אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תיאטרון האבסורד

דיירי הבית נקרעו בין הרצון לנצח, הרצון באהבה והרצון להישאר נאמנים לעצמם. זוהי פקעת הקונפליקטים המוכרת ביותר

תגובות

אפשר היה לבטל בביקורתיות את המגה-סדרה "האח הגדול" ולטעון, בניסוחיו של אריך פרום, הפסיכואנליטיקאי ההומאניסט הנודע, כי אינה אלא מכונה ענקית לייצור אנשים סחירים. לפי השקפתו של פרום, האופי שרווח במערב עד שלהי המאה ה-19 בקרב המעמדות הבינוניים היה סמכותי-כפייתי-אוגר, אך הוא התחלף באופי הסחיר. על בימת ההיסטוריה הופיע טיפוס אזרח המבקש יותר מכל להפוך לסחורה שיש לה צרכנים, וזאת במחיר של סתגלנות יתרה. את "האח הגדול" אפשר לראות איפוא כמכונה המייצרת במרץ ידוענים חדשים שהתקשורת אינה נלאית מלנצלם במיידיות ובקדחתנות מדהימה. מהסיר ישר לפה. יוסי בובליל, כך קראתי, שווה כבר עכשיו 100 אלף שקל בפרסומות. פרויקט האח הגדול: כתבי גלריה מסכמים

אחרים יטענו שמניעי הצופים והמשתתפים הם בעיקר בתחומי המציצנות והחשפנות, שמחליפים אצלם את היכולת לאינטימיות ממשית. אבל המשאלה להיראות בעקביות ובמשך זמן רב על ידי מבטו של זולת ממשי או הזוי - יש לה גם צד אחר. ייתכן שאחדים מהמשתתפים בסדרה הם אנשים שהרעב שלהם להיות מובן, אהוב ומוערך הומר אצלם במשאלה להיות מלווה במבטם הבלתי נפסק של המצלמות והצופים, כפי שילד צריך את מבטה המתמיד של אמו. ואילו לקהל הצופים העניקה הסדרה הזדמנות להזדהות עם מצבם של המשתתפים, שעינו הכחולה של "האח הגדול" נצמדה אליהם. בעולמו של אדם דתי, משאלה כזאת יכולה להפוך לחוויה של השגחה פרטית שאינה מרפה לרגע.

נראה שהסדרה גם מטפלת בבדידותם של משתתפיה, ובעיקר של צופיה. אפשר שכמה מהמשתתפים הסכימו להסתגר עם זרים בסוג של כלא דל מזון בגלל חיפוש אחר פתרון הולם לבדידותם. ואילו קהל הצופים מצא לו באמצעות הסדרה "חברים" חדשים, שאפשר להיות עמם במגע באמצעות המבט בכל שעות היום והלילה. שום מופע טלוויזיוני אינו מייצר נוכחות דומה.

להתעלם מהפתעות מסעירות

להערכתי, כל המחשבות הפסיכולוגיות האלה, ואחרות שלא צוינו כאן, כבודן מונח במקומו, אבל הן עדיין אינן מסבירות די הצורך את העניין הגדול בסדרה. ייתכן איפוא שצריך להבין את כוחה של הסדרה בעיקר בעזרת מושגים מתחום התיאטרון.

הסדרה מציעה לצופים תיאטרון טוטאלי בסוגה של הקומדיה, או למען הדיוק, הקומדיה המוסיקלית - הבורלסקה. התיאטרון הזה נבנה על דמויות שנבחרו בקפידה (לא כך הדיירים שהוספו בשלב ב', שהיו כולם בחירות גרועות) לייצג כמה רבדים חברתיים. חלקם, במיוחד הנשים, ניחנו ביופי רב ובקסם ארוטי, ואחדים ניחנו בקסם אישי, מידה של כריזמה וכישרון קומי. ההצגה שלהם היתה בנויה בעיקרה על אלתורים מסוגים שונים, והדמויות גיבשו את עצמן ובהדרגה עברו שינויים והתפתחויות.

לעתים, התערב "האח הגדול" במיזנסצינות והטיל על הדיירים משימות שחשפו אספקטים חדשים בדמויותיהם, סיבכו קצת את העלילה והוסיפו לה מתח וצבע. הנטייה של הדמויות לזמר ולרקוד, ובמיוחד כישרונו של ליאון בתחומים האלה, הקנו את הממד המוסיקלי לקומדיה הזאת.

בממד הארוטי-רומנטי של העלילה צצו בה סיבוכים מרגשים, מעוררי דמעות ואפילו קומי-טרגיים. ליאון פותה בצורה אכזרית מאוד על ידי שי ההטרו, שהשתמש בו לצרכיו הנרקיסיים והמניפולאטיוויים, וכמעט נשבר לרסיסים. ונסה הסייסת פיתתה את איתי, וכשזה נענה נטשה אותו לטובת מאהב חדש. שפרה התאהבה בצבר היפה, האדיש והדיכאוני, ונותרה בעננה של ספק מלנכולי. יוני הפתיין לא העלה דבר בחכתו, אפילו לא את ליאון שלמד לקח ממקרה שי.

