אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קיר אמן: יונה פישר

על האוצר הכי פעיל בסצינת האמנות המקומית, שמחזיק בביתו עבודות של יצחק ישראלס, גדעון גכטמן ואביגדור אריכא

תגובות

האוצר יונה פישר חי עם בת זוגו, נחמה קפלן, בבניין דירות במרכז תל אביב. התמונות שלה בבית מצביעות על טעם קלאסי, אירופי. התמונות שלו הן תוצר של קשרי אוצרות וחברות עם מיטב האמנים המקומיים. פישר, שהיום יושק לכבודו קטלוג מקיף בגלריה של בצלאל (סלמה 60 תל אביב), היה ועודנו אחד האוצרים הפעילים והמרכזיים בסצינת האמנות המקומית. הוא גם האוצר היחיד שזכה עד היום בפרס ישראל לאוצרות.

היכרותו עם בכירי עולם האמנות החלה עוד כשהיה נער. הפורטרט שלו מ-66', שתלוי בכניסה, צויר בידי אביגדור אריכא, שהיה במשך שנים חבר טוב. "נסעתי לצרפת, לפני גיוס, עם אבי והגעתי לדירה של ישראלי שהשכיר חדר לבחור צעיר וחסר אמצעים ששמו אריכא", מספר פישר. "הוא הגיע לשם לאחר שסיים את לימודיו בבצלאל ולאחר שנפצע במלחמת השחרור. חזרתי הביתה כולי נלהב ואמרתי: 'אבא, הכרתי צייר'. התיידדנו שם וכשחזרתי לארץ ב-51', לשירות הצבאי, פגשתי במקרה על סיפון האונייה את אריכא ועוד אמן ישראלי אחד, איצ'ה ממבוש".

זוג ציירים נוסף שאתם היה בקשר מצוין עוד בתחילת הדרך היו אביבה אורי ודוד הנדלר. הנדלר אהב לצייר את דיוקנו של פישר - אחד מהם, משנות ה-70 המוקדמות, תלוי ליד הדלת. "הוא צייר שלושה דיוקנאות נהדרים שלי באחד הביקורים המשונים שלי אצלם", אומר פישר. "הייתי צריך לכתוב להם מראש כשאני מגיע, למצוא דרך להודיע להם, כי לא היה להם טלפון. מכיוון שהם מאוד אהבו אותי היה לי מעמד מיוחד. יכולתי אפילו להסתכן ולהגיע מבלי להודיע על כך מראש".

איזה זוג הם היו?

"זוג מיוחד במינו. הם לא יכלו לחיות אחד עם השני ואחד בלי השני באותה מידה".

את אורי הכיר כשהיה בן 27 ועבד כאוצר בבית הנכות הלאומי, בצלאל. בת כמה היא היתה? "אף אחד לא יודע עד היום את הגיל המדויק שלה", אומר פישר. "בתערוכה שאצרה לה גליה בר אור במשכן לאמנות בעין חרוד היא טענה שתאריך הלידה שאורי אימצה לעצמה, שנת 27', הוא לא נכון". ופישר עצמו? "אני יליד 32', מהשנתון של אנשים כמו קדישמן ותומרקין".

פישר לוקח אותנו לחדר השינה להראות לנו מהיכן קיבל את שמו. "זהו דיוקן מצויר של סבי, ז'אן יונה פישר, שגם אני וגם כפר יונה קרויים על שמו". את הדיוקן צייר יצחק ישראלס, בנו של הצייר יוסף ישראלס. "הוא הכין שני פורטרטים של סבא שלי. אחד פה והשני נמצא במחסני מוזיאון תל אביב. אחיו, אוסקר יהושע פישר, היה אחד התורמים הגדולים למוזיאון".

במסדרון שמוביל לסלון תלויה עבודה מוקדמת של משה קופפרמן, אחד מידידיו הקרובים של פישר שאותו הוא ליווה כל חייו המקצועיים (וממשיך ללוות כחבר בעמותת אוסף קופפרמן בקיבוץ לוחמי הגטאות). ליד תלויה "עבודה עברית" של גדעון גכטמן, שמת לפני שבוע. "זו עבודה שהצגתי בסדנה הפתוחה במוזיאון ישראל בשנות ה-70 המוקדמות", אומר פישר. "גדעון הציג עבודה שעסקה בפועלים הערבים שעובדים באתרי בנייה ונשארים ללון שם כדי לחסוך בדמי ההסעה. אז העיסוק שלו בזה היה חלוצי".

ליד תלויה עבודה ממוסגרת של בותינה אבו מלחם, אמנית מעניינת מערערה, שעבודתה עשויה מחלקי בגדים תפורים ומחוברים בסיכות. "נחמה ואני ראינו עבודה שלה בתערוכה בגלריה באום אל פחם, התקשרנו אליה, ביקשנו לבוא לראות אותה וקנינו ממנה שתי עבודות", הוא מספר.

היא ידעה מי אתה?

"לא, אבל היא נורא שמחה שבאנו אליה, היא קיבלה אותנו כאילו ירדנו מאיזה אולימפוס".

ליד תלויה עבודה מוקדמת, יפה, של פנחס כהן-גן. הקיר שליד שולחן האוכל מוקדש לעבודות של רפי לביא. עבודה של גרבוז הצטרפה לתצוגה לפני כמה חודשים. בסלון תלויים גם ציור לא אופייני של אביבה אורי - פס שחור ישר באמצע הנייר - וכן ציורים נוספים של קופפרמן, לאה ניקל ויחזקאל שטרייכמן (שקיבל מהאלמנה צילה).

