אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבשורה על פי סאראמאגו

אחרי שאושפז במצב חמור והחלים, שב הסופר הפורטוגלי אל סדר יומו הקדחתני. בראיון עמו הוא מספר מה חשב על העיבוד ל"על העיוורון"

תגובות

הסופר הפורטוגלי חתן פרס נובל ז'וזה סאראמאגו משתחרר ומצטחק דווקא כאשר הוא מדבר על מותו. סאראמאגו השברירי שעדיין שומר על זקיפות קומה יושב בכורסה בביתו בליסבון, מסתתר מפני זרזיפי הגשם האטלנטי ליד אש מבוערת באח. בחורף שעבר סבל ממחלה של דרכי הנשימה והובהל לבית החולים. "הם היססו אם לקבל אותי בבית החולים כי מצבי היה כל כך חמור. הם לא רצו להיות בית החולים שבו מת ז'וזה סאראמאגו", צוחק הסופר, בן 86. הנאתו מן הסיפור מקורה אולי בנטייה לשובבות, או שמחה לאידו של מי שציפיותיו נכזבו, וגם שמחה על כך שגזר דינו נדחה בינתיים.

"זה לא נס", מסביר סאראמאגו האתיאיסט, "אבל סיכויי ההחלמה שלי היו קלושים מאוד". אבל כל התייחסותו מרמזת גם על יחסו האירוני לתהילה שבה זכה לעת זקנתו. רק כשהגיע לשנות ה-50 של חייו הקדיש את כל כולו לכתיבה. לפני כן עבד כמכונאי במוסך וכפועל בבית חרושת למתכת. הוא היה בן 60 כאשר ספרו הרביעי, "דברי ימי מנזר", יצא לאור ב-1982. ב-1988 תורגם הספר לאנגלית ונקרא "באלתזר ובלימונדה", וכך נסללה דרכו של סאראמאגו לעולם הדובר אנגלית. הספר עובד לאופרה ב-1990. הצלחתו האיצה את כתיבתם של 15 ספרים נוספים וכן סיפורים קצרים, שירה, מחזות, ספר זיכרונות ויומן על מסע לפורטוגל. ב-1998 היללה ועדת פרס נובל את "האלגוריה המסתייעת בדמיון, חמלה ואירוניה" וכן את "הספקנות המודרנית" של סאראמאגו בכל הנוגע לאמיתות רשמיות.

אחרי כמה חודשי אשפוז בבית החולים חזר סאראמאגו לביתו בפברואר האחרון. מאז הוא שב אל סדר יומו הקדחתני. בין השאר היה בהקרנה מוקדמת בליסבון של הסרט "על העיוורון" המבוסס על ספרו, ובחלונות הראווה של חנויות הספרים בליסבון מוצג הפיל הוורוד המעטר את שער ספרו החדש, "מסע הפיל" (שטרם תורגם לאנגלית). הוא עומד לטוס לברזיל, שבה יש לו מעריצים רבים, לרגל פתיחת תערוכה חדשה בסאו פאולו על חייו ועל יצירתו. קרן ז'וזה סאראמאגו שהוקמה באחרונה עומדת לעבור לביתה החדש. הוא מספר כי מטרתו "ליצור דינמיקה חדשה בחיי התרבות של פורטוגל". מנהלת הקרן היא רעייתו זה 20 שנה, פילאר דל ריו, עיתונאית לשעבר שמתרגמת כיום את ספריו לספרדית.

צפו בטריילר של "על העיוורון":

משלם מסים בפורטוגל

ב-15 השנים האחרונות מתגוררים בני הזוג רוב הזמן בבית הניצב על ראש צוק בלאנזארוטה בספרד. הם עברו לאיים הקנאריים אחרי שממשלת פורטוגל נכנעה ללחץ הוותיקן והטילה וטו על מועמדות הספר "הבשורה על פי ישו" (1991) לפרס ספרותי מטעם האיחוד האירופי. סאראמאגו דרש - ואף קיבל - התנצלות פומבית מהממשלה. בבשורה הכופרת וההומניסטית של סאראמאגו, ישו, בנו של יוסף, מנהל מערכת יחסים מינית עם מרים המגדלית, והספר הוא קריאת תיגר נגד האל תאב הכוח שדורש מישו קורבן.

