שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

באתי, עיצבתי, אצרתי

המעצב רון ארד מציג רטרוספקטיווה נרחבת במרכז פומפידו בפאריס. "זה קשקוש כל הדיזיין-ארט הזה", הוא אומר ומבטל את ההפרדה המקובלת בין אמנות לבין עיצוב

יובל סער
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יובל סער

תערוכת הרטרוספקטיווה של רון ארד ,"No Discipline" שנפתחה לפני שבועיים במרכז פומפידו בפאריס, היא תערוכה שכולה זועקת עיצוב. מתחילת דרכו נודע ארד בעיצוביו המקוריים והחדשניים, שמתאפיינים בשימוש בצורות אמורפיות בעלות מראה גולמי. העיצוב של חלל התערוכה ממשיך את הקו העיצובי המובחן של ארד, והוא אטרקציה בפני עצמו. מבחינה זו התערוכה היא מפגן כוח של אחד המעצבים המפורסמים והמצליחים ביותר בעולם, דווקא בשעה שהעולם עובר משבר כלכלי, שעדיין מוקדם לדעת מה תהיה השפעתו על עולם העיצוב.

טביעת האצבע של ארד מורגשת בכל פינה, ולא רק מכיוון שכל הפריטים הם בעיצובו, אלא גם מכיוון שהוא עיצב כאמור את חלל התערוכה. חלל זה מחולק לשלושה חלקים - ארכיטקטורה, עיצוב תעשייתי וסטודיו ("פריטים שקונים בגלריה ולא בחנות", כהגדרתו של ארד). את הפריטים בעיצובו השייכים לעולם העיצוב התעשייתי בחר ארד להציג בעשרות גלילים חלולים (בדומה לגלילי קרטון קשיח), בגדלים שונים, המונחים זה על גבי זה, ובתוכם פריטי הריהוט בייצור המוני. במרכז האזור שמציג את הפרויקטים האדריכליים ניצב דגם זהה בגודל 1:1 של האי מחלל הכניסה של המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב שעיצב ארד; האי הזה הוא גם אחד המוצגים בתערוכה, אבל הוא גם משמש בסיס להצגת פרויקטים נוספים, ובהם מוזיאון העיצוב שתיכנן ארד ומוקם בימים אלה בחולון, המוצג בפאריס בהדמיה פנורמית.

ארד נולד ב-1951 בתל אביב ולמד בבצלאל בתחילת שנות ה-70. לאחר מכן למד אדריכלות בלונדון ומאז הוא מתגורר ופועל בה. בין עבודותיו המפורסמות: כיסאות שעיצב לוויטרה ולקארטל; חללים מסחריים כמו מסעדת "Belgo" בלונדון ואכסדרת המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב; ומדף הספרים "תולעת ספרים", שיוצר ב-1993 על ידי חברת קארטל האיטלקית, ומתעקל בתערוכה על הרצפה, מפריד בין קהל המבקרים לבין מוצגי הסטודיו היקרים. בשנים האחרונות ארד גם מכהן כראש המחלקה לעיצוב תעשייתי ברויאל קולג' בלונדון.

טעיתי בדבר אחד

לדברי ארד, שם התערוכה, ,"No Discipilne" מתפרש בשתי דרכים: מי שאינו ממושמע ולא מקבל תכתיבים, ומי שהעיסוק שלו אינו מוגבל לתחום אחד. כמי שגם מציג בתערוכה וגם עיצב אותה, התערוכה נדמית כמופע של איש אחד, ועולה השאלה מה תפקידם של האוצרים ואנשי המוזיאון בתערוכות מסוג זה. "תפקידה של האוצרת במקרה זה הוא בעיקר לשמור על הסדר", מספר ארד בראיון טלפוני מלונדון. "זו תערוכה שנהגתה ותוכננה כולה אצלנו בסטודיו, החל בבחירת השם ועד ההחלטה מה להציג. יותר מכך, התערוכה היתה מתוכננת כולה על גבי המחשב הרבה לפני שהיתה מוצגת".

מה בכל זאת היה הדיאלוג בינך לבין המוזיאון?

"אוצרים רוצים להיות בדרך כלל יותר דידקטיים ואינפורמטיוויים, הם רוצים לחנך. אותי זה פחות מעניין. אני לא צריך רטרוספקטיווה, יותר מעניין אותי לראות דברים חדשים. אף על פי כן, תוך כדי העבודה על התערוכה, הבנתי שטעיתי בדבר אחד, שלא חשבתי שיקרה: נהניתי לראות עבודות ישנות שלי, ולראות איך עבודות שלי שמעולם לא נפגשו, שמפרידות ביניהן 25 שנה, מתייחסות זו לזו כשהן מוצבות יחד".

דגם האי מחלל הכניסה של המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, שעיצב ארד

שלושת חלקי התערוכה מופרדים לא רק בתוכן אלא גם בעיצוב. פריטי הסטודיו הנוצצים והמיוחדים, שיוצרו במהדורות מוגבלות, מפרידים בין שני החלקים האחרים. במרכז האזור שמציג את הפרויקטים האדריכליים ניצב כאמור דגם בגודל 1:1 של האי מחלל הכניסה של המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. "בתערוכות שמציגות ארכיטקטורה יש בדרך כלל בעיה כי הן לא מציגות את הדבר עצמו. בדרך כל רואים בהן דגמים, שרטוטים, צילומים או סרטים. לכן היה לי חשוב להציג משהו בגודל 1:1, שיהיה גם לחלק מהתצוגה". בחלקו האחורי של האי מוקרנת תצוגה פנורמית של מוזיאון העיצוב בחולון באורך של שמונה דקות, החל משלב השרטוטים, דרך הסקיצות ועד לצילומים עדכניים של אתר הבנייה.

