אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני בסך הכל בעל מלאכה

על רקע רדיפת הפרסום והכבוד של רבים מהעוסקים היום בספרות, העורך הוותיק אברהם יבין הוא בהחלט עוף מוזר, שמעדיף להישאר מאחורי הקלעים. ובכל זאת, ניאות להתראיין לרגל צאתו לאור של הספר ה-600 בסדרת "ספריה לעם" של עם עובד, שאותה ערך במשך 20 שנה

תגובות

אברהם יבין הוא לא איש שמרבה לתת מחמאות, אבל לשם האיזון הוא גם לא במיוחד אוהב לקבל אותן. "זה מביך", הוא אומר. הסופר מאיר שלו מספר שעל הרומן "כימים אחדים" קיבל מיבין מחמאה נדירה: "הוא אמר שהספר מקצועי. אין לך מושג עד כמה זה הרבה יותר נחשב בעיני מאשר אילו אמר שהספר יפה". שלו מסביר ששניהם רואים בעצמם בעלי מלאכה. "לפעמים שואלים אותי בקהילה הספרותית, שבה יבין ידוע ונחשב לעורך הטוב ביותר, אם יבין אהב או לא אהב את הספר שלי. אבל זה בכלל לא נושא לדיון בינינו. אני לא שואל אותו איך הספר בעיניו", אומר שלו. "הוא גם לא כותב על כריכת הספר שבחי שבחים. הוא אף פעם לא יכתוב על ספר שהוא יצירת מופת, או שמדובר בספר שלא היה כמוהו. הוא בעל מקצוע ואני בעל מקצוע. אנחנו עובדים ביחד והמטרה היא שהספר יצא טוב".

בעידן שבו כולם רוצים לצלם ולהצטלם, שבו לצניעות אין ערך בשוק הסחורות, יבין, בן 80, הוא עוף מוזר. הוא עורך ומתרגם שמוכר היטב במילייה הספרותי, אבל לא בציבור הרחב. הוא פשוט לא מדבר בשפה של הזמן הזה - זמן "כוכב נולד" - ובוודאי לא מתלהב מהאופן שבו נעשה שימוש חופשי במלה מיתולוגי, הוא לא מחבב סופרלטיווים והגזמות. "יבין מתייחס לדברים באמת מידה נכונה", מסביר הסופר יהושע קנז, "לכן הוא גם לא מגחיך את עצמו".

יבין הוא מהמתרגמים והעורכים הוותיקים של הוצאת עם עובד, ובמשך 20 שנה, עד 1993, היה עורך סדרת "ספריה לעם". הוא הגיע לעם עובד בשנת 1952 ועבד עם העורך שלמה גרודזנסקי. אחר כך עבר להוצאת הקיבוץ המאוחד. במשך שנתיים היה עורך המוסף לתרבות וספרות של "הארץ". ב-1973 חזר להוצאת עם עובד. הוא תירגם אין-ספור קלאסיקות גדולות. בין תרגומיו, ספרים של ג'יימס ג'ויס, סלינג'ר, נבוקוב, בשביס זינגר, ברנרד מלמוד, קוטזי ורבים אחרים. על הספר הראשון שתירגם, "אני, ניו יורק וכל השאר", שלאחר מכן שונה שמו ל'התפסן בשדה השיפון', הוא אומר שסוף סוף אפשר היה לכתוב בעברית קלוקלת.

שלושת המוסקטרים

לשיחה מצטרף יהושע קנז. "הבאתי עד", צוחק יבין, "שלא יגידו שאני בודה מלבי". ברור שהוא לא מרגיש בנוח בסיטואציה הזאת, ולא שש לדבר על עצמו או לשמוע אחרים מדברים עליו. "כשאני כבר לא אהיה, תשאלי את האנשים האלה שיספרו עלי זיכרונות וזה יהיה נחמד, אבל אני כבר לא אקרא את זה. הצלחתי כל כך הרבה שנים להימנע מזה, אז עכשיו? אני לא צריך לשמוע את המעלות שלי, אני כבר יודע", הוא צוחק, "אני גם יודע מה הם יגידו. אני לא סלב. כשאני אלך לפוליטיקה אני אבוא כדי שתעשי לי פרסומת. אני בסך הכל בעל מלאכה. ארטיזן מה שנקרא".

עטיפת "צייד בודד הוא לב", בתרגום חדש של יבין

בימים אלה חוגגת "ספריה לעם" של עם עובד את צאתו לאור של הספר ה-600 שלהם - "צייד בודד הוא הלב" של קארסון מק'קאלרס, שזכה לתרגום חדש של יבין. זאת הסיבה שהסכים להתראיין. הוא מדגים את סוג השינויים שעשה בתרגום החדש, שינויים שנדרשו בשל הזמן שעבר מאז תורגם לראשונה. "'צייד בודד' תורגם לפני 40 שנה. הגישה של המתרגם ושל העורך היתה כפי שהיה מקובל אז, שספרות טובה צריך לתרגם בעברית טובה. זה צודק באיזה מקום, אבל זה לא נכון לאורך כל הדרך. ב'צייד', למשל, יש אשה שמדברת אנגלית הכי נמוכה שיכולה להיות, ובתרגום הישן היא מדברת עברית צחה, לא רק צחה אפילו קצת גבוהה לפעמים. לפי ההשקפה הישנה זה היה ככה. אני לא יכולתי להשאיר את זה, אצלי היא אומרת 'אני ילך'".

