אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נשיקה אחרונה מנייר

אפילו שי גולדן עצמו מפקפק לעתים בסיפור החיים יוצא הדופן שלו. עם צאת ספרו האוטוביוגרפי "הבן הטוב", הוא כותב על האם שנטשה, על החיים בבית היתומים, ועל הסיבות שהובילו אותו להיחשף

תגובות

לפני כמה שבועות עליתי לקבר של אמי בבית העלמין ירקון. עמדתי שם, מול מצבת האבן המתה, ושיתפתי אותה בכל מיני דברים. הייתי לבדי, אבל האבנים האחרות הסתכלו. הרגשתי את מבטיהן. שני עצי צפצפה נעו ברוח וברז דולף אחד, מנוזל תדיר, חדל לרגע מטפטוף. כרעתי למרגלות האבן ושיתפתי אותה בהתפתחויות בחיי. ביקשתי ממנה להשיא לי עצה ונישקתי את האותיות על המצבה, בזו אחר זו, בסדר העוקב שמרכיב את שמה. אוולין גולדן. פה נטמנה. אמא שלי.

סיפרתי לה על הספר. סיפרתי לה שבחרתי לקרוא לו "הבן הטוב", ושאין בכך ללמד שאני הוא הבן הטוב, דווקא. ביקשתי את סליחתה על שכתבתי אותו, ואמרתי שאני יודע שקראה את כולו, שכתבה אותו יחד אתי, הציצה מעבר לכתפי ועזרה לי למחוק את מה שאי אפשר לבטא במלים, ולכתוב את הדברים שהיום כבר מותר לספר - גם אם אי אפשר ממש להסביר.

כמה שבועות לאחר שנשלמה כתיבת הספר היה ברור לי כי אין ממנו דרך חזרה. אמרתי לאבא שלי, "בקרוב ייצא הספר שלי. הוא יהיה על הסיפור שלנו". וסתמתי ולא פירשתי. כי ידעתי שהוא יודע מה פירוש "הסיפור שלנו". אבא שלי לא נבוך ולא התבלבל. הוא אמר, "שיהיה טוב, שי. רק שיהיה לך טוב". וגרם לי לחשוב שאילו אמא שלי היתה בחיים, היא היתה אומרת את אותו הדבר בדיוק. לא חיבקתי אותו ולא אמרתי לו עד כמה זה חשוב לי, עד כמה הברכה שלו הופכת את הספר הזה עבורי לאוסף המלים החשוב ביותר שכתבתי בימי חיי. לספר חיי. לא חיבקתי אותו אז. אבל אהבתי אותו בלב. כמו שבן טוב צריך לאהוב את אביו.

שי גולדן. לאחר שנשלמה כתיבת הספר היה ברור כי אין ממנו דרך חזרה

לאחי הגדול נתתי לקרוא בכתב היד, כשזה היה בשלבים הסופיים של כתיבתו. בכל זאת - הוא גיבור ראשי בעלילה. אולי ה-גיבור ה-ראשי. היה לי חשוב לשמוע את דעתו, לאשש זיכרונות מילדותנו, לוודא אתו שלא כתבתי מתוך דמיוני, שהדברים שהתרחשו, שאכן קרו גם לו. שנינו היינו שם, אבל המקום הזה, השנים האלה, החיים האלה, לפעמים הם גורמים לי לפקפק באמיתותם. לפעמים הם גורמים לי להרהר ביני לבין עצמי, האם ייתכן שכל זה קרה באמת? האם ייתכן שסיפור חיי הוא אכן הסיפור שכתבתי? האם החיים האלה היו באמת החיים שלי?

סיפרתי לאמא שלי על התחושה הזאת, והאבן לא זעה. אבל שמעתי את נשימותיה של הרוח. רן, אחי הגדול, כתב לי מכתב נרגש אחרי שקרא את כתב היד. אני חושש שאין ברצוני לשתף אתכם בתוכנו. אבל אחרי כמה שבועות כתב לי הודעת SMS, "הייתי מעדיף שתוציא אותי מהספר. שאת כל הסיפורים שקשורים אלי לא תכתוב, או שלפחות לא תזכיר אותי בשמי". התעכבתי עם התשובה במשך יומיים. אחר כך דיברנו בטלפון - היינו שרויים באותה תקופה במריבה - אמרתי לו, "זה בלתי אפשרי, רן. אי אפשר להוציא אותך מהספר. בדיוק כפי שאי אפשר להוציא אותך מהחיים שלי. אתה דמות שאי אפשר למחוק. אם אתה רוצה, אגנוז את הספר".

אני יודע שהרעיון קסם לו. אני יודע שאם השיחה היתה מתפתחת אחרת, אפשר שהיה מוצא בעצמו את הכוח לומר, "אני מעדיף שהספר הזה לא יראה אור". אבל אני חושב שגם אילו היה משמיע את הדברים האלה באוזני, הייתי עומד על פרסום הספר. אחרי הכל, זה הספר שלי. אלה החיים שלי. ולא היה אפשר לכתוב אותו בלי הדמות של אחי. ולא היה אפשר שאחיה את החיים האלה בלעדיו. אני מודה לאלוהים על כך. אני מודה לו שנתן לי את הכושר לכתוב את הסיפור הזה. אני מודה לו על אחי הגדול.

