אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרולד פינטר: ''קריקט יותר מוצלח ממין''

במחזות של הרולד פינטר האווירה דחוסה ואלימה, ומבעד לדיאלוגים תמיד עולה איזו תחושה של אימה קיומית. מי שעומד בכך זוכה להתעלות נפש

תגובות

יום אחד לפני פחות משנה (אני לא זוכר את היום ואת השעה), כאשר הציקה לי ההזנחה המתמשכת של מחזאות המופת המודרנית אצלנו, עלה במוחי רעיון: ליזום פסטיבל שנתי בזעיר אנפין, שבמסגרתו יעלו ארבעת התיאטרונים הגדולים של תל אביב, בשני סופי שבוע, ארבעה מחזות מופת מודרניים כאלה בהפקות דלות תקציב, בתמיכת האגף לתרבות של עיריית תל אביב.

הרעיון הזה התברר לי כתמים, ילדותי, גרנדיוזי. המנהלים הגדולים אמנם הסכימו ולחצו ידיים, הממונה על האגף קרא לזה "פניני תיאטרון", הבריטיש קאונסיל הבטיח לסייע, ופינטר, הרולד פינטר, נקבע כמחזאי המהדורה הראשונה של הפסטיבלון. אלא שמכאן ואילך, כצפוי, הכל קרס. אחד הגדולים פרש מיד, השני החרה אחריו, ואז גם הממונה על האגף העניש את היוזמה ופתח במנוסה. נשארתי עם תיאטרון הבימה, עם תיאטרון גשר ובלי פסטיבל. בידי הרועדות נותרו רק המיילים המברכים של פינטר.הקריירה הקולנועית של הרולד פינטר

יוסי גרבר ושולי רנד ב"השיבה הביתה", 1994

הבולדוזר המקומי ביצע הריסה,ופינטר מת לפני שבישרנו לו על ביטול הפסטיבל. עוד החמצה גדולה, אחת מני רבות, הקשורות לא רק במעשה המרכבה התיאטרוני במקומותינו, אלא, ואולי בעיקר, בתרבות ההתנהגות האנושית שלנו כאן, ובפגעיה הרבים. חייו הסוערים של הרולד פינטר

הרולד פינטר הוא גאון. בעידננו ישנם והיו גם סמואל בקט, טום סטופרד, סם שפרד, חנוך לוין, סלבומיר מרוז'ק, ויטולד גומברוביץ', יז'י גרוטובסקי. לא הרבה יותר. בעבר הלא רחוק היו יוג'ין אוניל, טנסי ויליאמס. אנשי מקצוע יש כיום רבים יותר, גאונים - לא.

אני זוכר את המחזה הראשון של פינטר שראיתי בהצגה לונדונית (רויאל שייקספיר קומפני), בשנות ה-60, בבימויו של פיטר הול: "מסיבת יום הולדת". שום דבר בכותרת המחזה לא הכין אותי להלם שחוויתי ב"מסיבה" של פינטר. סיוט קפקאי הנטוע לכאורה בעולם ריאליסטי לחלוטין, ולובש צורה בדמותם של בני אדם כמוני וכמו אחרים שישבו לצדי באולם התיאטרון - אימה אחזה בי. סטנלי, גיבורו של המחזה, מוצא עצמו נרדף על ידי שתי דמויות הנדמות ל"חוקרים מטעם", שמשימתם היא לשטוף את מוחו ולגרום לו להודות באשמה. איזו אשמה, מה חטאו ומדוע הוא מתמסר לידי מעניו?

שאלה אחת רדפה אותי אז וממשיכה לנקר במוחי עד היום: מדוע הזדהיתי עם סטנלי? מאלו תהומות בנפשי נבעה תחושת האשם שהתעוררה בי לנוכח המתרחש על הבמה? כך גיליתי לראשונה את הגאון הבריטי הזה, שהמשיך להעניק לי כמה מן החוויות הגדולות ביותר בתיאטרון עד עצם היום הזה. בלעתי את מחזותיו ולא הפסקתי להשתוקק לעשותם. אלא שכאן חיכתה לי הפתעה.