יבין אומר שהיום הוא מעדיף לתרגם מאשר לערוך. הוא אוהב לתרגם "כי זאת עבודה. וכשזה ספר טוב, אתה מרגיש שאתה נותן לו את מה שמגיע לו. אחרי שאתה עורך כל כך הרבה שנים אפשר להבין שזה נמאס". כיום הוא עורך רק שלושה סופרים. את מאיר שלו, חיים באר ויהושע קנז, שאותם הוא מכנה "שלושת המוסקטרים שלי".

מאיר שלו (תצלום: דודו בכר)

"זה נראה כבר טבעי שהם יכתבו ואני אקרא ואערוך", הוא מסביר, "יהושע מביא כשזה גמור. עם מאיר, למשל, אני שותף לתהליך הכתיבה. הוא מספר לי. כל אחד והאופי שלו. הם גם בעצם חברים שלי, לא רק קליינטים", הוא צוחק.

שלו מתאר את תהליך העבודה: "אני תמיד מספר לו מה הולך להיות בספר הבא, ומספר לו על ההתקדמות. באיזשהו שלב אני נותן לו טיוטה די גולמית לקריאה, בשביל שיעיר הערות כלליות. שיגיד אם דמות לא מפותחת מספיק, או אם יש פרק מיותר. בסוף הוא מקבל את הטקסט לעריכה כשאני חושב שסיימתי, ואז אני מבין שלא סיימתי".

על תפקיד העורך אומר יבין שהוא רואה את עצמו כיועץ של הסופר. "מי שקובע בסוף זה הם. אני רק נותן להם מדי פעם עצות, גם לגבי מבנה וגם לגבי העברית. מה שהם מקבלים הם מקבלים".

יש ויכוחים לפעמים? אתם רבים?

"רבים? איך אנחנו יכולים לריב כשאני רק היועץ".

קנז אומר שיבין הוא עורך פנומנלי, שכותב בשולי הטקסט הערות, ומציע מלה במקום המלה הקיימת. "אני מקבל את כל ההצעות שלו", הוא מוסיף. גם שלו מספר שיבין כותב הערות בשוליים, "לפעמים הן סרקסטיות מאוד. הוא כותב אותן בעיפרון כצורה של צניעות, אבל ההשפעה שלהן יכולה להיות כמו של איזמל ופטיש. אני חושב שזכיתי זכייה גדולה שהוא עורך אותי מהרומן הראשון שלי".

אברהם יבין, בתצלום משנת 1986. היום הוא עורך רק את מאיר שלו, חיים באר ויהושע קנז (תצלום: רובי קסטרו, "מעריב")

יבין אומר שלא תמיד ערך רק בעיפרון והערות עדינות בשוליים. "לפעמים היו לי הצעות קצת יותר נועזות. למשל, אמרתי פעם למישהו שאני נותן לו רק מאתיים עמודים לספר. הוא הסתדר עם זה יפה מאוד. סופרים מבינים בסוף מתי הם הגזימו, מתי הם כתבו יותר מדי. לפעמים הספר נגמר, אבל לסופר יש הרגשה שהוא צריך עוד משהו. בשביל זה יש עורך שאומר לו שזה מספיק".

מאיר שלו מדגים ומספר על הקדמה שכתב לספר. "אני חשבתי שזאת הקדמה יוצאת מהכלל ויבין שאל בשביל מה ההקדמה. עניתי שההקדמה היא מעין פיגום שעליו ניצבתי בזמן שכתבתי. אמר יבין, 'יפה, ומה עושים עם פיגומים כשמלאכת הבנייה נשלמת?' מפרקים אותם, אמרתי. ומכיוון שהדימוי נלקח מעולם המלאכה קיבלתי אותו".

לדעתו של יבין, בשביל להיות עורך טוב צריך בעיקר לדעת עברית, אבל צריך גם שכל, וגם חשוב לדעת מה לא לתקן, והשכלה רחבה או מה שהוא מכנה "לדעת כל מיני דברים". הוא מספר על טעות שנפלה ב'רומן רוסי' של מאיר שלו, "אילו הייתי יודע על צבע של טרקטורים, אז מאיר שלו לא היה טועה וכותב על טרקטור אינטרנשיונל צהוב. כשהספר יצא תפס אותו מישהו מנהלל ואמר, 'אתה השתגעת? מה פתאום אינטרנשיונל צהוב', אבל מאיר החליט לא לתקן את זה כדי שיישאר לדיראון עולם. אילו ידעתי שאינטרנשיונל זה אדום, הייתי מתקן. זו דוגמה לכך שכמה שאתה יודע יותר, יותר טוב".

