אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רגע לפני חגיגות המאה

"סלמה/הרצל: מבטים מדרום תל אביב" מציעה אבחנות מעניינות בדבר האופן שבו אמני מפתח כמו יוסף זריצקי ורפי לביא ניזונו והזינו את התפישה של תל אביב כמקום המגלם אליטה ישראלית

תגובות

הרבה מונחים שהם מלות מפתח בשיח התרבות העכשווי, החל בנכבה וכלה בג'נטריפיקציה, מתקשרים לתערוכה "סלמה/הרצל: מבטים מדרום תל אביב" שאצרה דליה מנור; אך העכשוויות הזאת אינה הופכת כאן לאמירה המתבשמת מעצמה אלא להתבוננות מעניינת. חשיבות מיוחדת יש בתערוכה, מציינת מנור ובצדק, דווקא משום שהיא מוצגת ערב גל התערוכות לציון שנת המאה לתל אביב.

התערוכה בנויה לפי מחזור שירים של הסופר והמשורר ראג'י בטחיש, יליד נצרת המתגורר בתל אביב. המחזור, "משני עד חמישי... דורך על עפרה של סלמה", יוצר את המסגרת שבה מוצגות עבודות האמנים, שרובם עובדים ואף גרים בדרום המשתנה של תל אביב.

מבחינה קונצפטואלית יש לראות את התערוכה בהקשר של פעילותם של גופים כמו "זוכרות", העוסק בהנצחה של היישובים הערביים שנמחו בעת מלחמת העצמאות ולאחריה, וגם של שלל תערוכות שקפצו על עגלת הנכבה בשנה האחרונה כדי להוסיף ברק חתרני או עכשווי לאמנות שהיתה ברוב במקרים בינונית ופחות מכך.

מנור מציעה תפישה רחבה, המשלימה עם ההווה אף שוודאי אינה מפויסת עם העבר. כותרת התערוכה היא שמו הסמלי במיוחד של צומת רחובות; דרך סלמה - שהובילה מיפו לכפר הערבי סלמה ונקראת כך בפי כל על אף הניסיונות לעברת את שמה ל"דרך שלמה" - מצטלבת עם רחוב הרצל, הרחוב הראשון של אחוזת בית, שנקרא על שמו של חוזה מדינת ישראל.

במאמר המופיע בקטלוג מנור מתייחסת בעין ביקורתית לתערוכות שחגגו את יובלותיה השונים של תל אביב, עוסקת בהדרה של השכונות היהודיות שקדמו לתל אביב או נבנו במקביל לה מן ההיסטוריה הרשמית, וגם במקומה של האמנות בבניית מיתוס העיר שצמחה מהחול, המקבילה לדמות הצבר המיתולוגי נוסח "אליק נולד מהים" של משה שמיר.

"פשיטה", ברי פרידלנדר, 2003

מעבר לכך, היא מציעה אבחנות מעניינות בדבר האופן שבו אמני מפתח כמו יוסף זריצקי ורפי לביא ניזונו והזינו את התפישה של תל אביב כמקום המגלם אליטה ישראלית. מנור גם מתייחסת לתמורות ההווה, שבו מחירי הנדל"ן בתל אביב, שעד לאחרונה האמירו בהתמדה, הביאו יזמים לאזור, ומדברת גם על מקומם של האמנים כמבשרי הפיתוח.

בין מציאות לאבסורד

בתערוכה היא מציגה עבודות שרובן נעשו בשנים האחרונות. הן מתייחסות למראה המטולא של הרחובות: מבנים מתפוררים לצד מחודשים, מאלה שיראו הצופים בדרך לגלריה בסדנאות האמנים.

רוב העבודות בתערוכה אינן רק בבחינת איור לתיאור זה או אחר של הסביבה. ההצגה יחד של סטילס מתוך הווידיאו "סלמה" של סיגלית לנדאו, תצלומים של ברי פרידלנדר והווידיאו "שפלת הסתיו" של מירי סגל יוצרת אמירה שמחזקת את הקריאה של כל אחת מהעבודות. היא גם מבהירה את הנגיעה בנושא שחושף מצב מנטלי ממשי ולא כותרת שנועדה לחפות על ריק. כל שלוש העבודות מעוררות בצופים מודעות לחיכוך בין מציאות לאבסורד.

הצגת הסטילס מ"סלמה", שנוצר ב-2007, אינה בבחינת פשרה של אי הצגת הווידיאו אלא הקבץ מוצלח. לנדאו יצרה עיגול סביב חלון בציור ידני שנעשה בגלגלת ספוגה בצבע שחור. החלון בבית שבפינת דרך סלמה ושדרות הר ציון נהפך למסומן כמין מטרת ירי, כאילו נחשף סוד, חולשה, המוסתר בבניין. לנדאו שינתה טקסט של שלט פרסומת של חברת תקשורת סלולרית בקדמת התמונה ל"שריפה אחי, שריפה", המזכיר את השיר "העיירה בוערת" שכתב מרדכי גבירטיג ב-1938 על פוגרום שהיה שנתיים קודם לכן. היא ממשיכה כאן את הקישור האישי של צל השואה להוויה הישראלית יחד עם התייחסות לתולדות האמנות ועם המודעות לאופן שבו העבר חי בהווה החזותי. שכן, תל אביב של סלמה פינת הרצל, גם היום, דומה מזוויות מסוימות הרבה יותר למזרח אירופה מאשר למזרח תיכון.

