אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האחים של ויטגנשטיין

שלושה בנים התאבדו, אחת הבנות טופלה על ידי פרויד ושני הבנים הצעירים זכו לתהילה עולמית - האחד כפסנתרן גידם ומחונן והאחר כפילוסוף מיוסר ורב השפעה. ספר בריטי חדש על משפחת ויטגנשטיין מראה כי היתה לה דרך משלה להיות אומללה

תגובות

כל סטודנט מתחיל לפילוסופיה נדרש לרכוש שלוש מיומנויות בסיסיות: לאיית כהלכה את שמו של לודוויג ויטגנשטיין; לדעת (לא) להכביר מלים על קביעתו המסובכת ביותר של ויטגנשטיין המוקדם ("מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק"); ולנמק מדוע הוא מקבל או שולל את טיעון "הדמיון המשפחתי" של ויטגנשטיין המאוחר. רק אחרי שעוברים את כל השלבים האלה, אפשר כביכול לזרוק את הסולם ולהביט לא רק בהגותו אלא גם באישיותו ובחייו המוזרים והמיוסרים של מי שנתפש בעיני רבים כגדול הפילוסופים של המאה ה-20.

אל הביוגרפיות הרבות שכבר נכתבו על ויטגנשטיין מצטרף ספר חדש - "בית ויטגנשטיין: משפחה במלחמה" (The House of Wittgenstein: A Family at War), ספרו של אלכסנדר וו, שראה אור לפני כחודשיים בהוצאת בלומסברי הבריטית ומציג דמיון משפחתי מרתק ומטריד בין הכישרונות וההפרעות של בן הזקונים המפורסם לודוויג ובין אלה שאיפיינו כמה מאחיו ואחיותיו. "משפחת ויטגנשטיין היתה אחת המשפחות הכי עשירות, הכי מוכשרות והכי אקסצנטריות באירופה", כותב וו, שספרו מראה כיצד למשפחה וינאית זו, בדומה למשפחות אומללות אחרות, היתה דרך משלה להיות אומללה.

"בית ויטגנשטיין" מעורר דיון נרחב בעיתונות הבריטית וקוצר את שבחי המבקרים. ב"גרדיאן" נכתב כי משפחת ויטגנשטיין, ששלושה מילדיה שמו קץ לחייהם, מצטיירת בספר כ"קלחת סוערת של הפרעות פסיכוסומטיות". בביקורות שפורסמו ב"סאנדיי טיימס", ב"אינדיפנדנט" וב"טלגרף" נטען כי חשיבותו העיקרית של הספר בכך שהוא מחזיר לתודעה הציבורית את פאול ויטגנשטיין (1887-1961), פסנתרן גידם ומחונן שנשכח לאחר מותו (ואין לבלבל בינו ובין אחיינו, שאף הוא נקרא פאול ויטגנשטיין ודמותו תוארה בידי הסופר תומאס ברנהרד בספרו המצליח "אחיינו של ויטגנשטיין").

משפחת ויטגנשטיין בחופשה באחוזתה, קיץ 1917. מימין: לודוויג, הלנה, האם ליאופולדין, מקס זלצר (בעלה של הלנה), הרמינה, פאול וקורט (תצלומים באדיבות אוסף ג'ואן ריפלי, מיכאל נדו, ארכיון ויטגנשטיין בקיימברידג' וספריית בודליאן באוקספורד)

מספרו של וו עולה כי פאול, האח הקרוב ביותר בגיל ללודוויג (1889-1951), היה מודאג מההומוסקסואליות של אחיו הצעיר והרבה להתעמת עמו, בבגרותם כבילדותם. כמי שנמשך לפילוסופיה האי-רציונלית של שופנהאואר, דחה פאול בשאט נפש את הפילוסופיה האנליטית-לשונית, הרציונלית עד כאב, שגיבש אחיו בחיבורו פורץ הדרך "מאמר לוגי-פילוסופי" מ-1921, וגרס כי היא אינה אלא הבלים. לודוויג מצדו העריך באופן דומה את איכות נגינתו של פאול.

