אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם הצלם הנודע הפך לנאצי?

התערוכה של הצלם אוגוסט זאנדר במוזיאון לצילום בתל חי מתעלמת מהבעייתיות של הפרויקט שבו קיטלג את החברה הגרמנית, לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה, לפי טיפוסים

תגובות

יש משהו מתעתע בתערוכת הצילום של אוגוסט זאנדר, "האנשים של המאה ה-20", שמוצגת במוזיאון לצילום בתל חי. זאנדר, אחד הצלמים הגרמנים החשובים במאה ה-20, צילם בשנים 1892-1954 כ-600 דיוקנאות (מתוכם מוצגים בתערוכה 130) במטרה למפות את החברה הגרמנית על פי קטגוריות חברתיות ואחרות: "האיכר", "בעל המלאכה המיומן", "האשה", "מעמדות ומקצועות", "האמנים", "העיר", "האנשים האחרונים". בתוך אלה יצר תת קטגוריות מוזרות למדי, ובהן "החכם", "הנרדף", "האינטלקטואל" ועוד כהנה וכהנה. כתוצר של השקפת עולם מודרניסטית הוא האמין שבאמצעות המיפוי לקטגוריות הוא יוכל לחלץ טיפוס מייצג אוניווסלי ולהגדיר את זהותם של בני האדם.

התצלומים בתערוכה, שהם כאמור רק חלק קטן מהפרויקט של זאנדר, מסודרים על פי הסדרות שבהן הוצגו במקור, באופן כמעט דידקטי. כמעט כל ניסיון שעשינו לנחש לפי התצלום באיזו קטגוריה מדובר הסתיים בכישלון. האשה חרושת הקמטים, היושבת על כיסא, התגלתה כ"אינטלקטואלית". האיש המזוקן והממושקף המחזיק ספר, שנראה כמורה, התגלה כ"פועל". הסיבות לניחושים המוטעים הן שהסטריאוטיפים והדעות הקדומות השתנו עם הזמן, או שהשרירותיות בבחירה של זאנדר מקשה על כל ניסיון לקטלג.

במבט ראשון, כשנכנסים לתערוכה, עוד אפשר לחשוד שזאנדר - בדיוק באמצעות אותו פער בין המצולם לקטגוריה - מנסה לומר לנו משהו: שאי אפשר למצוא מהות אחת שמשותפת לבעל המקצוע, שאין אפשרות לקטלג אנשים כאילו היו חפצים. גם בסרט על אודותיו שמוצג בתערוכה נטען שהוא ניסה לתפוש את מהות הרוח האנושית. אך התחושה שעולה מאותה סדרת אנשים אנונימית, אין-סופית, היא בדיוק ההיפך - שהם נהפכו לפרטים חסרי ייחוד בקבוצה.

תצלומים של אוגוסט זאנדר במוזיאון תל חי

האם יכול להיות שזאנדר, בחוש ביקורתי מפותח שעדיין לא זכה לשם "פוסט מודרניזם", יצר את הפרויקט המגלומני - והמרשים מאוד - רק כדי לחתור תחתיו ולהפריך אותו? בעצם כבר אז, כמה עשרות שנים לאחר המצאת הצילום, עלתה במוחו המחשבה שאין באפשרותו ללכוד או לייצג מציאות ובוודאי לא לתפוש את הריבוי חמקמק שנקרא אדם? אולי אפילו כדי להתריע מול הלך הרוחות של אותה תקופה, שבסופו של דבר איפשר ליצור קטגוריות שלמות שלא עמדו בתקן ולכן נמצאו ראויות להשמדה?

מתברר שלא. זאנדר לא היה אירוני ולא ציני, הוא לא הקדים את תקופתו אלא דווקא ייצג אותה היטב, כפי שאפשר להסיק מהטקסט שתלוי בחדר הסמוך. תחת הכותרת "וידוי על ‘האני מאמין' שלי בצילום ‘אנשים של המאה ה-20'", פורש זאנדר, ב-1927, את משנתו: "לעתים קרובות אני נשאל כיצד הגיתי את הרעיון ליצור עבודה זו... דבר לא נראה לי הולם יותר מליצור באמצעות הצילום תמונה של זמננו, שתהיה נאמנה לחלוטין לטבע. אם אני, אדם מן השורה, יכול להיות כה בלתי צנוע עד שאני רואה את הדברים כפי שהם ולא כפי שעליהם להיות או כפי שיכלו להיות, אנא סלחו לי, שכן איני יכול לנהוג אחרת. הרשו לי אם כן להיות ישר ולספר את האמת על תקופתנו ואנשיה".