ז'וזה סאראמאגו: "אני קומוניסט הורמונלי. אני לא מתנצל על מה שעוללו משטרים קומוניסטיים" (תצלום: AFP)

בעקבות מעברו ללנזארוטה חל שינוי בכתיבתו. בספרים המאוחרים לא ברור באיזו מדינה מדובר, וקשה יותר לדעת באופן מוחשי אם שורשיהם נטועים בחיים ובהיסטוריה של פורטוגל, או ברחובות ובסערות של ליסבון. אל קדמת הבמה הגיע כעת האלמנט התיאורטי. "אני כותב על ההיתכנות של הבלתי אפשרי", הוא אומר. "אני מבקש מן הקורא לכרות אתי ברית: אפילו אם הרעיון אבסורדי, מה שחשוב הוא לדמיין את ההתפתחות, שהיא תמיד רציונלית והגיונית".

פרננדו מיירלס, במאי "על העיוורון", אומר שנמשך לספר בגלל חזונו המתאר "עד כמה שברירית התרבות שלנו ובאיזו קלות היא עלולה להתמוטט". אבל סאראמאגו טוען כי "אני לא מתייחס לציפוי הדק שבו עוטפת התרבות את עצמה, אני רואה מתחתיו את החברה האנושית כפי שהיא. עם רעב, מלחמה, ניצול, אנחנו כבר בגיהנום. הקטסטרופה הקולקטיווית של העיוורון הטוטאלי מעלה את הכל - את השלילי ואת החיובי. זהו דיוקן של מי שאנחנו". לב הבעיה נעוץ בשאלה "למי יש כוח ולמי אין. מי שולט באספקת המזון ומנצל את השאר".

זה רק הספר השני שהוא מתיר לעבד לסרט, הראשון היה "רפסודת האבן" שעיבד ג'ורג' סלויזרס ב-2002. סאראמאגו חשש שמא ייפול הספר, על האלימות, ההתנוונות החברתית והאונס המתוארים בו, לידיים הלא נכונות וסירב להצעות רבות. אבל על סרטו של מיירלס, שצולם בסאו פאולו, אורוגוואי וקנדה ופתח השנה את פסטיבל קאן, הוא אומר: "סרט גדול". הצלחתו בדרום אמריקה עומדת בניגוד לתגובה הפושרת בארצות הברית.

הספר "מוות לסירוגין", שיצא לאור באחרונה בעברית (הוצאת הספרייה החדשה), נכתב לדבריו בהשראת השאלה הפילוסופית "מה יקרה אם המוות ייצא לחופשה". כאשר אוכלוסייתה של מדינה ללא מוצא אל הים מפסיקה למות, עושה מאפיה סודית יד אחת עם הממשלה שבמשבר ולוקחת את הנוטים למות אל מעבר לגבול, שם ימותו וייקברו.

"יש אנשים שמפרשים את הספר כניצחון האהבה על המוות, אבל בשבילי זו אשליה טהורה", הוא אומר. "הכנסייה ניסתה למצוא הסבר לבריאת העולם ומאז התמידה בהגנה על דעותיה - באלימות, בחוסר סובלנות רצחני. האפיפיור החדש רוצה שיכבדו את הדוקטרינה המאובנת ללא פקפוק, ללא הטלת ספק. אני מתנגד לכך. אנחנו לא יכולים לקבל אמיתות הבאות מפיהם של אנשים אחרים. עלינו להטיל ספק באמיתות אלה".