אמרתי לאמא שלי שאני מצטער. שכל הדברים שכתובים שם, שכל הסודות הקטנים שחשפתי, שכל השתיקות שבפיהן שמתי מלים אסורות, שכולם נועדו גם בשבילה. היא, ששתקה כל כך הרבה שנים. היא, שניסתה להחניק אמת, לברוא חיים תחת חיים ואמת תחת אמת אחרת, בוודאי מבינה שלא היתה לי ברירה. לסיפור הזה, "הסיפור שלנו", יכול להיות רק סוף אחד. סוף חשוף. סוף גלוי. סוף ידוע. ואני חושב שהחלק שהוטל עלי בסיפור הזה, "הסיפור שלנו", הוא לספר את הסיפור. להוציא אותו מהחושך אל האור - כדי שגם אחרים יידעו, כדי שגם אחרים יראו, כדי שכל מי שירצה לקרוא את הדברים יוכל להפיק ממנו משהו. אולי אמת קטנה, בלתי חוזרת. אולי נגיעה מרפרפת בטיבם של החיים עצמם. אולי דלת אל עצמו. אולי הנאה. אולי גבורה. אבל הסיפור הזה, "הסיפור שלנו", מוכרח שכל אחד ימצא בו משהו, משהו בשביל העולם הקטן שהוא חייו. משהו בשביל המבט הזה שאנו נותנים במצבות אבן דוממות ומהרהרים אם אמנם אלוהים נוכח בכל מקום על פני האדמה, בכל רגע נתון.

אריה, אוולין, רן (מימין) ושי גולדן. ארבע דמויות שמתחרות על הבכורה הטראגית ברומן

כשהיינו בבית היתומים, אחי הגדול ואני, כשהיינו שם - לא הכרנו בכך שיום אחד נעמוד למרגלות קבר של אשה זרה, לא בשר מבשרנו, ונכנה אותה "אמא". ונבכה עליה כמו על אמא. בעצם, יותר מאשר על כל אמא. בוודאי יותר מאשר על אמנו בשר ודם, אמנו שהשאירה אותנו והסתלקה, אמנו - זו שלה חיכינו כל ילדותנו, או לכל הפחות עד שזו הסתיימה.

כשהיינו שם, בבית היתומים, לא ידעתי שיהיה ביכולתי ביום מן הימים לרכוש את מיומנות הכתיבה ולשכלל אותה כל כך, עד כדי שתהיה משגת את הבלתי אפשרי: כתיבה על ילדותנו. יש דברים, ידעתי כבר אז, בשנים הראשונות של היכרותי עם העולם, שהמלה אינה יכולה להם. והנה: אני קורא על כך תיגר. כותב את סיפור חיי. ואת סיפורו של אחי.

החיים בגולדלנד

אבל הסיפור הזה, אולי, יותר מאשר שלי ושל רן, הוא שלהם - של אמא ושל אבא שלי. אני חושב שברבות השנים, אחרי שהסוד הותר (גם אם מעולם, בעצם, לא דובר באמת), אמרתי לאחי שהסיפור הזה הוא כמו טרגדיה שבה ארבע הדמויות הראשיות מתחרות ביניהן על הבכורה הטראגית. אמי היתה משוכנעת לאורך כל הדרך שהיא הגיבור הטראגי ברומן הבלתי ייאמן הזה שכתבו המאורעות, ושניסיתי ללקט לספר. ואבי, בהתאמה, אחריה, משוכנע כי מבין כולנו, הוא-הוא שעמס את המשקל הטראגי הרב ביותר על כתפיו. ואחי. ואני. האם יש שתי דמויות מורכבות, כאובות וטראגיות יותר משנינו בכל העולם כולו? חשבנו לעצמנו.

כשפגשתי לראשונה את נועה מנהיים, עורכת הספר, אמרתי לה שהסיפור האמיתי אינו החומר המלודרמטי הכביר שבו צבועה השכבה החיצונית של סיפור חיי (אמי נטשה אותי ואת אחי בבית החולים בהיותי בן שלושה שבועות והוא בן שנה. את שש השנים הראשונות לחיי עשיתי לצדו בבית יתומים, עד שהגיעו הורינו המאמצים. לשנינו אבות שונים ואלה אינם ידועים לנו ולא פגשנו בהם מעולם. בנוסף, כבונוס, התגלתה לשנינו אחות משותפת ברבות השנים). אף על פי שהיו ברשותי די עובדות, אמרתי לה גם שאין ברצוני לספר את סיפורה של אמי הביולוגית, גם אם הוא יוצא דופן ומדהים במובנים רבים לא פחות מ"הסיפור שלנו".

