אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נשים על פי קלינט איסטווד

אורי קליין על "ההחלפה", סרטו הראשון של איסטווד שאשה היא המוקד העלילתי המרכזי והיחיד שלו

תגובות

נשים מילאו תפקיד מעניין בסרטיו של קלינט איסטווד, תחילה כשחקן ואחר כך כשחקן וכבמאי. אך מכיוון שאיסטווד הביא אל הבד דימוי גברי מאצ'ואיסטי - בשל הופעותיו בטרילוגיית המערבונים של סרג'ו ליאונה (שהפכה אותו לכוכב) ואחר כך ב"הארי המזוהם", להיטו הגדול ביותר בחלקה הראשון של הקריירה שלו - הביקורת לא שמה לב לכך.

נדרש זמן רב מאוד, בעיקר בארצות הברית, עד שהביקורת הכירה בכישרונו של איסטווד כבמאי - זה בעצם לקח 21 שנים, מ"נגן לי את מיסטי", סרטו הראשון מ-1971, ועד "בלתי נסלח" ב-1992, הסרט שזיכה אותו באוסקר הראשון שלו; ואיסטווד גם המשיך ברבים מסרטיו לעסוק בהוויה ובמיתולוגיה הגבריות (למשל בצמד סרטיו האחרונים, "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיוו ג'ימה"). משום כך, הממד הזה של יצירתו נדחק לשולי העיסוק בה.

מראשית הקריירה שלו בחר איסטווד רוב הזמן להופיע לצדן של שחקניות בעלות נוכחות ואופי, לא כוכבות דווקא, כגון סוזן קלרק, ורנה בלום, ז'נבייב בוז'ולד, טיין דיילי, מרשה מייסון, פטרישה קלרקסון ואנג'ליקה יוסטון. כבר בשניים מסרטיו המוקדמים ביותר הוא עסק בתעוזה רבה בפוליטיקה שבין המינים: ב"הנקמניות", סרטו של דון סיגל מ-1971, שעלילתו התרחשה בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית, הוא גילם חייל צפוני פצוע שנופל בשבי של מורות בפנימייה דרומית לבנות. דמותו הכריזמטית והסקסית בסביבה כל-נשית מערערת את מערכות היחסים המתקיימות בפנימייה בין המורות לתלמידות ומפילה אותו קורבן למניפולציות שהוא עצמו יוצר ולתשוקות שנוכחותו מעוררת.

אנג'לינה ג'ולי מתוך הסרט "ההחלפה". דמותה מעוצבת על פי הדימוי הנשי שנראה בקולנוע של סוף שנות ה-20

"נגן לי את מיסטי", הסרט הראשון שביים איסטווד, נדמה אמנם כסרט אימים סטנדרטי, שבו גבר נופל קורבן לאשה פסיכופתית (שגילמה ג'סיקה וולטר); אך אפשר גם לראות בו מעין גרסה מוקדמת של "חיזור גורלי", סרטו של אדריאן ליין מ-1987. כמו באותו סרט, הגיבורה של "נגן לי את מיסטי" היא מכשיר להענשתו של הגבר, בגילומו של איסטווד; הוא מופיע בדמותו של שדר רדיו לילי שמכר לה הבטחה של סקס בלי להיות מוכן להתחייב להבטחה הזאת. וכמו גלן קלוז ב"חיזור גורלי", ג'סיקה וולטר ב"נגן לי את מיסטי" לא היתה מוכנה שיתעלמו ממנה. בשני הסרטים מוצגת הגבריות כהטעיה, כאשליה - אולי אפילו כהונאה.