הזיכרונות הטובים ביותר

"Small Memories", ספר הזיכרונות של סאראמגו העומד לצאת לאור בבריטניה בשנה הבאה, מתאר את תנאי המגורים העלובים של המשפחה בליסבון שלאחר ההפיכה הצבאית של 1926 ורומז על כניעת בני הבית לסיסמה הפאשיסטית "האל, המולדת, המשפחה". בניגוד לגישה זו, סבו וסבתו מצד אמו, ג'רונימו וג'וזפה שבביתם באזינייגה בילה את חופשות בית הספר, היו לדבריו "איכרים עניים שלא ידעו קרוא וכתוב, אבל היו בני אדם טובים מאוד והשאירו עלי חותם לכל החיים. הזיכרונות הטובים ביותר שלי אינם מליסבון, אלא מן הכפר שבו נולדתי".

את סבו הוא מתאר כ"רועה חזירים ומספר סיפורים, שידע להניע את היקום באמצעות אגדות וסיפורי התגלות על-טבעיים". הסב מת ב-1948, ו-50 שנה מאוחר יותר חלק לו סאראמאגו כבוד בנאום קבלת פרס נובל. מצאה חן בעיניו העובדה שאביה של סבתו בא ממרוקו. "כדי להעניק לסבא רבא שלי תדמית רומנטית יותר נהגתי לומר שהוא היה ברבר, אבל לא בטוח שזה נכון". לדברי קרלוס ריש, רקטור האוניברסיטה הפתוחה של פורטוגל שכתב עם סאראמאגו את "Dialogues" (1998), הוא עדיין שואב "עליונות מוסרית וחוכמה" מן הרקע הצנוע שלו.

זמן קצר אחרי שהמשפחה עברה לליסבון מן הכפר שבו התגוררה קודם, מת אחיו הבכור, פרנסיסקו, בגיל ארבע. ניסיונותיו של סאראמאגו למצוא את קברו של האח, 70 שנה מאוחר יותר, בזמן שאסף חומר לכתיבת זיכרונותיו, שימשו בסיס לספר "כל השמות". מצבה הכלכלי של המשפחה לא איפשר לסאראמאגו להמשיך בלימודיו העיוניים והוא התחיל ללמוד מכונאות בבית ספר מקצועי. אבל הוא קרא "באורח מזדמן" בספריות ציבוריות, ובאמצע שנות ה-50 עבד בבית הוצאה לאור. בין השאר תירגם את טולסטוי, בודלר והגל ואחר כך נהפך לעיתונאי.

ב-1969 הצטרף למפלגה הקומוניסטית הפורטוגלית המחתרתית, שהיתה האופוזיציה העיקרית לדיקטטורה. הוא הסתכן במאסר, אבל אחרי ש"מהפכת הציפורנים" של 1974 הפילה את יורשו של סלאזאר, מרסלו קאטנו, נהפך סאראמאגו לסגן עורך היומון המהפכני "Diario de Noticias". לדבריו, תקופה זו שבה קיבלה המפלגה הקומוניסטית מעמד חוקי, התאפיינה בחוסר שקט חברתי. הוא נחשב אז לסטאליניסט כי נאמר עליו שסילק מן העיתון עובדים שלא היו קומוניסטים. ריש מספר כי סאראמאגו "קנה לו אויבים רבים באותה תקופה ופוטר לאחר שסוכלה הפיכה שמאלנית רדיקלית ב-1975. פורטוגל נהפכה למדינה 'נורמלית' - הרפורמות האגרריות הופסקו והמעורבות הפוליטית דעכה".

קסטרו בגד בחלומותי

סאראמאגו התחתן עם אילדה ריש ב-1944, אבל השניים התגרשו ב-1970. רומן הביכורים שלו, "The Land of Sin", יצא לאור ב-1947, השנה שבה נולד בנו היחיד, ויולאנטה. רק בשנות ה-60 התחיל לפרסם שירה ומחזות. אבל ב-1976, לאחר שהיה מחוסר עבודה, שהה זמן מה באלנטחו הכפרית וחזר לכתוב ספרות יפה. "The Manual of Painting" ו"Calligraphy" הם, לדברי קרלוס ריש, "ספרים אוטוביוגרפיים מאוד. סאראמאגו סבור שהמהפכה נכשלה, אבל בזכות כישלון זה, מאחר שפוטר, היה עליו לכתוב כדי לשרוד. זו היתה האפשרות היחידה שהיתה פתוחה לפניו".