ארד, שמקבל בכל יום צילומים מהאתר אומר שישקול בעוד חודש לעדכן את התצוגה במוזיאון. אם החלק של הארכיטקטורה הוא המיושב והרציני, החלק שיש בו גם יותר טקסטים ונדמה שהוא מיועד בעיקר למביני דבר, החלק של העיצוב התעשייתי נדמה כמו החלק שמיועד לקהל הרחב. מלבד הפריטים שמוצגים בתוך גליל הקרטון, פוזרו בחלל כיסאות, כורסאות וספות בעיצובו של ארד. הקהל מצדו שמח לנסות לשבת עליהם - לא תמיד דבר פשוט כשמדובר בכיסאות של ארד.

ארד מספר שיום לפני שהתערוכה נפתחה, הוא גילה שכמעט לא נשאר לו זמן לסדר את החלק של העיצוב התעשייתי. "מצד אחד זה הטריד אותי", הוא אומר, "אבל מצד שני, דווקא המראה של מחסן התאים לי, כי כל הזמן אמרתי שלא צריך ללכת למוזיאון בשביל לראות את הכיסאות האלו - אפשר ללכת לחנות. אבל אני מבין את הצורך של הקהל, ושל המוזיאון, לראות הכל ביחד".

בין פריטים העיצוב התעשייתי שמוצגים בתוך הגלילים הניח ארד, בשביל מי שרוצה להתעמק, מסכים שעליהם מוקרנים סרטונים שמראים את הסקיצות הראשונות של הפריטים, את האבטיפוסים ואת תהליך הייצור. "לא היתה לי שום כוונה לספר סיפור על, להתוות דרך או להיות דידקטי. מבחינה זו מדובר בתערוכה שאינה אופיינית למוזיאון. אתה עובר בין הדברים שקוראים לך להתקרב ולהסתכל עליהם, בלי שמישהו אומר לך מה לחשוב, ובלי צורך בתיווך בינך לבין האובייקט. בחלק של הארכיטקטורה זה שונה, מכיוון ששם הדברים מעט מורכבים יותר".

ארד מספר שאנשי מרכז פומפידו מדווחים לו על מספר המבקרים בתערוכה בהתלהבות רבה. ביום ראשון האחרון, למשל, ביקרו בתערוכה 3,000 איש, מספר גבוה לתערוכות מסוג זה. כשהוא נשאל מה סוד ההצלחה של התערוכה בקרב הקהל, הוא מספק הסברים שנדמה שרק אנשים במעמדו יכולים לספק. "אנשים אוהבים לראות תערוכות מסוג זה. הרבה פעמים הם מתלוננים ושואלים למה העבודות כל כך יקרות. אני אומר 'הנה, זה שלך, בוא תיקח חלק בחוויה'. כשאני רואה תערוכה של עבודות של ג'קומטי הדבר האחרון שמעניין אותי זה כמה הן עולות. מה שיפה בתערוכה זה שפתאום הדברים שהיו שייכים לבודדים שייכים לכולם, פתאום הדבר הכי אליטיסטי הופך לנגיש ואפשר לגעת בו".

אבל הם לא באמת של כולם, בסוף התערוכה הם חוזרים לאספנים שקנו אותם בכסף רב.

"אין לי דחף גדול שיהיה לי ג'קומטי. הייתי בתערוכה, הלכתי לראות, המוזיאון הוא שלי בדיוק כמו שהוא של כולם".

פריחתם של אספני העיצוב

בתערוכה, ובמיוחד בחלק של פריטי הסטודיו, אפשר לראות דוגמה מייצגת לפריחתו של שוק אספנות העיצוב בעולם, שוק הדיזיין-ארט. ארד הוכתר לאחרונה ב"הראלד טריביון" כמלך של שוק הדיזיין-ארט, שוק שהפריטים שבו מאופיינים במחירים גבוהים, בכך שאינם שימושיים ובמהדורות הקטנות שבהן הם מיוצרים - סוג המוצרים שאספנים אוהבים אבל חובבי העיצוב הנקי והמינימליסטי ינחרו מולם בבוז.

בהמשך לכך ארד לא מתרשם מהתנפצות הבועה של שוק הדיזיין-ארט עקב המשבר הכלכלי שפוקד את העולם. "זה קשקוש כל הדיזיין-ארט הזה", הוא אומר. "נוצרה בועה מיותרת, שמתנפצת לנו ממש מול העיניים. עולם האמנות צריך להבחין בין מה שמעניין לבין מה שלא מעניין, בלי לשים את העיצוב בגטו. פעם שמו את הצילום בגטו. כיום הדברים השתנו וצלמים כמו סינדי שרמן לא מוצגים בגלריות או במוזיאונים לצילום, אלא במוזיאונים לאמנות. זה גם מה שיקרה בעיצוב, או לצורך העניין בכל מה שיחשדו בו שהוא אמור להיות שימושי. מי שמקדיש את הזמן שלו ויוצר פריטים במיוחד בעבור השוק של הדיזיין-ארט מבזבז את הזמן".

התערוכה בפאריס תינעל ב-16 במארס 2009, וביולי תיפתח מחדש במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