אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האבולוציה של מושג הפרחה

"רצינו לגעת בטאבו", אומרים עורכי הגיליון האחרון של כתב העת "הכיוון מזרח", המנסה להתמודד עם מושגי הערס והפרחה ולבדוק אם מדובר בסטריאוטיפים, במציאות כפויה או בסוג של מרד

תגובות

"גדלתי בשכונה ד' בבאר שבע ורק אחר כך, בתיכון, למדתי באינטגרציה עם היישוב היוקרתי עומר. רוב החברים מהשכונה הלכו לכיתות מקצועיות והם היו ה-ערסים בה"א הידיעה. הייתי צריך לבדל את עצמי מהם, לצחוק עליהם ולומר שאני לא כמוהם. אני מכיר הרבה חברים מזרחים שניסו לבדל את עצמם", אומר יובל עברי, בן 35, דוקטורנט בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב ועמית מחקר במכון ון ליר.

עברי הוא אחד מהכותבים בגיליון האחרון של כתב העת "הכיוון מזרח" (גיליון 16, שיצא בספטמבר), העוסק בנושא הפרובוקטיווי "פרחות וערסים". את כתב העת, היוצא לאור בבימת קדם (עורכו הראשי הוא יצחק גורמזאנו גורן), ערכו הפעם עמרי הרצוג ובת שחר גורפינקל-גורמזאנו, שאומרים "אנחנו גדלים לתוך הייררכיות תרבותיות של חנונים אשכנזים ושל ערסים ופרחות, אבל זה לא פוליטיקלי קורקט לדבר על זה. רצינו לגעת בטאבו. בלית ברירה אנחנו משתפים פעולה עם הסטריאוטיפ, אבל הסטריאוטיפ קיים ונוכח. להתעלם ממנו זהו חוסר אחריות".

דבריהם של הרצוג וגורפינקל על טאבו חברתי עלולים להישמע תלושים באוזני צופי הטלוויזיה. אבל זהו הפרדוקס עם הפרחות והערסים: מצד אחד, אי אפשר לדבר עליהם, כי מיד עלולים להיקלע לשיח בלתי תקין פוליטית ולהיחשד בגזענות; ומצד שני, עולם הבידור מלא בהם.

בעולם זה הם מוצגים באופן חד ממדי שנועד לגרות את בלוטות הצחוק: החל מסלאח שבתי, דרך לימור מ"רק בישראל", וכלה בליהוק הערס והפרחה של יוסי ועינב בובליל בהתאמה בתוכנית הריאליטי "האח הגדול". לעברי העניין ברור מאוד: "בראש ובראשונה הערסים והפרחות הם ‘בסט סלר'", הוא אומר. "סלאח שבתי הוא ‘בסט סלר' וגם סרטי הבורקס, ויוסי בובליל הוא גרסת 2008 לסלאח שבתי. אלה ייצוגים שנועדו לשרת תעשייה קפיטליסטית של כסף. מזרחים מקדמים את הקריירה שלהם דרך הגחכת הערס. נאור ציון, שלום אסייג, ארז טל ואורנה בנאי - כולם בנו את הקריירה שלהם על הדמות של הערס או הפרחה המזרחים".

איור: אילה טל

אל המתח האתני שמפעיל את התוכנית "האח הגדול", המתח בין הבובלילים לפרידמנים (כינוי שקיבלו בתוכנית אלה שמתנהגים כ"אשכנתוזים", כלומר משכילים, עדינים, "כאילו תרבותיים"), מתייחס עברי כהסחת דעת מההקשר המעמדי של הערס והפרחה. לכאורה, הוא אומר, בחרו בתוכנית ערס במצב כלכלי טוב. "הדמות של בובליל מצדיקה את הפערים הכלכליים. רואים אותו ואומרים הוא לא באמת עני, אלא עצלן ותחמן שקונה בגדים במקום להשקיע בחינוך וצובע שיער; זה מי שבא מתרבות ה'מגיע לי' ולא רוצה לצאת לעבוד".

עברי נזכר איך באחת מתוכניות "פופוליטיקה" אמר בזמנו יוסף לפיד לאם ששערה צבוע בבלונד, שהתלוננה כי לילדיה אין אוכל, כי אילו במקום לדבר היתה חוסכת את הכסף שהשקיעה אצל הספר - היה להם מה לאכול. לדברי עברי, כבר כשלמד בבית הספר התיכון, היה ברור לו לאיזה מחנה כדאי להשתייך בטווח הרחוק. "הערסים בתיכון מקובלים יותר, מפחידים יותר ותופשים עצמם כמצליחים, אבל אם תשתייך אליהם - העתיד ברור. היום הם כולם במצב סוציו-אקונומי קשה ביותר. החנונים שחטפו מכות דווקא הצליחו בחיים".