שלו מציין עוד סגולה של יבין כעורך, "לקלוט סופרים בחנטרישיות שלהם ובפוזה שלהם. יש לו חיישני פוזה מאוד חזקים. הוא הורג את הדברים האלה כשהם עוד קטנים ואני מאוד אסיר תודה על הדבר הזה".

תמונה של אכילס

רבים מהעורכים בני זמננו רוצים בעצמם להיות במרכז העניין, על הבמה, להיות הכוכבים של הטקסט ושל יחסי הציבור. "אלה שרוצים להיות, באמת גם נהיים", אומר יבין. "אבל יש גם כאלה כמו מנחם פרי, שהוא גם מו"ל והוא צריך את יחסי הציבור כדי למכור את הסחורה שלו. אני השתדלתי לבחור ספרים טובים שנמכרים, אבל לא הייתי המו"ל, אז לא הייתי צריך יחסי ציבור".

הוא מדבר גם על תופעת הקרדיטים המרובים בספרים, ומספר בפליאה שראה ספר עם שלושה או ארבעה קרדיטים: "מתרגם, עורך תוכן, עורך סגנון, ולא יודע מה עוד. כשראיתי את זה בפעם הראשונה תהיתי מה בעצם עשה המתרגם. 20 שנה ערכתי את 'ספריה לעם', לצדי היה העורך והמתרגם אמציה פורת, אבל היתה הרבה עבודה אז חלק מהספרים ומהסופרים היו הנחלה שלו, וחלק אני ערכתי. למה צריך ארבעה אנשים בשביל לתרגם ספר?"

למה שמך מעולם לא היה כתוב כעורך הספרים?

"כי זה שהיה לפני לא כתב. כשבאתי לערוך את 'תרבות וספרות' היה שם קודם בנימין תמוז, ושמו היה כתוב, אז בשבוע שהתחלתי לעבוד היה כתוב השם שלי".

כשאני תוהה אם העולם השתנה בכל הנוגע לקרדיט של עורכים, קנז טוען שלא: "בעולם בכלל לא שמעו על זה. זאת המצאה ישראלית. בצרפת מעולם לא ראיתי בשום ספר מי העורך, מי המשכתב ומי המסגנן, אלה תפקידים של אחורי הקלעים".

יבין לא מוכן לומר מה דעתו על עבודת העריכה של העורכים כיום. "בשביל זה יש מבקרים, אני מניח שהעורכים עושים כמיטב יכולתם".

לשאלתי איך הגיע למקצוע העריכה, הוא משיב בפשטות, "אהבתי את זה", ומספר שלמד מניסיון. "אני חושב שזה מסוג העבודות שלומדים תוך כדי עבודה. כתבה לי מישהי מכתב ושאלה אם אני יכול לקבל אותה כשוליה. זה מאוד מצא חן בעיני כי לפי עולם המושגים שלי, זאת הדרך ללמוד את העבודה. בהתחלה אתה עובד עם מישהו, מערבב לו את הצבעים, מותח לו את הבדים, ולאט לאט אתה נהיה צייר, אולי יותר גדול אפילו מזה שלימד אותך".

כחבר האקדמיה ללשון, הוא אינו מתרגש מההתקפות האחרונות של גלעד צוקרמן, מחבר הספר "ישראלית שפה יפה" (עם עובד), שהאשים את האקדמיה בשמרנות ודיבר בזכות השפה "הישראלית", ובזכות השגיאות שנוצרות בשפת הרחוב. יבין חושב שתפקיד האקדמיה הוא לשמר את הנכסים של השפה. "איזו אקדמיה היא מתקדמת?" הוא אומר בנחת, "האקדמיה, כשהיא מתקדמת מאוד, מדברת על להוציא את הדגש מאיזו אות. אין פה שום רבותא. האנגלים למשל, מסכנים, אין להם אקדמיה ללשון, השפה עושה את עצמה. ויש להם חצי מיליון מלים, זו השפה העשירה ביותר בעולם. זה סתם אדם שישב וחיפש לעצמו תזה. האם יעלה על הדעת שהצרפתים יבקשו מהאקדמיה שלהם להפוך מלה מזכר לנקבה?"

כמעט באמצע המשפט מכריז יבין, "זהו, קינדרלעך", ואומר שהוא עוד צריך לעבוד היום. הוא מסרב להצטלם. "אני לא סופר, אני לא צריך את זה. אני לא צריך קליינטים", הוא אומר וסונט בי בחיוך, "דמויות מיתולוגיות לא מצלמים. יש לך תמונה של אכילס? בקשי מאיזה פסל שיעשה". הוא מספר שבנימין תמוז צייר פעם את קנז. "הבעיה היא שאי אפשר להכיר אותו שם. ככה אני רוצה".

כתבות שאולי פספסתם

*#