"לא", אמרתי לנועה, "הסיפור האמיתי מתחיל ברגע שבו אנו מגיעים לבית גולדן אשר בדרך הטייסים בתל אביב. ילד בן שש ואחיו הגדול בן השבע. מגיעים לבית גולדן ומתבקשים להפוך לגולדנים. זה הסיפור. לא המלודרמה, לא החומרים שמהם עושים סרטים טורקיים. סיפורם של שני ילדים ושני מבוגרים שחושלו, בבחירת גורל, באש הזאת של הניסיון הבלתי אפשרי להפוך שני זוגות אנשים פגועים (אמא ואבא, רן ושי), פצועים, הרוסים מחוסר אמון בעולם ובחיים עצמם, למשפחה. זה הסיפור שלי. זה הסיפור שלנו. על זה אני רוצה לכתוב".

וכתבתי גם על השקר. השקר שלא דובר. הסוד שלא היה אפשר להתיר. השקר שאילולא הוא, אולי היו חיינו, של כל הארבעה, נחווים אחרת, מצטיירים אחרת. השקר שהלך לפנינו וכיסה על עינינו מלראות וחנק את לבנו מלנשום, והפך אותנו להיות גולדנלנד. גולדנלנד - ארצם של הגולדנים. מקום שלאיש היה אסור להיכנס אליו. מקום שאת שפתו דיברו רק ארבעה אנשים בעולם כולו. מקום שאלוהים בעצמו, בפעמים שבהן התערב בנעשה, התקשה להסביר. עד כדי כך. כן, עד כדי כך. שאלתי את רן, לאחר שקרא את כתב היד, "אתה חושב שהצלחתי להוציא את זה החוצה? אתה חושב שהצלחתי להסביר מה בעצם היה שם? אתה חושב שמי שיקרא את הסיפור הזה יצליח להבין מה זה היה, מה היה הדבר הזה שהיה הילדות שלנו, החיים שלנו?" ורן לא אמר כלום.

המאבק לשפיות

בספר הראשון שלי, "האהבה כמחלה חשוכת מרפא", שובצו כמה סיפורים קצרים שנגעו במאורעות שהתרחשו בגולדנלנד. אחרי שהספר ראה אור ואמא שלי קראה אותו, היא אמרה לי שהיתה מעדיפה אילו לא הייתי כותב את הדברים שכתבתי, אבל שהיא מבינה שהיה חשוב לי לכתוב אותם. זה היה דבר שרק אמא אמיתית לבן אמיתי יכולה היתה לומר, והזכרתי לה את זה כשביקרתי אותה אצל קברה.

החשיפה שכרוכה בכתיבה ובפרסום ספר מסוג זה קשה לאנשים יותר מאשר לי. אני מכיר בכך: אנשים מתקשים להכיל את סיפור החיים שלי. חלקם מרגישים, כשהם קוראים קטעים ממנו שעליהם כתבתי בעבר, כאילו אני תוקף אותם, מאיים על הסדר המובן להם, על המנגנון העדין שמאפשר להם לשמור על איזון - להתהלך בתוך העולם הנורא הזה, מתוך הכרה שהוא נורא, ועדיין, לשאת אותו, לסבול אותו, אפילו למצוא בו רגעים של חסד מדומה. עניין זה ניתן לכנות גם בשם הצופן "המאבק לשפיות". אנחנו נמנעים מקריאה, מכיוון שזו מחלישה אותנו. אנחנו מאשימים את הסופר בעודף גילוי לב, מהמקום שבו אנו חוששים שניאלץ להיחשף בעצמנו. טירופו הגלוי, המפורש, של הזולת, מקרב אדם אל טירופו שלו. סבלו הבלתי נתפש של האחר מזכיר לאדם את אומללותו הכבירה שלו. וסיפור כמו "הסיפור שלנו", עלול לערער, אצל חלק משומעיו, את האמונה בשיקול דעתו הטוב של הבורא. זה מסוכן. זה מאיים. ולכן הייתי מוכרח לכתוב את זה.

הסיבה הטובה ביותר שאני ממציא לאנשים על הבחירה לכתוב ולספר, היא כי עשיתי זאת בשביל ילדי. כי את הסיפור הזה כתבתי בשביל בני הבכור ואחותו הקטנה, אשר לבטח יתעניינו אצל עצמם, באחד הימים, כשכבר יהיו מבוגרים, מי באמת היה האיש הזה שהיה אביהם, ולמה היה משוגע גדול כל כך. יש דברים שאמם לא תוכל להסביר להם. ויש דברים שגם אני, בעל-פה, בנוכחותי כהורה פעיל ומתקשר בחייהם, לא אוכל להבהיר להם לעולם. אני זקוק לחמישה עותקים מהספר הזה בלבד. אחד לכל אחד מילדי. אחד לאבי ואחד לאחי. ואני זקוק לחמישי כדי ללכת אל קברה של אמי ולהניח אותו שם, למראשותיה. נשיקה אחרונה מנייר. כמו פרידה. כמו סגירת מעגל.

שי גולדן הוא עורך "השבוע" בעיתון "הארץ". ספרו "הבן הטוב" ראה אור בהוצאת כנרת זמורה-ביתן

כתבות שאולי פספסתם

*#