בחדר העבודה תלויה משענת של כיסא ועליה חרוטים פסים, שמתברר כי היא עבודה מוקדמת של יהודית סספורטס, "ראיתי אותה בתערוכה בסדנאות האמנים וקניתי עוד לפני שהצגתי אותה בעין הוד"; תלויים גם ציור גדול ממדים של דויד ריב וציור נוסף שקנה של אסנת אביטל, "הרגשתי סימפטיה גדולה אליה".

על הקיר גם רישומים של אריה ארוך - "הוא הדגים לי את המפגש בין שולחן לכיסא" - שהוכנו תוך כדי שיחות שניהל עם ארוך לכתב העת "קו", שהיה מעורכיו. על השולחן הקטן יש אובייקט נהדר של ישראל הדני, כריכה של ספר ובאמצעה דפים שחתוכים בצורה של ראש, פסל מעץ של כלב של ארנון בן דוד, עבודה מוקדמת של נחום טבת וכן תצלום של משה ניניו.

במגירות שנמצאות באחד החדרים יש עוד עשרות רישומים ועבודות על נייר שהצטברו במשך שנות פעילותו בתחום: כאוצר, כמבקר אמנות וכעורך. אפשר למצוא שם עבודות של חגית ללו, חברה טובה שהתאבדה ("תרמתי לפני כמה חודשים עבודות שלה למוזיאון פתח תקוה, היא היתה תושבת העיר"), רישומים וציורים של תומרקין, פנינה חזן, אבנר בן גל, סיגלית לנדאו, רות שלוס, יהודה בקון, ג'ומענה אמיל עבוד, ביאנקה אשל גרשוני, פיליפ רות, סול לויט, ג'ורג' סיגל (שצייר את הבטן של מנשה קדישמן), תצלומים של תומר גניהר (מתערוכתו הראשונה במוזיאון תל אביב), דליה אמוץ וברי פרידלנדר. וגם כמה מכתבים מצוירים, צבעוניים ונהדרים, שקיבל מז'אן טינגלי וניקי סאן פאל, שאתם התיידד. בכולם כתובה המלה יונה. גם בעבודה שקיבל לא מזמן מבלו סימון פיינרו מופיעה המלה יונה על מצע זהב.

"ככלל, אסור היה לנו כאוצרים לקבל מתנות", הוא אומר. "כל עבודה שקיבלתי מאמן הראיתי לאחראי עלי במחלקת האוצרות. אם הוא היה אומר שהמוזיאון לא מעוניין בזה הייתי לוקח את העבודה אלי בלי נקיפות מצפון". לא מעט מהיצירות הטובות שהיו לו כבר נתן במתנה למוזיאונים: שתי עבודות של אביבה אורי נתן למוזיאון הרצליה, שני רישומים של אריכא ואקוורל של יוסף זריצקי למוזיאון ישראל.

גם בצוואה אתה ממשיך לחלק עבודות?

"כן. לספרייה הלאומית בפאריס, למשל, אני נותן רישום של אריכא, הדיוקן הראשון שהוא צייר של ידידו סמואל בקט. החלטתי שהוא צריך להיות שם אף על פי שאריכא הביע מורת רוח".

על ציור הנוף הנאיווי, שתלוי לו בסלון, יש לו סיפור יוצא דופן. "זה ציור שיש לי כבר 15 שנה ואני לא זז בלעדיו", הוא אומר. "ציירה אותו אשה ששמה סול הרוש. יום אחד, כשכבר הייתי אוצר במוזיאון ישראל, מגיעה אלי למשרד אשה, קוסמטיקאית במקצועה, ומספרת לי שבחלומה היא קיבלה הוראה לצייר. היא קנתה צבעים ונייר והתחילה לצייר בלי הפסקה. אמרו לה, 'תראי את זה ליונה פישר', והיא הזמינה אותי אליה".

ככה סתם אפשר היה להגיע אליך ולפגוש אותך?

"כן. וגם אני הייתי נוסע לכל אמן שהזמין אותי. הגעתי אליה וראיתי ציורים נאיוויים כאלה, היא ציירה את משה דיין, גולדה וכל מיני נופים של הגן שלה במבשרת. סיפרתי עליה לגלריסטית רות דבל והיא אפילו הציגה אותה תקופה מסוימת. פעם נוספת שביקרתי אותה היא סיפרה לי שיש לה בעיה קשה, 'אני רוצה את עזרתך, אין לי יותר מה לצייר, תן לי עצה'. אמרתי לה: 'יש לי רעיון, לכי לחנות הצבעים, תקני בד וצבעי שמן, תעלי על האוטובוס ותרדי ליד רמת רזיאל. שם יש נוף עוצר נשימה'. לאחר כמה חודשים היא מתקשרת אלי ואומרת, 'אתה חייב לבוא. ביליתי את כל היום שם וזה ריפא אותי מהצורך לצייר. הציור הזה שייך לך'. אמרתי לה שאני מנוע מלקבל דברים, אבל בסופו של דבר הגעתי עם הציור הביתה".

ואתה אוהב אותו?

"אני מת עליו. מאז לא שמעתי ממנה".

*#