בין הדמויות היו בעיקר מוקיונים. ליאון הוא אוחצ'ה-לץ נוגע ללב, שביטא כל תנודה בנפשו באמצעות שירים מזומרים, ריקודים ואסוציאציות חופשיות מטורפות. הוא דומה מאוד ללץ במחזה שייקספירי. עינב היא מוקיונית פרחה, שמילמלה פרקי תהילים ושמרה על כבוד הרבנות כשהיא מנפנפת בשדיים ענקיים החשודים במילוי סיליקוני. שחר השרירן הלווייתני והאגרסיווי הוא לץ מפחיד למדי, הזולל ביצים ומשקאות פרוטאין בכמויות אדירות. ונסה, הסייסת החרמנית שהתעללה באהוביה, היא מוקיונית ארוטית. אפילו יוסי בובליל הוא יותר מכל ליצן פיקח, פרימיטיווי ודי מרושע, שמילא בבלי דעת גם את תפקיד דמות האב במחזה.

המחזה הגיע לטעמי לשיאו הקומי במשימת "ההתעלמות", כש"האח הגדול" הביא אל הבית הפתעות מסעירות שהדיירים נדרשו להתעלם מהן. בין היתר, הם נאלצו לשבת בלי להניד עפעף על עוגות קרם ואריזות מלאות ביצים.

הליצנים הבוכים

הקומדיה המוסיקלית הזאת לא היתה מעניינת בלי שהיא נסובה על קונפליקט שיש בו עניין לרבים. בקונפליקט יש שלוש מגמות שהתחרו ביניהן. הראשונה היא התשוקה לזכות במיליון: התשוקה לכסף, לכוח ולניצחון. התשוקה המנוגדת היא התשוקה לאהבה על נגזרותיה הארוטיות - תשוקה שהועצמה על ידי כללי הכלא שבו נעלו את המשתתפים, ובכך כפו עליהם לחפש ידידות, אהבה, הבנה וביטחון, ואפילו פורקן מיני, בין שכניהם לבית, שעמם הם בעצם מתחרים. ואילו התשוקה השלישית היא הצורך של האדם להיות אמיתי, אותנטי, נאמן לעצמו, בנסיבות השוללות ממנו את חירותו ותובעות ממנו מניפולטיוויות וסתגלנות. פרויקט האח הגדול: כתבי גלריה מסכמים

הקונפליקט המשולש הזה עירער למדי את נפשם של כל המשתתפים, וניהל אותם כשם שהוא מנהל את חייהם של רבים כל יום כל היום. מכאן העניין שבקונפליקט הזה לציבור הרחב. הדמויות שהצליחו יותר במשחק, הן אלה שעלה בידיהן לתמרן כהלכה בין צדדיו של הקונפליקט. שפרה וליאון התחזקו אחרי שוויתרו על אהוביהם הארוטיים, שלמזלם הודחו מהבית. הם הסתפקו בידידות שנרקמה ביניהם, המשיכו להשקיע בביטוי יצירתי (תצוגת האופנה של ליאון, העץ הסרוג של שפרה) שבאמצעותו זכו בנוכחות משמעותית על המרקע, וחרשו מזימות מניפולטיוויות.

גם יוסי בובליל מצא דרך נאותה להתמודד עם הקונפליקט המשולש - הוא הסתפק בעיקר בקשר המשפחתי עם בתו, נקט תחבולות לסילוק יריביו מהזירה, והמציא חרוזונים נאים ואמרות שפר שסייעו לו במימוש מזימותיו. בחור יפה ודי נבון כמו צבר הודח מהבית לא רק בגלל תמימות ילדותית, אלא גם בגלל גילויי אותנטיות מצומצמים, שקיבלו בעיקר צביון של התנשאות והפנמה. לא במקרה תיארו אותו כמה ממבקריו כאנדרואיד פרנואידי, ושפרה המאוהבת קראה לו "בונקר".

גם ההתאהבויות והתקפי התשוקה של הדמויות, ולא רק מעשי יצירה מול המצלמות, נחשבו לגילויי אותנטיות, וכך גם בכיין השכיח מאוד של כל המשתתפות ושל כמה מהמשתתפים.

קיסרי האצבע המסמסת כמו בכל מחזה טוב, גם ב"אח הגדול" נוכחים כוחות גורליים רבי עוצמה ומסתוריים, החורצים את עתידן של הדמויות. "האח הגדול", המיוצג על ידי קולות המגיעים מגבוה, הוא מעין אלוה נסתר, הנע בין מידת הדין למידת החסד כלפי יצוריו. הוא העניק ליושבי הבית ספר חוקים שהגדיר חטאים ועונשים, והודות לכללי הענישה הוא יכול לפקח על מזונם בצורה מעיקה מאוד, כמעט אכזרית. אבל הקיסר הכל-יכול, החורץ גורלות לחיים ולמוות בזירת הגלדיאטורים, הוא הקהל המצביע באצבע המסמסת. ההצגה שהתחנפה לקהל כישות חורצת גורלות בוודאי הנעימה לחלק מהצופים.

כשלעצמי, יותר משהתענגתי על המתחים הגלויים והסמויים של המגה-קומדיה, נהניתי מרגעיה ה"משעממים", הלא דרמטיים והלא ארוטיים. גיליתי שאני אוהב להתבונן ממרחק נאות באנשים מנמנמים, באנשים המטגנים חביתה או מכינים עוגיות. אין זו סקרנות פסיכולוגית גרידא, אלא דבר הדומה יותר לאהבה. כמו האהבה במבטו של אנדי וורהול כשצילם את אהובו ישן במשך כשש שעות. ייתכן שחלק מהצופים, יש בהם נטיית לב דומה.

הכותב הוא פסיכותרפיסט ומשורר

כתבות שאולי פספסתם

*#