אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכנס הפמיניסטי: מרוץ שליחות

איך התנועה הפמיניסטית יכולה להשפיע יותר על הציבור הישראלי ולייצג מגוון רחב יותר של נשים - זו היתה רק אחת הסוגיות שהלהיטו את הרוחות בכנס הפמיניסטי הארצי, שהתקיים בסוף השבוע דווקא בנצרת

תגובות

כאשר קולו של המואזין מהמסגד הסמוך האפיל לרגע על מלותיה של הדוברת בפאנל שעל הבמה, אמרה בחיוך אחת הנשים בקהל: "שוב משתיקים את הקול הנשי". זה המחיש לא רק את העובדה שלפמיניסטיות יש הומור, אלא גם את ייחודיותו של האירוע: הכנס הפמיניסטי הארצי ה-16, שהתקיים בסוף השבוע האחרון בנצרת.

ההתחלה לא היתה קלה: הכנס התקיים במלון סנט גבריאל השוכן במרומי ההר והדרך אליו מפותלת במיוחד. אבל כמו באורח פלא, כל אחד ואחד מנהגי המכוניות שלידן עצרנו כדי לבקש הוראות נסיעה ידע מיד לאן פנינו מועדות, בלי שנצטרך לומר לו זאת: "סנט גבריאל זה שם", אמרו לנו בזה אחר זה באדיבות ובחביבות. כי לאן כבר רוצות להגיע שתי נשים יהודיות שאינן מכירות את העיר בסוף שבוע כזה של הצפה פמיניסטית?

מיקום הכנס אינו עניין טכני בלבד: הוא היסטורי, אומרת עביר קופטי, פעילה בולטת בארגון "מוסאווא" (שוויון), תושבת נצרת ורכזת הכנס. "15 פעמים התקיים כנס פמיניסטי, ואף פעם הוא לא היה בעיר או כפר ערבי", היא מסבירה. "עכשיו הכנס מתקיים בנצרת, שלה היסטוריה עשירה של מאבקי נשים". עוד היא מציינת, כי "כל הפרסומים על הכנס, וגם הדיונים בתוכו, התנהלו בשתי השפות: ערבית ועברית".

זה לא אומר שלא היו מחלוקות: בהכנות לכנס וכן במהלכו ניטש ויכוח, אם לצאת בקריאה נגד הגזענות כלפי ערבים בעכו, שהתבטאה במהומות שהיו שם לפני כחודש וחצי. "היו שהתנגדו", מספרת ד"ר אראלה שדמי, מהדמויות הבולטות בתנועה הפמיניסטית, "ואילו הערביות אמרו שזו שתיקה מול גזענות. אבל לבסוף הוסכם לא לפוצץ את הכנס".

אפילו עניין השפה לא היה פשוט: בפאנל על פוליטיקה של זהויות, שהיה ביום שישי, כאשר הגיע תורה של עאידה שיבלי מארגון שתי"ל לשאת דברים, היא התחילה לדבר בערבית. מיד נשמעו קריאות מהקהל: "תרגום! תרגום!" מה זה, מחתה שיבלי, אי אפשר לומר מלה בערבית?

מימין: עאידה שיבלי, אילנה סוגבקר, אלמז פנטה וגלית וינאפל. בחינה מחדש של שיטת הרבעים

למעשה אפשר היה לומר מלה ויותר מזה בערבית, וגם ברוסית, וגם באמהרית. ובעברית ובעוד שפות. כי מה שבלט לעין יותר מכל באירוע הזה היה המגוון: מגוון עצום ומרתק ונפלא של נשים שלא רואים כמותו לא ברחוב, בשום רחוב, ולא במקום העבודה ולא בשום מקום אחר בעצם. ואלה לא היו רק הבגדים והצבעים, אלא גם הצורות והגדלים.

פתאום מתבהר, שהנשים שאנחנו בדרך כלל רואים ברחוב כמו גזורות במידה רבה מאריג אחד: כולן לבושות בערך אותו דבר ומסורקות בערך אותו דבר וצבועות בערך אותו דבר, גם אם בגרסאות קצת שונות. והנה כאן בעצם מתגשם חלום, אכן פמיניסטי: נשים באות בכל מיני צורות. המתכונים השגורים של "איך אשה צריכה להיראות" - אינם תקפים כאן. ובכלל, באיזו עוד מסיבה אפשר לראות על אותה במה, בזו אחר זו, ראפרית ערבייה, יהודייה יוצאת הודו מרמלה המחוללת עם שתי בנותיה ואחת ממייסדות התנועה במופע סטנד-אפ בג'יבריש?

המדינה נטשה את הנשים המוחלשות

אבל מעבר להיותו אירוע מרתק, שהשתתפו בו כ-500 נשים, הכנס הזה גם היה פרשת דרכים בתולדותיה של התנועה הפמיניסטית הישראלית, לטענת כמה ממשתתפותיו. "בכנס הזה", אומרת שדמי, "העברנו את המקל לדור הצעיר".