"מסיבת יום הולדת" בתיאטרון שו בלונדון, 1975

התברר שפינטר הבטיח להעניק את זכויות ההצגה בישראל של מחזותיו לבמאי הדרום- אפריקאי לאונרד שאך, שהיה בשעתו במאי אורח קבוע בתיאטרון הקאמרי. שאך התרשם עמוקות מהמחזאי שכבש לאט את התיאטרון האנגלי - שהכיר בו, באיחור מה, כגדול מחזאיו - וביים כמה ממחזותיו בדרום אפריקה. הוא היה צופה בהצגות הלונדוניות ויוצר, למעשה, רפרודוקציות דומות מאוד למקור. ואמנם שאך הוא שביים את "מסיבת יום הולדת" בישראל.

ברשימות שהופיעו בעיתונות על מותו של פינטר הוגדרה ההצגה כהצלחה גדולה. ולא היא. לקהל היה קשה לעכל את עולמו התיאטרוני. אך אני התעקשתי לקבל זכויות על חומרי פינטר אחרים, וסוכניו הבריטיים הפנו אותי ללאונרד שאך כדי לקבל את אישורו. התקוממתי נגד הנוהל הזה, אך שאך אישר ו"במת השחקנים", תיאטרון קטן שהקמתי עם חברי בשנות ה-60, העלה את "חדרים". זה היה ערב המורכב משני מחזות קצרים שלו: "החדר", המחזה הראשון שכתב פינטר, ו"האוסף", מחזה מאוחר יותר, מהראשונים שהעלו לבמה דמויות הומוסקסואליות. ההצגה זכתה, להפתעת כולנו, להצלחה רבתי. אינני יכול שלא להזכיר את עמיתי, שחקני ההצגה: עדנה פלידל , טוביה צפיר, לאורה ריבלין, אמנון מסקין, אלכס פלג ואהרון אלמוג. התפאורה היתה של ארנון אדר והתרגום של יעקב שבתאי. הטייפ האחרון של הרולד פינטר

מהי "ההמצאה" של פינטר? מה היא גאונותו? התשובה "כאשר אתה פוגש יופי אתה יודע לזהות אותו" נכונה עקרונית גם במקרה של פינטר. ובכל זאת: הפורמט השכיח במחזותיו הוא למעשה ריאליסטי, ובתוכו מתנהלות דמויותיו מכוח פנימי עמוק השולט בהן, כאילו מבלי יכולת לבקרו או לחסום את ביטויו. הביטוי הזה, אצל מחזאים אחרים ובמחזות שגרתיים יותר, נחשב "תת טקסט" - מה שמסתתר מאחורי דבריהם הנורמטיוויים של הדמויות.

וכאמור, הדמויות דומות לנו בכל, לבד ממה שקורה במפגשים ביניהן. הם אמנם אוהבים, משתוקקים למין, אוכלים, שותים, קוראים (וקורעים, לעתים) עיתונים, אך כל אלה משמשים רק כמראית עין מתעתעת, המסייעת לדמויות לנהל מגעים אנושיים שונים באורח קיצוני מהצפוי, ועם טקסטים הקרובים יותר לשירה מאשר לדיאלוג שכיח. לכל זה מעטפת קרירה, קריסטלית ולרוב חדה כתער. האווירה דחוסה מאוד ואלימה, אך אגרופיה עטויים כסיות של משי. ב"השיבה הביתה" שלו נדמה לי שהתקשיתי לנשום מרוב מתח שיצרו הדמויות במפגשן ההזוי בבית אבי המשפחה. כך גם ב"מנהל הבית", העוסק בשני אחים שאל דירתם הדלה פולש דייר רחוב מזוהם ואלים.

בנאומו המוקלט לרגל קבלת פרס נובל מדבר אמנם פינטר על פוליטיקה, אך מתייחס גם לתהליך היצירה שלו. בהזדמנויות שונות הוא טען שאינו יודע כיצד נוצרים המחזות החידתיים שהוא כותב. כמו מדיום, הוא רק זה שכותב אותם. סיבת כתיבתם יכולה להיות מראה של שני אנשים ישובים בחדר האוכל בביתם ואוכלים ארוחת ערב. המחזה שיגיע לידינו, בסופו של התהליך, יכול להכיל דו שיח בין השניים על זיכרון משותף שכל אחת משתי הדמויות נותנת לו פרשנות אחרת, סותרת, וממנו עולה פרשיית אלימות קשה שהתנהלה ביניהן. "... האמת לאמיתה היא שלעולם אין למצוא אמת אחת ויחידה באמנות הדרמטית. ישנן אמיתות רבות", אמר פינטר בנאום הזכייה שלו עם קבלת פרס נובל בשנת 2005.