הדברים שעליהם צריך לשתוק

אבי השושלת, קרל ויטגנשטיין, בן להורים יהודים מומרים, היה מהנדס שעשה את הונו בכוחות עצמו וחלש על תעשייה עצומה של ברזל ופלדה; זו הפכה אותו לאחר האנשים העשירים והמשפיעים ביותר באימפריה האוסטרו-הונגרית בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. כשם שרדה ביד רמה בעובדיו, הוא היה שליט יחיד גם במשפחתו האריסטוקרטית, שהתגוררה בארמון מפואר בווינה.

ב-1873 התחתן קרל עם ליאופולדין, שגם אביה היה ממוצא יהודי, והשניים הביאו לעולם תשעה ילדים, אחת מהם מתה בינקותה. על פי ספרו של וו, לשמונת האחרים לא היו חיים מאושרים במיוחד, לא מעט בהשפעת שתלטנותו של האב וצייתנותה של האם. הבת הבכורה הרמינה, שהיתה המועדפת על קרל מבין כל צאצאיו, היתה רווקה דיכאונית שנשארה בבית הוריה עד מות האב, ואילו הבת הלנה סבלה מהתכווצויות בטן כרוניות.

               בתצלום על כריכת הספר: לודוויג (מימין) ופאול ויטגנשטיין, 1894

חמורות יותר היו בעיותיהם של הבנים במשפחה, שכמעט כולם ירשו מהאב נטייה בלתי נשלטת להתפרצויות זעם שגבלו בטירוף. הבוגר מבין הבנים, יוהנס (הנס), היה ילד ביישן, מגושם ובעל הפרעות בתקשורת, אך הצטיין מאוד במוסיקה ובמתמטיקה. המלה השלמה הראשונה שהוציא מפיו בשחר ילדותו היתה "אדיפוס" ועוד בצעירותו נכסף לתרגם את העולם לנוסחאות מתמטיות, שאיפה שהתממשה לימים בפילוסופיה המוקדמת של לודוויג; וכמו האח הקטן, גם הנס היה הומוסקסואל. ב-1902, בהיותו בן 23, נעלם הנס ולא שב, ונראה כי התאבד בים.

בדיוק בחלוף שנתיים, ב-1904, פקדה טרגדיה נוספת את הוויטגנשטיינים: הבן רודולף (רודי), הומוסקסואל אינטליגנטי ומצודד-מראה, שם נפשו בכפו, בעת שהיה סטודנט לכימיה בברלין, בן 22. בשל לבטיו בנוגע לזהותו המינית, הוא פנה לייעוץ ב"ועדה המדעית-הומניטרית" (ארגון התמיכה ההומו-לסבי הראשון בתולדות האנושות, שהוקם ב-1897 בברלין על ידי הסקסולוג היהודי-גרמני מאגנוס הירשפלד). כעבור כמה חודשים נחרד רודי לגלות כי בדו"ח שהוציא הארגון מתוארים בפירוט ימיו ולילותיו של סטודנט ברלינאי הומו, ואף ששמו לא הופיע שם, הוא חשש כי מכריו יזהו אותו ונטייתו המינית תיחשף. הוא נכנס לבר בברלין, הזמין כוס חלב, מוסס בתוכה ציאניד ושתה את המשקה האחרון שלו.

התאבדותו התקבלה בתדהמה בקרב אחיו והוריו בווינה וקרל ויטגנשטיין אסר להזכיר את שמו של רודי, כפי שגם מותו של הנס היה בין הדברים שעל אודותיהם צריך היה לשתוק בחוג המשפחה. לטענת וו, האיסור הגורף שהטיל האב יצר "אקלים של מתח בלתי נסבל" בין ההורים לילדיהם וגרם "קרע שלא התאחה לעולם".