הדור הצעיר שונה במידה רבה מקודמותיו, בוודאי מהפמיניזם נוסח שדולת הנשים, נעמת וויצו: הוא רדיקלי יותר, בין מובילותיו בולטות פמיניסטיות מזרחיות, לסביות וכן טרנסג'נדריות, שבכנס הזה קיבלו לראשונה ייצוג באחד הפאנלים.

והדור הזה מציב לעצמו כמה מטרות. ביניהן, השגת עצמאות כלכלית. יאלי השאש ולין חלוזין דברת, פעילות וחוקרות שדיברו בפאנל הפתיחה של הכנס, סבורות כי התנועה הפמיניסטית צריכה להיות תלויה פחות בתורמים וקרנות, נדיבים ונדיבות, ולהשיג עצמאות כלכלית. כך פועל, למשל, מרכז אל-טופולה מנצרת, המחזיק במבנה משלו ומקיים בו פעילויות רבות ובהן גם לימודים לנשים. ברור שתנועה חברתית אינה יכולה להימנע מתמיכה מסוימת, אבל כדברי השאש, במקום לבקש 5,000 שקל פה ו-5,000 שם, מוטב לגייס 15 מיליון ולנהל פעילות עצמאית.

באותו פאנל הציגה הפעילה והחוקרת דורית אברמוביץ', לראשונה, כמה מממצאיו של דו"ח על הארגונים הפמיניסטיים בישראל, שיפורסם בינואר. לדבריה, בשנתיים האחרונות הולך וגובר שיתוף הפעולה בין הארגונים - כפי שבא לביטוי בולט בקמפיין להרחקת עברייני מין מהשלטון, כלומר נגד משה קצב וחיים רמון. הדו"ח שהכינה, מטעם קרן היינריך בל, מצביע על גידול דרמטי, כדבריה, במספר הארגונים: מ-14 בשנת 1990 ל-65 כיום (ולאלה אפשר להוסיף תשעה מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית ו-14 מקלטים לנשים מוכות). רבים מהארגונים האלה הם גופי שירות, למשל כאלה העוסקים בהעצמה כלכלית לנשים. כפי שמעירה שדמי, ריבוים קשור קשר הדוק לכך שהמדינה נטשה למעשה את הנשים המוחלשות ולכן התנועה הפמיניסטית נחלצה לסייע להן.

שיתוף הפעולה בין שלל הארגונים, המתמחים בסוגיות שונות, מאפשר לדברי אברמוביץ השפעה גדולה בהרבה על דעת הקהל והשיח הציבורי. היא גם מקווה שהמשכו, עד לכדי גיבוש של תנועה פמיניסטית רחבה, יוביל להזדהות של נשים רבות יותר: "יותר נשים מרגישות שלגוף רחב הן כן רוצות להצטרף", היא אומרת.

שולה קשת, מנכ"לית תנועת אחותי, חושבת לעומת זאת שתנועה רחבה אחת "עלולה להחזיר אותנו לשנות ה-70. זה גוף מדומיין, שלעולם לא באמת ייצג מגוון רחב של נשים. דווקא העשרות הרבות של ארגונים שפועלים כיום בשטח מאפשרים לייצג באמת את מרב קולות הנשים בחברה בישראל".

ואילו שדמי בעד תנועה - "גם במובן של לנוע", היא מציינת, "לא רק תנועה חברתית אלא להניע מחדש את אמות הספים" - אבל היא חוששת ממיסוד, שפירושו לא פעם מעבר לפוליטיקה קטנה ולתחרות על כוח. היא גם מזכירה שתנועה אינה רעיון חדש: "לדור שלי היתה תחושה של תנועה. היה קשר הדוק, כמעט כל שנה היה כנס. עכשיו עברו כחמש שנים בלי כנס. בשנות ה-70, ה-80 ותחילת ה-90 היינו תנועה, יותר קטנה ורדיקלית. נהפכנו לרשת של ארגונים בעיקר מפני שהמדינה והכלכלה זרקו את הנשים לעזאזל. עכשיו הצעירות רוצות לצאת מזה ולבנות מחדש. אני כן בעד לחפש דרכים לעצמאות רבה יותר של התנועה, אבל לאו דווקא דרך הקמת מוסדות או צבירת רכוש". תנועה, לדבריה, יכולה להיבחן גם על פי תחושת ההשתייכות של נשים אליה.