כפי שקרה במקרים של יוצרים שנויים במחלוקת (קטגוריה שהוא אינו שייך אליה), אפשר לומר שזאנדר היה כל כך עסוק בשלו עד שלא חזה כלל את ההשלכות האפשריות של תורת המיפוי, ולא ראה עד כמה קטן בעצם המרחק בין ההחלטה להצמיד לצדודית של אדם אחד את ההגדרה "טיפוס של פושע" לבין החלטה להצמיד לצדודית אחרת את הקטגוריה "יהודי". אולי הוא התחיל לגעת בזה בסדרת "הנרדפים", שצילם לקראת סוף שנות ה-30, אך נדמה שגם שם לא הבין את הבעייתיות בתפישת העולם שלו על רקע עליית הרייך השלישי.

"קצין משטרה", 1925                                   "קונדיטור", 1928

בספרו "היסטוריה קטנה של צילום" מ-1931 כתב ולטר בנימין: "בבת אחת יכולות יצירות כמו זו של זאנדר להשיג אקטואליות בלתי צפויה. חילופי השלטון המתדפקים על דלתותינו הופכים את ההכשרה, את החידוד של התפישה הפיסיוגנומית, לכדי הכרחיות חיונית. אפשר שאדם שייך לשמאל או לימין - הוא יצטרך להתרגל לכך שתדמיתו תיקבע על פי המקום שממנו בא".

גם זאנדר עצמו החל להיות נרדף: באמצע שנות ה-30 מסלקים הנאצים מהמדפים את כרך התצלומים "פני זמננו" (שהיה תצוגה מקדימה לעבודה השלמה) ומשמידים את לוחות ההדפסה. ב-1934 נשפט בנו, אריך, חבר במפלגת הפועלים הסוציאליסטית, לעשר שנות מאסר ומת בכלא ב-1944 מנקב בתוספתן.

ועם זאת, השאלה ששאלה אחת הצופות בתערוכה על פועלו של זאנדר במלחמת העולם השנייה - "האם הוא הפך להיות נאצי?" - נשמעת הגיונית, במיוחד נוכח העובדה שהתערוכה לא ממש מתייחסת לשנים אלו במכלול יצירתו. ספריו אמנם הוחרמו, אך הוא עצמו המשיך לצלם בסטודיו שלו, לעתים אף קצינים נאצים. כפי שעשו רבים מהגרמנים שלא רצו לדעת, הוא נסע יותר ויותר לטבע ולבסוף, ב-1942, עבר עם אשתו אנה מהעיר קלן לכפר קוכהאוזן שבחבל וסטרוואלד. נדמה שבשנים הקריטיות ביותר זאנדר מעל בתפקידו: לתעד את האומה הגרמנית, לתעד את האמת למען הדורות הבאים. "המלחמה והבלבול שבעקבותיה גרמו להפסקת עבודתי", אמר זאנדר שנים אחר כך, במארס 1954. "מאחר שהצלחתי לשמור על הנגטיווים, הצלחתי לחזור אליהם שוב, כך שאני מקווה שאוכל לחזור לעבודתי אם יהיו לי הכוח והאמצעים הנדרשים כדי לעשות זאת". הוא מת עשר שנים אחר כך.

כל השאלות שמעוררת עבודתו של זאנדר לא עולות מאופן הצבת התערוכה ומהחומר הכתוב הנלווה אליה. אחת מעובדות המקום סיפרה שאוצרות התערוכה מגרמניה (גבי קונראת-שול, מנהלת אוסף הצילום של קרן התרבות בקלן, ורייקה קניפר) הן אלו שהחליטו כיצד תוצג ולא איפשרו לנעמה חייקין, האוצרת הישראלית השותפה, לשנות משהו. אפילו ההודעה לעיתונות, שבדרך כלל מנוסחת על ידי משרד יחסי הציבור של המוזיאון, נוסחה הפעם על ידי האוצרות הגרמניות.

*#