לודוויג ויטגנשטיין

האב הלך לעולמו ב-1913 ואחרי חמש שנים התאבד עוד אחד מבניו: קורט, ששירת כחייל במלחמת העולם הראשונה, ירה בעצמו ללא סיבה נראית לעין סמוך לסוף המלחמה, בהיותו בן 40. במחקרו מביא וו עדויות נוספות (מעבר לאלה שהיו ידועות) לכך שמחשבות אובדניות טרדו גם את מנוחתו של לודוויג - החל בילדותו ובמשך רוב חייו הבוגרים, עד מותו מסרטן הערמונית בגיל 62.

לתקן את השפתיים

נדמה כי המסקנה העיקרית המתחוורת ממחקרו הגדוש של וו היא כי סיפורה של משפחת ויטגנשטיין לא יוכל להפיל שעמום על שום פסיכולוג, לא חשוב מאיזו אסכולה. למעשה, גם אבי הפסיכואנליזה התוודע לקורותיה של אצולת הכאב הזאת: מרגריטה (גרטי), הצעירה בבנות המשפחה, טופלה אצל זיגמונד פרויד מכיוון שסבלה מפריג'ידיות. לגרטי, שמאופיינת בספר כדמות שתלטנית ושאפתנית, היו נישואים כושלים לשרלטן אמריקאי, שהתחתן עמה בגלל ממונה וייחוסה והפסיד את רוב רכושה. ב-1904 היא זעמה על הצייר הידוע גוסטב קלימט, מכיוון שהדיוקן שלה, שהוא יצר בהזמנתה, לא נשא חן בעיניה. עיקר קצפה יצא על התיאור הלא מדויק של פיה והיא העבירה את התמונה לצייר אחר, כדי שיתקן את תווי שפתיה.

גם אחיה פאול לא תמיד חלק כבוד לטביעת אצבעם של אמנים גדולים, על אף האווירה התרבותית שבה גדל. למשפחה היה אוסף כתבי יד של מוצרט ובטהובן, וגדולי המלחינים של התקופה, בהם ברהמס, מאהלר וריכרד שטראוס, ביקרו וניגנו בסלון ביתה. ואולם, קרל ויטגנשטיין סלד מהשאיפה שפיתח פאול מנעוריו להיות פסנתרן. פאול החל להופיע בקונצרטים ב-1913, אך הקריירה שלו נקטעה כשאיבד את זרועו הימנית בקרב בתחילת מלחמת העולם הראשונה. הוא היה שבוי מלחמה בסיביר במשך יותר משנה, וכששוחרר החליט לחזור ולנגן, באצבעות יד אחת בלבד.

הוא הזמין יצירות שיתאימו לכף ידו השמאלית מהמלחינים שטראוס, הינדמית, פרוקופייב, בנג'מין בריטן וכן ראוול, שכתב בשבילו את "הקונצ'רטו ליד שמאל", היצירה שהקנתה לפאול את מרבית פרסומו. ואולם, עם רוב המלחינים הוא הסתכסך מכיוון שניגן את יצירותיהם תוך דילוגים על קטעים שלא היו לרוחו. הוא סבר כי מאחר ששילם למחברים על היצירות, שמורה לו הזכות לערוך בהן שינויים. בביקורת על "בית ויטגנשטיין" ב"אינדיפנדנט" כתב פרנק מקלין כי "וו מציג את פאול כדמות המעניינת ביותר מבין הוויטגנשטיינים וטוען כי הוא היה פסנתרן מהמעלה הראשונה, בעוד שקיימת הסכמה רחבה כי הוא סילף יצירות ולא נתן למוסיקה של המחברים לדבר בעד עצמה".

פאול הופקד על רכוש המשפחה לאחר מות האב, אך הפסיד ממון רב בהשקעות כושלות. לודוויג חילק את רוב החלק שלו בירושה ונותר עני; ובעוד שהבן הצעיר נטה לצדד במהפכה הקומוניסטית בברית המועצות, פאול הרבה לתרום כסף לארגונים אנטי-קומוניסטיים.