פסיפס של זהויות

שאלת ההשתייכות - והייצוג - של נשים עוררה אף היא ויכוח. מאז תחילת שנות ה-90 נהוגה בתנועה הפמיניסטית, שבראשית דרכה הונהגה בעיקר בידי נשים יהודיות אשכנזיות, שיטה של ייצוג עצמי: תחילה היתה זו שיטת השלישים - בכל ועדה או פאנל היה צריך להיות ייצוג שווה לאשכנזיות, מזרחיות וערביות, אחר כך נכנסו לתמונה הלסביות וקיבלו רבע משלהן. עתה, במסגרת בחינת השאלה מה יהיה המשך דרכה של התנועה, גם שיטת הרבעים הועמדה למבחן והיתה לנושאו של פאנל סוער: היו שקראו תיגר עליה, טענו שהיא מלאכותית ומעצבנת ועבר זמנה.

דוגמה למלאכותיות המסוימת ניתנה בראשית הפאנל עצמו, כשהתברר שהנציגה הבדווית לא באה. חיש קל עלתה לבמה במקומה עאידה שיבלי. שיבלי אמרה, שהיתה מעדיפה שיזמינו אותה לבמה בזכות מי שהיא ולא בשל היותה ערבייה, ודיברה על פסיפס של זהויות ברוחו של מחמוד דרוויש. על כך נענתה בהערה מהקהל: "מתי בפעם האחרונה היית בנמל התעופה" - רמז עבה ליחס שסופגים שם ערבים אזרחי ישראל כמותה. בסיום הפאנל השתרך תור ארוך של נשים שביקשו להגיב על הדברים: רובן קבעו, כי עוד לא הגענו למצב שאשכנזיות יכולות לייצג את יוצאות אתיופיה, למשל.

בתוך הדיון הזה על הייצוג, יש כאלה המצרות על כך שפלח של אוכלוסיית הנשים אינו מיוצג בתנועה ועל העדר שיח בין דתיות לחילוניות. בכנס אמנם היו נשים מ"קולך", התנועה הפמיניסטית הדתית, ומ"בת קול", ארגון של לסביות אורתודוקסיות, אבל לא התקיים שיח. שדמי אומרת, כי "חסר לי גם השיח עם נשות הימין, ואת זה אני אומרת כ'אשה בשחור', פעילת שמאל". עם זאת, היא מסייגת, אין היא מתכוונת לנשות הימין הקיצוני: "יש לי בעיה עם מתנחלות, אבל אני רוצה לדבר אתן. וגם עם נשות ש"ס, שמקיימות פעילות מרתקת אבל במנותק מאתנו. וגם עם מוסלמיות דתיות".

האם היה ניסיון לפנות לנשים מקרב המתנחלים לקראת הכנס? "היתה התנגדות לכך", אומרת שדמי. "הפלשתינאיות לא מוכנות בשום אופן לדבר עם מתנחלות. אני יכולה להבין אותן, אבל אולי חלקנו כן צריכות לדבר אתן. וגם עם הימין הכלכלי, ככל שאני מתנגדת לו".

אבל בינתיים אין שיח עם הימין, ופעילות למען השלום ובשיתוף עם פלשתינאיות ישראליות היא באופן טבעי אחד ממאפייניה הבולטים של התנועה הפמיניסטית. לדברי אברמוביץ', תנועת השלום הישראלית למעשה מובלת כיום על ידי הארגונים הפמיניסטיים, שמארגנים למשל את ההפגנה השנתית לציון הכיבוש (41 שנות כיבוש, בינתיים), והדבר אף זכה להכרה של שאר ארגוני השלום.

התנועה הפמיניסטית מובילה איפוא את השמאל, אך מאחר שהדבר מונע ממנה הידברות עם אוכלוסיות מסוימות, נראה כי במידת מה היא גם כלאה עצמה בשמאל. מדובר, כמובן, בשמאל האמיתי - הפוליטי, החברתי והכלכלי - ולא במפלגות ותנועות שתואר זה מוצמד להן בארץ, ובהן "תנועת השמאל החדשה" - שאם היתה מאמצת שיטה של ייצוג עצמי נוסח "שיטת הרבעים" הפמיניסטית, אולי לא היתה מצטיירת כעוד התכנסות של גברים לבנים.

אבל עם כל החשיבות לשאלות כמו גורלו של השמאל ולאן מועדות פניה של התנועה הפמיניסטית, על הדשא בכנס נדונו עניינים חשובים לא פחות: למשל, הדילמה אם לבוא לכנס עם הילדים. אשה ג'ינג'ית נאה ומתולתלת, שהטרדתי בשאלה זאת בעודה מהלכת בשבילים, לצדה ילדה בת שבע ולפניה תינוק (של חברה) בעגלה, אמרה שממש לא כדאי, זה מאוד מגביל. כעבור דקתיים התברר שזוהי ד"ר עמליה סער, האנתרופולוגית והפעילה הפמיניסטית. אם בפאנלים ובסדנאות דובר על זהויות מרובות ומשתנות - על הדשא התקבלה דוגמה מוחשית לשיח הזה.

*#