מדברי פינטר עולה שהוא כאילו ניצב מול כדור בדולח רב צלעות הסובב על צירו ומחזיר מאות קרני אור בורקות לכיוונים רבים, עד שאחת מהן מקרינה דווקא עליו, ומכאן מתחיל תהליך כתיבתו של מחזה חדש. פינטר גם אמר שלעתים, כאשר הוא ניצב מול מראה, בא לו לנפץ את המראה, שבבואתו נשקפת בה, כדי לראות מה מסתתר מאחוריה. כשפינטר מנפץ את המראה שניבטה בה תמונת החברה הבורגנית שהוא חי בה, וממנה הוא מתפרנס, קולות ההתרסקות מהדהדים ונוקבים, ומה שמתגלה מאחוריה מעורר פלצות ואימה, גם אם מעורבת בזה אירוניה מושחזת להחריד.

יש מי שהאניגמה הפינטרית מעצבנת אותו. אני נמנה עם אלה שרואים בה את אחד מסודות המשיכה אל חומריו, כמו אל שירה גדולה החובקת סוד שקשה לפענחו בהרף עין. "האמת בדרמה לעולם חומקת מידיך. לעולם אינך מוצא אותה, אך החיפוש אחריה הוא כפייתי. החיפוש הוא בבירור הדחף לפעולה. החיפוש הוא משימתך", אומר פינטר (מתוך הספר שתירגם וערך אברהם עוז: "הרולד פינטר - אמנות, אמת ופוליטיקה", הוצאת רסלינג). בובליל מעניין יותר מפינטר

פעם אחת בלבד גם פגשתי בו. בתיאטרון קטן בהמרסמית, לונדון. הוא נכח בהצגת בכורה של "אחת לדרך" - מחזה פוליטי שלו - ו"תחנת ויקטוריה". שני המחזות הקצרים הוצגו באולם הסטודיו הקטן (100 מושבים) של התיאטרון, עם אלן בייטס באחד התפקידים הראשיים. לי היתה זו הצגה כפולה, כי התבוננתי בו וצפיתי גם בהצגה. ניסיתי לנחש מה הוא חושב, מה הוא מרגיש. מצאתי את עצמי חושב כך גם כשהייתי מתבונן בחנוך לוין, כל אימת שבא לצפות בחזרה על מחזה שלא הוא ביים. שניהם, כמו בקט, הם האוויר הצלול שנושב בעולם הדרמה. נכון, צריך להעפיל לפסגה כדי לנשום צלול, זה מפרך, זה מבלה את נעליך, זה מאמץ את שריריך ומותח את עצביך, אך משהגעת לפסגה ושאפת מלוא ריאותיך את האוויר הצלול הזה, או אז ירחב לבך ותגדל אנושיותך ועולמך ישתנה לבלי הכר.

כה אמר פינטר

"היה קשה להיות סרבן מצפון בשנות ה-40, אבל הרגשתי שאסור לי להרפות מהנשק"

"הפשעים של ארצות הברית בעולם כולו נעשים באופן שיטתי, יציב, קליני ובלי נקיפות מצפון. הם תועדו לפרטים אך איש לא שם לב"

"קריקט הוא הדבר הכי גדול שאלוהים יצר עלי אדמות - בהחלט יותר מוצלח ממין, אף שגם מין זה דבר לא רע בכלל"

"אחת הדרכים להסתכל על דיבור היא כאמצעי מוכח לכיסוי עירום"

"אני לא מכיר היטב נשים, אבל שמעתי סיפורים נוראים" ("מונלייט", 1993)

"אני אף פעם לא מדבר גסויות במשרד. אני משאיר את הגסויות לבית, המקום שאליו הן שייכות". ("מונלייט", 1993)

"אני שם קצוץ על מה שאנשים אחרים חושבים. אני לא כותב בשביל אחרים". (ראיון ב-1971)

"אף פעם לא הצלחתי לכתוב מחזה שמח. (אבל) הצלחתי לחיות חיים שמחים". (ראיון ב-2007)

כל הציטטות לקוחות ממאגר המידע של העיתון "טיימס" הבריטירוצים לקבל את כתבות "גלריה" ישר אל תיבת המייל שלכם? הירשמו לניוזלטר של עכבר העיר

*#