שמיכה, חול וסל פלסטיק

העבודות של ברי פרידלנדר יוצרות מראה משכנע של מקום-לא-מקום ומעבירות את התחושה של האזור אף שהן עשויות מתצרף של דימויים דיגיטלים. ב"פשיטה" מ-2003 פרידלנדר מתאר רגע שבו אנשי כוחות הביטחון שוהים ברחוב בנוכחות מאיימת, שאולי נועדה להגנה מפני סכנה כלשהי ואולי מתקשרת למצוד אחר פועלים זרים, ומכל מקום מדגישה את הפגיעות של המקום. חוסר הבהירות של הרגע, הערבוב של צבאי ואזרחי, של התפוררות וכוחנות, יוצר מה שנראה כהתגלמות של סיוט או חרדה קיומית.

על מהירות השינוי שהאזור עובר מעידה העובדה שכבר היום עבודתה של מירי סגל מ-2007 היא גם זיכרון של מקום שאיננו. סגל הסריטה מחלון הסטודיו שלה את כיכר המושבות, פעם צומת דרכים חשוב, שחיבר את תל אביב עם יפו וניצב על אם הדרך לפתח תקוה. המקום נהפך לצפוף וסואן ואי-אז בשנות ה-60 נבנה בו מעבר תת-קרקעי להולכי רגל, חלל שנהפך עד מהרה לאלים ומאיים לא פחות מאשר עלוב.

שמו של מיצב הווידיאו, "שפלת סתיו", הוא היפוך לשמה של רמת אביב. סגל מראה בו התרחשות המשתקפת בשלולית מים שנשפכים על הרצפה בכל יום ותנועתם משתנה. בחלק מהזמן ההקרנה הפוכה. בסרט קטעים של תנועה, נסיעה, אורות, קולות ומראות רחוב שמקנים תחושה של תסיסה, חוסר שקט וחוסר תוחלת. הוא מוצג היטב במעין מלבן גדול של שטח המופרד משאר הגלריה, כך שהצופים רואים אותו כשחיץ מפריד בינם לבין דימוייו.

עוד עבודה בולטת היא פסל של דרורה דומיני. על שמיכת פיקה היא ערמה ערימת חול הבולעת-למחצה סל פלסטיק אדום, מאלה שהולכים ונעשים נדירים אך עדיין נתפשים כאביזר זול, עממי, או להבדיל ככזה שמתהדרים בו, כפי שעשה רפי לביא, באופן שאינו שונה מהותית מהדרך שבה מתהדרים היום בתיק ממותג.

העבודה מתייחסת לקלישאות הרבות על תל אביב כעיר שצמחה מהחול, על כיבוש השממה, אך גם לילדותיות מסוימת, לרצון לאחוז בכנף הזמן החולף. החיבור בין שלושת המרכיבים - השמיכה שכמוה נפרשות מאות בכל יום שמש בחוף, החול החמקמק והסל - מובן רק למי שמכירים את תל אביב; אך איכויותיו של הפסל חורגות מכך.

העבודה מוצגת בקומה העליונה של הגלריה, ונלווה אליה הטקסט של יום חמישי במחזור השירים של בטחיש: "שלום לך, אבן נאחזת, וזאת הנוטה ליפול, ואת, המפוררת/ והמפוזרת, ובתי הקברות וחצאי כנסיות וכמעט מסגדים,/ והחמאמים של הבאשא והאדון והיפהפיות והמצורעים. הוי/ סוף הדרך, ושער התענוגות שנחטפו בן ליל,/ עד יום שני הבא, ואיברי ניצב זקוף לגבולותיך/ סלמה". טקסט הפרידה הזמנית - זהו אזור של ימי חול ולא של סופי שבוע וחג בעבור המשורר - יכול להוביל לקריאת שמיכת הפיקה המרוטה כשטיח מעופף, כזה שיכול להמריא עם ארמון של חול וסל מפלסטיק למקומות נפלאים; אך כמו בשיר, הפאתוס מתנפץ על המציאות הדלה.

"סלמה/הרצל: מבטים מדרום תל אביב". אוצרת: דליה מנור. הגלריה של סדנאות האמנים בתל אביב יפו, אליפלט 18. שעות פתיחה: ימים שלישי ורביעי 17:00-19:00, יום חמישי 17:00-20:00, יום שישי 11:00-13:00, שבת 11:00-14:00. עד 3.1.2009

*#