כאשר כתב את הספר "Risen from the Ground" על שלושה דורות של משפחת איכרים מאלנטחו, התחיל למעשה את סדרת הספרים הגדולים של שנות ה-80 והמציא את הסגנון האופייני לו, "זרימה מתמשכת" ומעט מאוד סימני פיסוק.

סאראמאגו, שעדיין חבר במפלגה הקומוניסטית, מגדיר את עצמו כ"קומוניסט הורמונלי. בדיוק כמו שיש הורמון שגורם לזקן שלי לצמוח מדי יום. אני לא מתנצל על מה שעוללו משטרים קומוניסטיים - הכנסייה עוללה הרבה מאוד עוולות, היא העלתה בני אדם על המוקד. אבל יש לי זכות להחזיק בדעותי. לא מצאתי משהו טוב יותר". בכל זאת, אחרי שנים של ידידות אישית עם פידל קסטרו, כתב: "שליט קובה איבד את אמוני, פגם בתקוותי, בגד בחלומותי".

בספרו "על הפיקחון" (2004), שעלילתו מתרחשת באותה מדינה אך בשלב מאוחר יותר, רוב האזרחים מכניסים לקלפי פתק לבן, מחאה שבעקבותיה נוצר מצב חירום. לדעת סאראמאגו, הדמוקרטיה זקוקה להתחדשות כי הכוח הכלכלי קובע את הכוח הפוליטי. "אני מטיל ספק בדמוקרטיה", הוא אומר. "השתתפות בחיים הפוליטיים אינה מספיקה. אנשים נקראים להביע את דעתם כל ארבע שנים, ובינתיים הממשלה עושה ככל העולה על רוחה. זה לא אופייני רק לפורטוגל". אבל אפילו הוא מתעודד מניצחונו של ברק אובמה: "זה רגע יפהפה, דמוקרטיה בפעולה, כאשר מיליונים, כולל אנשים שמעולם לא בחרו קודם לכן, תמכו במועמד חדש, ועוד מועמד שחור. זו מעין מהפכה".

ספרו החדש, "מסע הפיל", עוקב אחרי מסעותיו של סולומון, פיל הודי שהמלך ג'ון השלישי העניק לארכידוכס מקסימיליאן השני מאוסטריה. "99% מן הספר הם פרי הדמיון", אמר סאראמאגו. "מסעו של הפיל ריתק אותי כמטפורה לחיים. כולנו יודעים שנמות, אבל לא יודעים באילו נסיבות". הוא כתב כ-40 עמודים ראשונים מן הספר כאשר נלקח לבית החולים בלאנזרוטה. כאשר הורשה לשוב לביתו חזר מיד לכתוב. "מפתיע ומוזר שיש הרבה מאוד הומור בספר, הוא גורם לקוראים לצחוק. איש לא יכול היה לנחש איך הרגשתי באותה עת".

בספטמבר האחרון, לבקשת פילאר דל ריו, פתח הסופר בלוג באתר האינטרנט של הקרן שלו. מכתב אהבה לליסבון היה הפרסום הראשון בבלוג. לדבריו, היה רגיל לכתוב לעיתונים, "אבל כעת אני כותב כל יום והיו מיליוני כניסות, זה מדהים". הנושאים שבהם הוא עוסק נעים ממשבר האשראי ועד מתן עצות לבני זוג מתגרשים איך לחלק את תוכנה של הספרייה המשפחתית.

על דל ריו הוא אומר שהיא הבית שלו וקורא לה "הדבר החשוב ביותר בחיי - אולי אפילו יותר מעבודתי. מערכת היחסים בינינו היא סיפור אהבה שאין כל צורך להפוך אותו לספר". בשנה שעברה ערכו טקס נישואים אזרחי שני בעיר הולדתה קאסטריל באנדלוסיה מאחר ששכחו לרשום את נישואיהם בליסבון ב-1988. המוזרות הביורוקרטית הזאת היתה יכולה להופיע גם בספרים שכתב.

כתבות שאולי פספסתם

*#