המבט הגברי

את העיסוק של איסטווד בנשים אי אפשר להפריד מעיסוקו בצדדיה הכוחניים והאפלים של הגבריות, שאותה הוא נוהג לפרק בסרטיו למיתוסים המרכיבים אותה. אפילו "הגשרים של מחוז מדיסון", גיחתו הישירה ביותר של איסטווד אל תחום המלודרמה הרומנטית, שבה הציב את עצמו מול הגברת הגדולה של הקולנוע האמריקאי, מריל סטריפ, היה דיון במערכות הכוח המפעילות את המציאות הקולנועית המורכבת מגברים ונשים. בסרט הזה היה איסטווד גם הכוכב וגם הבמאי של הסרט, וסטריפ - הכוכבת המעוצבת על ידי מבטו בה (ולא במקרה גילם איסטווד בסרט את דמותו של צלם). באחד ממישוריו היה "הגשרים של מחוז מדיסון" יצירה שדנה ביחסים בין במאי לשחקנית, שלחייה הוא חודר לתקופה קצרה - ומשנה אותם.

אל הדיון המתקיים בסרטיו של איסטווד בגבריות ונשיות מתלווה גם העיסוק באבהות ובאמהות; את "עולם מושלם", סרטו מ-1993, שלא זכה להערכה שהוא ראוי לה, אפשר היה לפרש כאלגוריה כואבת על החיפוש אחר האבהות. את "מיליון דולר בייבי", שבו כיכב איסטווד לצדה של הילארי סוונק, אפשר לקרוא כאלגוריה כואבת נוספת על אבהות ואובדן (איסטווד כבר נגע ביחסים המנוכרים בין אב לבתו, בגילומה של לורה ליני, בסרטו "כוח להשחית" ב-1997). "מיסטיק ריוור" מ-2003 עסק כל כולו באובדן של תמימות ואבהות. וכעת, בסרטו החדש, "ההחלפה", הוא עוסק באופן ישיר באמהות במבחן של אובדן.

נשים הופיעו בתפקידים מרכזיים ברבים מסרטיו של איסטווד - עלילת "בלתי נסלח", למשל, צמחה כל כולה מתוך תחושת החטא הבלתי נסלח הנובע מפגיעתו של גבר באשה - אך "ההחלפה" הוא סרטו הראשון שאשה היא המוקד העלילתי המרכזי והיחיד שלו. זהו סיפורה של אשה. מבחינות מסוימות אפשר לשייך את הסרט למסורת המלודרמות על אמהות שמלווה את תולדות הקולנוע מאז ימי הסרט האילם - והסרט מתייחס לכך בסגנונו - וכבר מהסיבה הזאת זו יצירה שמעוררת עניין וסקרנות מרובה.

הרגע שבו הראינוע נהפך לקולנוע

עלילת הסרט מבוססת על מקרה שאירע ונשכח לולא עובד ארכיון בעיריית לוס אנג'לס גילה את הסיפור בזמן שעסק בהשמדת תיקים ישנים שהעלו עובש. הוא העביר את התיק לג'יי מייקל סטראצ'ינסקי, מחבר ספרי קומיקס ותסריטאי טלוויזיה, וזה כתב על פיו את התסריט שהיה לסרטו של איסטווד.

במארס 1928 חזרה כריסטין קולינס, אם חד-הורית - לא תופעה שכיחה באותן שנים - לביתה מעבודתה במרכזיית טלפונים בלוס אנג'לס וגילתה שוולטר, בנה בן התשע, נעלם. חמישה חודשים לאחר מכן מודיעה לה המשטרה ברוב חגיגיות כי ביצעה את מלאכתה והילד נמצא בריא ושלם במדינת אילינוי. כריסטין מגיעה לתחנת הרכבת כדי לקבל את פני בנה האובד, מוקפת בנציגיה הגאים של משטרת לוס אנג'לס ובנציגי התקשורת, אך מהרכבת יורד ילד שאיננו וולטר. נציגי המשטרה מנסים לשכנע את כריסטין שהיא טועה, שהילד השתנה במשך חמשת החודשים שנעדר מביתו ושהיגון שחשה בתקופה הזאת שיבש את יכולתה לאבחן אם זהו בנה. יכולת השכנוע הגברית שלהם כה חזקה, שכריסטין מסכימה לקחת את הילד לביתה, אך היא יודעת שזה איננו בנה ושמאיזושהי סיבה, שתיחשף במשך הסרט, משטרת לוס אנג'לס מרמה אותה.