זה כמו לומר אני קיים

אז מה ומי הם הערסים והפרחות, ולמה בכלל אנחנו נזקקים להגדרה שלהם? הכינוי פרחה, כידוע, הוא בכלל שם - שמחה בערבית. מי שעיגנו את הכינוי בתרבות הישראלית היו נתיבה בן יהודה ודן בן אמוץ ב"מילון העולמי לעברית מדוברת" מ-1972, שהגדיר את הפרחה כאשה המונית, זולה וצעקנית. בסרט "שלאגר" מ-1979 הגדיר אסי דיין את הפרחה, ב"שיר הפרחה" המפורסם ששרה עפרה חזה, כמי ש"רוצה לאהוב כמו בסרטים", אבל בסופה מסתתר "שיכון קטן, בעל לדוגמה ואלף כיווני עשן". הכינוי ערס, לעומת זאת, פירושו רועה זונות, או סרסור בערבית, והוא מסמן את האלימות המוחצנת שיש בדימוי.

אורנה בנאי בדמות "לימור" (תצלום: אלדד רפאלי)

להרצוג ולגורפינקל, כמו לרוב המשתתפים בחוברת, חשוב לסייג ולהדגיש כי הערסים והפרחות אינם קהילה או קבוצה, אלא סטריאוטיפ שמגדיר הופעה חיצונית, מחוות ושפה, המזוהה הרבה פעמים עם מזרחים. "מה שמאפיין את הערסים והפרחות זו מוחצנות שבאה לידי ביטוי בכל מיני צורות", הם אומרים. "זו אוכלוסייה מודרת מבחינה כלכלית, פוליטית ומעמדית, ועל רקע זה אפשר להבין את הבגדים המנומרים והב-מ-וו השחורה עם מוסיקה בפול ווליום. זה כמו לומר אני קיים. ערס זו הקצנה של כל מה שנחשב גברי; ופרחה זו הקצנה של נשיות: להגדיל, לצבוע. יש כאן עניין של מיניות מתפרצת. הסטריאוטיפ המזרחי של מיניות ופראיות לעומת הריסון האשכנזי".

                                                  עינב בובליל

עברי אומר כי הערס והפרחה לא הסתדרו בקיטלוג שעברו המזרחים בישראל. "הפרחה היא המונית, מתירנית, לובשת בגדי מעצבים. הפרחה והערס הם למעשה מבשרי הקפיטליזם בתרבות הישראלית - אבל הפרחה היא מסורתית ואשת משפחה. זו אשה מזרחית עם תרבות מערבית, לא בדיוק חילונית ולא דתייה. כמו עינב בובליל, היא מתלבשת בצורה מינית אבל רוצה לשמור שבת". משפחת אלפרון, למשל, הם גיבורי תרבות ערסים לפי הסיווג הזה. עברי אומר כי "הדימוי שלהם הוא של פרא אציל מאוד. הם אנשי כבוד וגם מסורתיים, אבל גם עבריינים ואנשים מסוכנים".

לדבריו, התרבות הישראלית צריכה את הערס והפרחה כי הם מאפשרים לה לזהות עצמה כמערבית ולסמן בכינוי גנאי את כל מה שחורג מכך. אבל האם הערס והפרחה נושאים את התארים הללו בגאווה או מתנערים מהם? תלוי את מי שואלים. לדעת עברי, "אין ערס ופרחה שרוצים שיקראו להם ככה. זו לא הגדרת זהות מעצימה".

קריסתו של כור ההיתוך

הסופר דביר צור, בן 30, שפירסם השנה את ספר הביכורים שלו "משה בהיפוך אותיות" (הוצאת בבל) וכתב בגיליון מאמר ששמו "הערס הרוסי, הערס המזרחי", חושב אחרת. צור גדל בקטמון בירושלים, בחברתם של ערסים ופרחות. לטענתו, יש מי שנעשים ערסים באופן מודע: "זה תהליך שעובר על החברה הישראלית בעשר השנים האחרונות. רעיון כור ההיתוך קרס, ואנשים מנסים לחזור לתרבות הקודמת. זה גורר המצאות ואג'נדות על מה זה אומר להיות מזרחי. אני מכיר אנשים שנהיו ערסים בשנים האחרונות מתוך כורח וכאלו שמתוך בחירה". לדבריו, "מכניסים אותם למקום החלש. ואם כבר שמו אותך שם אתה שואל איך תשיג כוח. השיטה של הערס אומרת - זה המשחק ואני אשחק אותו אחרת. ערסים זו צורה של התנגדות וגם של הפנמה".

צור אומר כי יש בין העולים מחבר המדינות מי שאימצו את התרבות הערסית ו"קילקלו" את החלוקה הגזעית של ערסים מזרחיים מול חנונים אשכנזים. לכן, הוא אומר, "אני לא יודע מהי ההגדרה של ערס. אם יש נקודה חשובה שניסיתי להראות במאמר היא שזו מלה בעייתית".

מלים בעייתיות או לא, גם צור טוען כי התרבות הישראלית מגחיכה ומדחיקה את ייצוגם של הערסים והפרחות בתקשורת, כי אינה מעוניינת לזהות את עצמה ככזאת. אבל היא כזאת - תרבות ערסית ופרחית. תרבות "השופוני" ו"על הזין שלנו". "נוח לנו לדמיין את עצמנו כווילה בג'ונגל", הוא אומר ומוסיף: "אנחנו הרבה יותר בובלילים מאשר פרידמנים והמושג ערסים מגדיר היטב את התרבות שלנו, לטוב ולרע".צפו ב"שיר הפרחה" מתוך הסרט "שלאגר":

*#