כשאוסטריה סופחה ב-1938 לרייך השלישי, רוב בני המשפחה כבר לא חיו במדינה, אך הנאצים ביקשו להלאים את מה שנותר מרכושם הרב; בהתאם לחוקי הגזע נחשבו בני המשפחה ליהודים בשל מוצא סביהם, וזאת אף שהם והוריהם חיו כנוצרים. גרטי התקשתה להאמין שהנאצים יפגעו במשפחתה המכובדת והתפתתה לנהל עמם מגעים, בניסיון לקבל מעמד מיוחס של "חצי-יהודים". פאול הסתכסך עמה בעקבות זאת וניהל מאבק עיקש, שבסופו הצליח להונות את הנאצים ולהעביר להם רק חלק קטן מנכסי המשפחה.

נקרע בין שני עולמות

וו הוא עצמו נצר לשושלת כותבים ידועה: הוא נכדו של הסופר איוולין וו ובנו הבכור של הסופר והעיתונאי אוברון וו. רוב הגילויים שהוא מביא בספרו נוגעים לאחיו ולאחיותיו של לודוויג, אך אין בידיו ממצאים מרעישים חדשים על הפילוסוף עצמו, שדמותו כבר נחקרה פעמים רבות. הוא שב ומתאר כיצד סבל לודוויג מתיעוב עצמי ומהתקפי חימה (והודח ממשרתו כמורה בבית ספר לאחר שהכה באכזריות שני ילדים) ומתחקה אחר הסיבות להתבודדותו, למריבותיו עם בני משפחתו, להתנהגותו היהירה ולסגפנותו.

כמו חוקרים אחרים, וו מספר כי לודוויג למד בנעוריו שנה אחת בגימנסיה ריאלית בעיר לינץ; באותה שנה, 1904, למד בבית הספר גם אדולף היטלר, המבוגר מלודוויג בשישה ימים, אך קיימת מחלוקת מחקרית בשאלה אם היתה היכרות רצינית בין שני התלמידים ואם זו השפיעה על גיבוש דעותיו האנטישמיות של מי שהיה לימים הפיהרר הנאצי. בכל מקרה, ידוע שהשניים לא למדו באותה כיתה מכיוון שהיטלר נאלץ לחזור על שנת לימודים, בעוד שלודוויג הוקפץ כיתה בזכות התקדמותו המהירה.

אחת השאלות שספרו של וו מותיר ללא מענה היא כיצד המידע על סבלותיהם של האחים ויטגנשטיין עשוי להאיר את הגותו של לודוויג ואת התהפוכות שעברה. טרי איגלטון, שמעלה שאלה זו ברשימתו על הספר ב"גרדיאן", סבור כי "ויטגנשטיין היה שילוב מרתק של נזיר, מיסטיקן ומכונאי; אינטלקטואל אירופי שהשתוקק לקדושה טולסטויאנית ולפשטות החיים; נפיל פילוסופי שרחש כבוד מוגבל לפילוסופיה - הרבה מכל אלה אפשר לפרש כתגובה אמביוולנטית לרקע המשפחתי שלו".

איגלטון, חוקר תרבות ותיק (שהשתתף בכתיבת התסריט ל"ויטגנשטיין", סרטו של דרק ג'רמן מ-1993), מסביר: "מצד אחד, ויטגנשטיין ניסה להסיר מעצמו את כל השפע והפאר של מוצאו ונאבק כדי לחיות על מה שראה כ'קרקע הקשה והמחוספסת של חיי היום-יום'. אבל מצד שני, הוא נרדף על ידי חזיונות נשגבים של טוהר ושל שלמות מוסרית, שהיו תולדת הרקע שלו ובה-בעת צורה של מרידה ברקע הזה. היקרעותו בין שני העולמות היתה המקור לרוב יגונו". את הסתירה הזאת אפשר לתמצת, לפי איגלטון, באותה מלה ראשונה שהשמיע האח הנס כשהיה בחיתוליו: "אדיפוס".

כתבות שאולי פספסתם

*#