובלה שפורסמה ב"ניו יורקר" בשנת 1965, אבל מעולם לא נדפסה בספר. ההוצאה הודיעה על הפרסום העתידי של הספר וזכתה לסיקור תקשורתי רב. זמן קצר לפני שהספר עמד להתפרסם, שינה סלינג'ר את דעתו וההוצאה עצרה את הפרסום. לאחרונה פורסם שהספר יראה אור ב-1 בינואר, ביום הולדתו ה-90 של סלינג'ר, אבל זה לא קרה.

יש חן רב בתפישה הרומנטית של סלינג'ר כדמות המורד, שממש כמו הולדן קולפילד גיבורו בן ה-16, מתעב את עולם המבוגרים, בז לחומרנות שלו, וחושב ש"המבוגרים" מזויפים וצבועים, אף שהוא עצמו כבר בן 90. סלינג'ר מעולם לא נכנע, ועדיין מתעקש להדיר רגליו מעולמם הרקוב של המבוגרים ומתוכניות האירוח שלהם. במובן הזה, הוא נשאר הצעיר הנצחי והמורד הנצחי, זמן רב אחרי שדורות של נערים ונערות שהחזיקו את הספרים שלו בכיס האחורי של מכנסי הג'ינס, נהפכו בסופו של דבר ליועצי השקעות בבורסה.

איך מקללים בעברית

"התפסן בשדה השיפון" ראה אור לראשונה בישראל בשנת 1954, תחת השם "אני, ניו יורק וכל השאר". את הספר תרגמו אברהם יבין ודניאל דורון, תחת הפסבדונים אברהם דניאלי. יבין מספר שידידו דניאל דורון הביא מאמריקה את הספר שהיה שם הצלחה גדולה. "הוא החליט שצריך לפרסם את הספר בעברית, וגייס אותי שנעשה את זה יחד. בימים ההם הסגנון הדיבורי של הספר לא היה מקובל בהוצאות הספרים. דניאל הקים הוצאת ספרים וקרא לה ‘דפנה', וזה היה ספרה הראשון. קנינו זכויות כמו אנשים הגונים. חשבנו שהשם ‘אני, ניו יורק וכל השאר' הוא קליט מאוד. הספר הודפס ב-2,000 עותקים, ונמכרו 1,500".

כעבור שנים רבות, כשמונה יבין לתפקיד עורך ‘ספריה לעם' של עם עובד, היו חסרים לו ספרים. "עלה בדעתי להוציא את הספר שוב. בינתיים הגישה השתנתה, ואפשר היה להוציא ספר כזה", אומר יבין ומספר, שהמו"ל האמריקאי שאליו פנתה הוצאת עם עובד, כלל לא ידע שהספר כבר ראה אור בעברית.

"מתברר שמי שמכר לנו את הזכויות, עשה זאת בעיקר על דעת עצמו. המו"ל של סלינג'ר לא ידע מזה. אז שלחו חוזה אמיתי, ובין השאר היו שם סעיפים שקבעו ששמו של הספר צריך להיות מתורגם במדויק, ושאסור לשים תמונה של סלינג'ר וציור על העטיפה. אני ניסיתי להתחכם, וכתבתי להם שהשם לא נשמע טוב בעברית, שהוא חסר משמעות, והם ענו שהסופר אומר שגם באנגלית זה לא אומר כלום".

בשנת 1975 שונה שם הספר ל"התפסן בשדה השיפון". עד היום מכר הספר שיצא בעם עובד כ-200 אלף עותקים, ובשנים האחרונות נמכרים כ-6,000 עותקים בשנה.

ספרים של סלינג'ר שראו אור בעברית. אסר על פרסום תמונות וציורים על הכריכות

ספרי סלינג'ר שראו אור בעברית:

• "אני, ניו יורק וכל השאר". תירגם אברהם דניאלי, הוצאת דפנה, תל אביב, 1954.

• "התפסן בשדה השיפון". תירגמו אברהם יבין ודניאל דורון, עם עובד, 1975.

• "לאסמה באהבה ובסיאוב, תשעה סיפורים". תירגמו אילן תורן, אביב מלצר, גדעון טורי ויהודית דורף, הוצאת ספרי סימן קריאה, 1979.

• "הרימו את קורת הגג, נגרים" ו"סיימור: הקדמה". תירגמה רחל פן. הוצאת כנרת (סדרת אתנחתא לספרות יפה), 1991.

• "פראני וזואי". תירגמה נירה צפריר, כנרת, 1988.

• "תשעה סיפורים". תירגם אסף גברון, מחברות לספרות, 2005.

• "הגביהו את קורת הגג, נגרים". תירגם קובי מידן. ערך אמיר צוקרמן, כנרת 2006.רוצים לקבל את כתבות "גלריה" ישר אל תיבת המייל שלכם? הירשמו לניוזלטר של עכבר העיר.

*#