רוב עלילת סרטו של איסטווד מתארת את ניסיונה של קריסטין להוכיח שהילד שהוחזר לה איננו וולטר. הסיפור מתמקד במאבקה הנחוש בממסד ובמאבקו של הממסד בה, שבמהלכו הממסד עשה לכריסטין מה שעשו בדרך כלל לנשים שסירבו לציית לו: היא אושפזה במוסד לחולי נפש.

על בסיס סיפורה של כריסטין, שהיה בלתי ייאמן לולא ידענו שהוא מתבסס על עובדות היסטוריות, יצר איסטווד סרט שהוא מיינסטרימי במופגן; "ההחלפה" נראה כמו מלודרמה של פעם, ולא רק בגלל הרגע ההיסטורי שבו הוא מתרחש והשחזור התקופתי הקפדני המאפיין אותו.

המיינסטרימיות הזאת מייגעת מעט; אין ב"ההחלפה" הלהט שאיפיין את סרטיו הטובים ביותר של איסטווד, כמו "בלתי נסלח", "עולם מושלם", "מיסטיק ריוור" או "מיליון דולר בייבי", אך נדמה שאיסטווד עשה זאת במכוון; שהוא ביקש במודע למקם את עלילת סרטו הראשון שהגיבורה המרכזית שלו היא אשה בסביבה קולנועית יציבה ואפילו שמרנית.

"ההחלפה" חושף מידה עצומה של שחיתות ורוע שאיפיינו את הנעשה בממסד של לוס אנג'לס בסוף שנות ה-20. אך בניגוד לסרטים אחרים שחשפו את הנעשה בלוס אנג'לס בעשורים שונים של המאה הקודמת, כגון "צ'יינטאון" או "סודות אל-איי", "ההחלפה" היא מלודרמה ישירה שאין בה אירוניה והיא אינה מונעת על ידי תחושה מתמדת של פרוורטיות.

לכך מצטרפת גם הופעתה של אנג'לינה ג'ולי בתפקיד האם הלוחמת. ג'ולי הואשמה במונוטוניות, אך מה שהיא עושה ב"ההחלפה", בהדרכתו של איסטווד, הוא מחוכם ביותר. היא מסתובבת בסרט כאילו היתה דמות שיצאה מתוך אחד הסרטים שהופקו בהוליווד ברגע ההיסטורי שבו הסרט מתרחש, שהוא הרגע שבו הראינוע נהפך לקולנוע. לא רק שנדמה שכריסטין עצמה עיצבה את דמותה על פי הדימוי הנשי שראתה על הבד באותן שנים, אלא שהשחקנית שמגלמת אותה מעצבת אותה בדרך זו.

השילוב בין הדמות לשחקנית שמגלמת אותה, בהקשר ההיסטורי שבו הסרט מתרחש, מקנה לתוצאה מורכבות, שנהפכת בהדרגה למוקד הסגנוני שהסרט כולו שואב ממנו.

גם אם "ההחלפה" איננו אחד מסרטיו החשובים ביותר של איסטווד, העשייה הקולנועית המוקפדת ובעיקר החשיבה הקולנועית המלווה אותה מעידות עד כמה הקולנוע של היוצר, בן 78, ממשיך להיות הרפתקה מרתקת ובעיקר מעודדת. בעוד שבועות ספורים עומד לצאת לאקרנים סרט נוסף שביים איסטווד, "גראן טורינו", הפעם בכיכובו; בין שזה יהיה סרט מצוין, בינוני או אפילו זניח, הקולנוע של איסטווד ממשיך לייצג את אחד הסיפורים המרתקים ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי בן זמננו ואת אחת התופעות החיוביות ביותר המתרחשות בו.

"ההחלפה". בימוי: קלינט איסטווד; תסריט: ג'יי מייקל סטראצ'ינסקי; צילום: טום סטרן; מוסיקה: קלינט איסטווד; שחקנים: אנג'לינה ג'ולי, ג'ון מלקוביץ', גטלין גריפית, קולם פאואר, איימי ריאן, מייקל קלי

כתבות שאולי פספסתם

*#